"העניין הוא כזה: לפעמים נמתח לפנינו רחוב ארוך מאוד. אנחנו חושבים, אוי, כמה שהוא ארוך. לא נצליח אף פעם לעשות את זה. כן, ככה אנחנו חושבים לפעמים." 

הוא הביט לפניו בשתיקה במשך זמן-מה, ואז המשיך: "ואז אנחנו מתחילים להזדרז. ומזדרזים יותר ויותר. בכל פעם שאנחנו מרימים את המבט אנחנו רואם שאורך הרחוב שאנחנו עוד צריכים לנקות בכלל לא מתקצר. ואנחנו מתאמצים עוד יותר, וגם נתקפים בהלה, ובסופו של דבר אנחנו מתייאשים ולא מסוגלים להמשיך. והרחוב עוד נמתח לפנינו. ככה אסור לנו לעשות את זה."

הוא חשב במשך זמן-מה. לאחר מכן המשיך: "אסור לנו אף פעם לחשוב על כל הרחוב בבת אחת, את מבינה? אנחנו צריכים בכל פעם לחשוב רק על הצעד הבא, רק על הנשימה הבאה, רק על גריפת המטאטא הבאה. ושוב ושוב רק על הצעד, הנשימה והגריפה הבאים."

הוא השתתק שוב והירהר, לפני שהוסיף: "וככה העבודה גורמת שמחה. זה חשוב, כי זאת הדרך הנכונה לעשות את זה. וככה זה צריך להיות".

לפוסט המלא

בשבועות האחרונים נדלקתי על פודקאסט רוסי בשם книжный базар ("שוק הספרים") שמנחות שתי נשים שנונות ומרתקות מתעשיית הספרים הרוסית: המרצה ומבקרת הספרות גלינה יוספוביץ (Галина Юзефович), והעורכת והמתרגמת אנסטסיה זבוזבה (Анастасия Завозова). הן החליטו להקים פודקאסט שעוסק דווקא בספרות פופולרית – מותחנים, ספרות נוער, "ספרות נשים", רבי מכר וכן הלאה – ומדברות עליהם בחופשיות חסרת מעצורים ומעוררת השראה עבור שתי נשות מקצוע רציניות ומכובדות כל כך. יחד עם זאת הן מצליחות להכניס לתוך זה גם שיח אינטליגנטי, מעמיק ומעניין, ולהסביר לנו למה כדאי ומותר לקרוא עוד דברים חוץ מ"ספרי חובה" מעיקים.

תוך כדי האזנה התחלתי לשים לב פה ושם לסוגיות שנשמעו לי מוכרות, ולהשוות את קסמיו וכשליו של שוק הספרים הרוסי והעולמי לשוק הספרים שלנו – מה שכותבים עליו ומספרים עליו אנשי התעשייה, סופרים, מתרגמים ועורכים, וקוראים בקבוצות ספרים. להפתעתי נוכחתי כי סוגיות רבות שנדונות כאן אצלנו רלוונטיות גם שם, ובמאמר זה אני רוצה לפתוח קצת את ההשוואה הזו. כל האמור על בסיס התרשמויות ראשוניות שלי בלבד מתוך הפודקאסט המצוין, עם קצת השלמות של ידע על שוק הספרים שצברתי בשנים האחרונות, מוזמנות ומוזמנים להוסיף מידע ולעדכן עוד!

לפוסט המלא

אנו מתיישבים בבוקר לעבוד. השעה שמונה, מוארת ורעננה; כוס הקפה מהבילה על השולחן לידנו; רשימת המטלות מסודרת בצד; הבגדים נוחים, הכיסא מיושר. אפילו פתחנו את מסמך העבודה המבוקש ורפרפנו על המשפטים הראשונים שלו. הכול מוכן לפעולה. אבל אז ענן מסתורי של חוסר תשומת לב מעפיל עלינו רגע, וכעת אנו בפייסבוק, או קוראים מיילים, או לחצנו על הקישור למאמר הזה... רגע, איך הגענו לכאן?

כעורכת אני מתמודדת בשגרת היום-יום שלי עם רבים מאתגרי העבודה שעימם מתמודדים לקוחותיי הכותבים. אני לא צריכה להזכיר שאנו חיים בעידן מרובה הסחות דעת, שמכשירים ויישומונים שונים ומשונים תובעים את תשומת ליבנו ללא הרף, שהמוח שלנו בעצמו הפך למערכת הפעלה משוכללת המלהטטת בין אינספור יישומים שפועלים בו-זמנית. הכתיבה, מנגד, דורשת משהו אחר לגמרי: שקט. ריכוז. תשומת לב לפרטים. חשיבה ותכנון לטווח ארוך. יכולת לחזור אחורה ולשכתב מחדש. יכולת לנוע בין הרעיונות שלנו במסירות ומתוך אורך נשימה, כמו חוט ארוך שמתגלגל ומתגלגל תחת ידינו, ועלינו להקפיד שלא ייקרע ולא יונח בצד עד שתושלם המלאכה לאותם שעה, יום, שבוע. האם זה אפשרי בכלל כיום?

לפוסט המלא

בחודשים האחרונים אני עוסקת הרבה בסוגיות של סופים והתחלות. מאז נשאבתי לעולם המינימליזם של מארי קונדו, ושיטותיה ההרמוניות להיפטר מדברים מיותרים בבית ולקדש את המועילים והמשמחים, יישמתי את פילוסופיית החיים הזו – לפעמים ביודעין, לפעמים בבלי דעת – על דברים רבים נוספים בחיי, בהם חפצים, תמונות, אנשים, זכרונות וחלקים שאני תופסת כעצמי, וכמובן גם העבודה. התהליך הזה, שהוא כנראה אינסופי ומתגמל תמיד, ממשיך להביא לכדי מיצוי גם את כל עקרונות העריכה שלי: אני מאמינה שעל כל המעורבים במלאכת הכתיבה לחתור למה שהכי נכון לטקסט, לזקק את הרעיונות המועילים והמשמעותיים ביותר עבורו, ולהשאיר בחוץ את כל מה שלא רלוונטי, מעמיס, מיותר, מאריך לשווא ומרחיק אותנו מהעיקר – גם אם מדובר בניסוח מבריק במיוחד, או תאוריה מעניינת מאוד שהיינו רוצים להראות שאנחנו מכירים. הטקסט הוא עולם משמעות קטן וסגור שמבקש לבטא רעיון ברור משלו, ועלינו לאפשר לו זאת בכלים הטובים ביותר העומדים לרשותנו, שאחד מהם הוא הצמצום.

לפוסט המלא