קרדיט: דפנה שן

--

לזכרה של רונית סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בביתם שבקיבוץ חולית בשבת השבעה באוקטובר 2023. 

זכיתי לעבוד עם רונית חודשים ספורים טרם מותה, והתוודעתי לאישה מקסימה, מוכשרת ורבת-הישגים, עם תוכניות רבות לעתיד אשר נגדעו באחת. 

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, החוכמה, היופי והאמנות, כפי שהייתה היא עצמה בחייה. 

בימים אלה יצאה לאור חוברת מ"ג 2 של כתב העת לעבודה סוציאלית חברה ורווחה, שאותו אני עורכת לשונית בעברית מאז שנת 2021. כתמיד, המאמרים השונים בכתב העת פותחים צוהר לעולמם של בני ובנות אוכלוסיות מוחלשות, אנשים במצוקה, ותופעות חברתיות שלא זוכות למספיק הכרה ותשומת לב ציבורית באופן כללי.

בחוברת הנוכחית, שלושה מתוך ששת המאמרים עוסקים בחוויות מצוקה וקושי בקרב נשים ונערות, ומפנות מבט רגיש וקשוב לעולמן מתוך נקודת מבטן.

המאמר של אדוה ברקוביץ'-רומנו, מיכל קרומר-נבו ומיה לביא אג'אי מציג תיאור מטלטל של ההגדרה "מיניות לא מובחנת" בפרקטיקת העבודה הסוציאלית עם נערות בסיכון. נמצא כי פרקטיקות מיניות שונות שאצל נערים לא רק שאינן נתפסות כחריגות, אלא אף מקבלות תמיכה כהתנהגות בריאה וטבעית – נתפסות אצל נערות לעיתים קרובות כפתולוגיה אינדיווידואלית. זאת אף כאשר הנערות חוות פגיעות מיניות בהווה, או משחזרות בהתנהגותן טראומות עבר קשות. בעיניי זהו מאמר חובה לכל אישה, להורים לנערות, ועל אחת כמה וכמה לאנשי ונשות מקצוע שעובדים עם נוער – בתקווה להכרה במשמעויות של התפיסות הללו, ולקידום שינוי שיועיל גם לנערות עצמן וגם לפרקטיקות העבודה הסוציאלית בכללותה.

המאמר של יעל לצר, רויטל אדלשטיין אלקיים, אסנת רבין, מירי גבעון, סיגל אלון ואורנה צישינסקי מציג את חוויות החיים של נשים המתמודדות עם הפרעת אכילה מסוג תסמונת אכילה לילית. במחקר נמצא קשר בין התסמונת לבין טראומות ילדות של הנשים, ובפרט פגיעות חודרניות לגוף והזנחה הורית. עוד נמצא כי הפנייה לאוכל אמנם מעוררת בהן תחושת הצפה וניתוק וגופן, אך היא גם נתפסת כמנחמת ומקנה תחושת ביטחון, במיוחד בלילה. בהמשך לכך נמצא כי על אף החוויה השלילית והמציפה של האכילה הלילית, היא מסייעת לנשים התמודדות ותפקוד תקין בחייהן במהלך היום. ממצאים אלה לא רק פותחים צוהר לעולמן של הנשים ולחוויות המורכבות שלהן, אלא גם תורמים להבנת התפקיד המשמעותי של דיסוציאציה וניתוק בהתמודדות עם טראומה.

המאמר של מעין אברמוב, עינת שלום-פז ויעל בנימיני מאיר על חוויית ההתמדה של נשים בטיפולי פוריות בישראל למרות כישלונות חוזרים. כיוון שבישראל ניתן מימון ממסדי נרחב לטיפולים, הוא מאפשר לנשים לעבור מחזורי טיפול רבים גם כשסיכויי ההצלחה שלהם ירודים. בהקשר זה, המאמר בוחן את המושג "אופטימיות לא מציאותית", שמשמעו אמונה כי סיכויי הטיפול להצליח גבוהים מכפי שהם בפועל, הן עבור האישה הספציפית והן עבור נשים אחרות במצבה. ואכן, רוב המשתתפות במחקר דיווחו כי הן מתכננות להמשיך בטיפולים ככל שיידרש עד לידת ילד, בלי תוכנית ספציפית כגון החלטה להפסיק או לשקול חלופות אחרות לאחר מספר מחזורי טיפול שלא צלחו. כמו כן, הערכת סיכויי ההצלחה של הטיפול העלתה אופטימיות בלתי מציאותית בקרב הנשים, ללא קשר לגיל או להיסטוריית הטיפולים, אך עם קשר להסתגלות נפשית טובה יותר. מסקנת המחקר היא כי אופטימיות לא מציאותית מסייעת לנשים לשמר את התקווה והרווחה הנפשית הנדרשות במסע התובעני להורות ביולוגית, ותורמת להתמדה בטיפולים – בפרט בישראל, שמספקת מימון נדיב לטיפולים, ולכן לא מעמידה מחסום כלכלי בפני רוב הנשים כחלק מתהליך קבלת החלטה זו.

מאמר נוסף בחוברת מפנה אלומת אור אל אוכלוסיה שמתמודדת עם חוויות חיים מורכבות אשר אינן זוכות להכרה ציבורית מספקת. המאמר של יסמין עבוד-חלבי, לואי ג'בר ויאן סרדצה מציג את נקודת מבטם של אבות ערבים-פלסטינים תושבי פרוזדור ירושלים לגבי מצבים המסכנים את ילדיהם ביישובי מגוריהם. נמצא כי לתפיסת האבות, אזורי מגוריהם בטוחים יחסית כל עוד הילדים באים במגע עם בני הכפרים ילידי המקום, אך ערבים-מוסלמים שמגיעים מאזורים אחרים נחשבים זרים ומסוכנים. עוד נמצא כי הסיכון שעולה מצד הזרים נתפס כמצב דטרמיניסטי העובד בירושה, כך שגם ילדיהם של הזרים נחשבים כסיכון לילדיהם של בני המקום. ייחוס הסיכון למי שמייצג זרות בקהילה מביא לתובנה כי אזורים לוקליים מושפעים מסיפורים פוליטיים והיסטוריים.

ולבסוף, שני מאמרים נוספים מציגים נקודות מבט שונות על פרקטיקת העבודה הקהילתית והסיוע, ומציגות את המשמעויות המורכבות שעשויות לעלות ממנה. המאמר של דסי פוסטן-אייזיק ורוני סטריאר מציג את פרקטיקת העבודה הסוציאלית הקהילתית מודעת-עוני, כפי שהיא מתבטאת בראיונות שנערכו עם מנחים ומנחות בתהליכי הכשרה, הנחיה וליווי של מחלקות לשירותים חברתיים בעבודה עם קהילות בעוני. מהמחקר עלה כי השיח הדומיננטי בעבודה הסוציאלית ממוקד בסיוע לפרט, ואינו מתייחס לקהילה כיחידת התערבות ומוקד לשינוי. גם עובדות ועובדים סוציאליים שמבקשים לקדם פרקטיקות קהילתיות, נתקלים לרוב בחסמים ארגוניים, מקצועיים ופוליטיים שמניאים אותם מכך. המחקר מחדד את הצורך בשינוי השיח ובקידום פרקטיקה קהילתית-ביקורתית מודעת-עוני בשירותי הרווחה, כך שיאפשרו גם שינוי ברמת הקהילה, ולא רק בתמיכה בפרט ובמשפחה באופן אינדיווידואלי.

המאמר של לאה זנבר, נוית בן-צור, יפעת פארן, כריס קנייסטי ורחל דקל חוזר לתקופת הקורונה, ובוחן גורמים התורמים לרווחה אישית וקהילתית מתוך השוואה בין פעילים קהילתיים שהתנדבו בצוותי הסיוע במהלך המגפה, לבין אנשים שלא היו פעילים. במחקר נמצא קשר בין ההשתתפות בפעילות קהילתית בצוותי הקורונה ורמות גבוהות של משאבים אישיים וקהילתיים לבין מדדי רווחה גבוהים. כמו כן, השתתפות בפעילות קהילתית מיתנה את הקשר שבין תחושת הסכנה של החשיפה הסובייקטיבית לקורונה לבין מדדי הרווחה. הממצאים מצביעים על כך שניתן להשיג שיפור ברווחת הפרט דווקא באמצעות גורמים בני-שינוי שניתן לחזק בעבודת הרווחה – השתתפות בפעילות קהילתית, ומשאבים אישיים וקהילתיים. כלומר, אם הרשות המקומית תדאג למענים הולמים עבור אנשים וקהילות, גם בשגרת היום-יום ובפרט בשעת משבר, ותעודד עשייה קהילתית – הדבר עשוי להגביר את רווחתם האישית והקהילתית של האנשים.

ספרים חדשים שיצאו לאור בתקופה זו, הרלוונטיים לאנשי מקצוע מהתחומים הטיפוליים, העבודה הציבורית, ולקהל הרחב בכלל, מוצגים במדורים "סוקרים ספרים" ו"חדש על המדף".

כתמיד, העבודה במערכת כתב העת היא יסודית ומעמיקה במידה מרשימה, בשאיפה להפיק את המיטב מכל שלבי העבודה. אני מודה על העבודה עם העורכת הראשית, פרופ' ורדה סוסקולני, עם עורך מדור הספרים ד"ר רוני אלפנדרי, עם העורכת באנגלית ד"ר דונה דלנקוף, ועם כל כותבות וכותבי המאמרים.

אני שולחת ברכות מזל טוב לרכזת המערכת הדר עיני, שיצאה לחופשת לידה, ומברכת את הרכזת המחליפה ענבר גולופ עם שובה לעבודה במערכת לתקופה זו.

בימים אלה יצא לאור הגיליון השני של כתב העת לאמנות מבטים, שאותו ערכתי לשונית. כמו בגיליון הקודם, מדובר בעבודה שהיא תענוג צרוף, מלאה חומרים מגוונים ועשירים מנקודות התבוננות שונות ומתחומי אמנות שונים – ציור, צילום, מחול, ספרות, וידאו ועוד – שפותחים צוהר לא רק לעולם האמנות, אלא אל העולם והחברה האנושית בכלל.

בסקירתי על הגיליון הראשון של כתב העת הצגתי דיון כללי במאמרים מנקודת מבט סוציולוגית-אנתרופולוגית, שהיא ביתי האקדמי הראשון והפריזמה שמכוונת את ההתבוננות שלי על העולם כבר עשרות שנים. בסקירה הנוכחית אני רוצה להתמקד בנקודת מפגש אקטואלית בין החברה לעולם האמנות: הפולמוס על "הבינה המלאכותית היוצרת", שעתידה לפי טענות מסוימות להתחרות ביצירה האנושית כולה – מציור ועד כתיבה ספרותית, ואולי אף להחליף אותה. באופן כללי אני נוטה להטיל ספק בנבואות זעם על קץ הרוח האנושית, אך באופן ספציפי אני חושבת שהטיעונים בעניין הזה עדיין קצת מוגבלים. בדיונים שונים ששמעתי בנושא, החל מכתבות שפורסמו באתרי טכנולוגיה ועד שיח נסער בקבוצות של אמניות.ים, הטיעון הרווח היה שהמכונה לא יכולה להחליף את היצירתיות של האדם – החל מהומור וחיבורים בלתי שגרתיים בין נושאים וז'אנרים, ועד לעצם הצורך בפקודה אנושית שתגיד למכונה מה לעשות כדי שהיא תוכל לממש את "פעולתה היצירתית". כל זה כמובן נכון, לפחות בינתיים, אבל אני רוצה לדבר פה על משהו אחר: נקודת המבט החברתית, שכל כך חיונית בעיניי לדיונים האלה, ולעיתים קרובות עדיין נעדרת מהם.

אף שהדבר נראה מובן מאליו, בכל הדיונים שראיתי עד כה בנושא התפספסה לרוב המטרה שעומדת בבסיס היצירה. האדם יוצר מתוך מטרות אנושיות ולמענן, ומאחורי יצירתו עומד לרוב מנוע אישי וחברתי כאחד: שאיפה לבטא את עצמו מול אחרים ולמצוא את מקומו ביניהם באופן חדש וייחודי, לעורר מחשבה, לרגש או להפתיע את עצמו ואחרים. כלומר, היצירה נובעת ממקום אנושי, ומתחברת חזרה אליו בקרב הקהל. בתוך כך היא גם מהדהדת יצירות אמנות אחרות, שיח חברתי ותרבותי רחב יותר, את אופי החברה בהווה ואת העבר שלה. אך עדיין שיחות רבות שראיתי בנושא דנו ב"יצירות" מלאכותיות נטולות הקשר ומשמעות כאילו הן יכולות להיות אמנות לכל דבר. האם ביצירתה של הבינה המלאכותית המסמן הפך למסומן, למטרה עצמה – כמו שסיגר הוא רק סיגר, כך תמונה יפה היא רק תמונה יפה – והיצירה אינה עוד אמצעי לביטוי של משמעות אישית וחברתית שעומדת מאחוריה?

מקריאת המאמרים בגיליון החדש של מבטים מתבהר שוב ושוב בדרכים שונות ומגוונות עד כמה המהות של האמנות קשורה ללא הפרד למהות האנושיות ולחברה האנושית, ואי אפשר לדבר על אמנות בלי לדבר על האדם והחברה שמתוכם היא יוצאת וכלפיהם היא מופנית. אני רוצה לדון במאמרי הגיליון תוך התייחסות להיבטים מהותיים אלה.

לפוסט המלא

אחד הדברים שהכי עניינו אותי באקדמיה, עוד מהיותי סטודנטית ולאורך כל השנים שבהן פעלתי בתוכה וסביבה, היה הכשרת סטודנטים בראשית דרכם לעבודה מחקרית משמעותית. לדעתי מטרה זו חשובה כיום עוד יותר מבעבר, וקורסים פאסיביים שבהם התלמידים מעתיקים את דברי המרצה הולכים ומפנים את מקומם יותר ויותר לקורסים אינטראקטיביים שכוללים חשיבה משותפת, דיון, מחקר ועשייה ממשית של התלמידים בהנחיית המרצה. כתב העת לשם שינוי, שהגיליון הראשון בו יצא לאור באוקטובר 2022 ואותו זכיתי לערוך לשונית, מבטא תהליך זה במיטבו.

במערכת כתב העת פעלו סטודנטיות וסטודנטים בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, במסגרת שהחלה כקורס והתפתחה למערכת יסודית ויעילה של כתב עת אשר נועד להעניק במת פרסום לתלמידי מחקר בראשית דרכם. העבודה על כתב העת הייתה מרתקת גם בזכות הנושאים שנדונו בו, אבל משמח במיוחד היה לראות סטודנטים וסטודנטיות – חלקם תלמידי תארים מתקדמים, וחלקם עודם תלמידי תואר ראשון – מעורבים בכתיבה אקדמית ברמה עמוקה ומשמעותית, שלטעמי יכולה לעמוד בשורה אחת עם כתבי עת ממוסדים ולצד כותבים מנוסים הרבה יותר. כתב העת לא רק משמש במה ראשונה לתלמידי המחקר להתנסות בעולם הפרסום האקדמי, אלא ניכרת בו הקפדה על רמה אקדמית גבוהה, בחירות מעניינות של מחקרים בעלי ערך ועבודה יסודית עליהם עד לפרסום הסופי. כל החומרים שאליהם נחשפתי בכתב עת זה היו בעיניי מעמיקים, כתובים היטב, מעוגנים בגוף המחקר בתחומם ומוסיפים עליו חומרים מענייינים עם רציונל ברור וטיעונים מבוססים. אני מצפה מאוד לראות את המשך ההתפתחות של כתב העת ושל הכותבות והכותבים בו. אני מוקירה גם את העבודה היסודית של רכזות המערכת אליה אמסלם ובשמת כסלו, שאליה התוודעתי מקרוב לאורך העבודה, ושמבהירה היטב את המסירות והיחס הרציני של המערכת כלפי הפקת כתב העת. 

הגיליון הראשון בנושא "מעברים" עוסק בתהליכי שינוי, התפתחות והתהוות שחלו בנקודות זמן שונות בהיסטוריה, או שאפשר לחזות בהם בימינו אנו. בעיניי זה לא רק אחד הנושאים החשובים למחקר היסטורי, אלא גם נקודת ההסתכלות המדויקת והאותנטית ביותר על החיים בכלל ועל החברה בפרט. פילוסופים, מדענים ואנשי רוח רבים אמרו כבר בהקשרים שונים כי החיים מאופיינים בהשתנות מתמדת, שכל תנועה מניבה שינויים ארוכי-טווח שאינם בהכרח צפויים מראש, ושלכל פעולה יש תגובת נגד. על כן חקר השינויים והמעברים הוא אולי המחקר הנכון ביותר למציאות, אף כי הוא כנראה גם המחקר הקשה יותר, לאור המאפיינים הנזילים והמרובדים של השינוי. בכתב עת זה מוארות זוויות שונות של ההשתנות והמעבר לאורך ההיסטוריה באופנים מקוריים ובלתי צפויים, ולכן כל מאמר בו סיפק חוויית קריאה ייחודית ומאירת עיניים.

להלן סקירה קצרה שלי על כל אחד מהמאמרים בכתב העת, מנקודת המבט שלי ועל בסיס הזווית החברתית-תרבותית שהיא ביתי האקדמי.

לפוסט המלא