"העניין הוא כזה: לפעמים נמתח לפנינו רחוב ארוך מאוד. אנחנו חושבים, אוי, כמה שהוא ארוך. לא נצליח אף פעם לעשות את זה. כן, ככה אנחנו חושבים לפעמים."
הוא הביט לפניו בשתיקה במשך זמן-מה, ואז המשיך: "ואז אנחנו מתחילים להזדרז. ומזדרזים יותר ויותר. בכל פעם שאנחנו מרימים את המבט אנחנו רואם שאורך הרחוב שאנחנו עוד צריכים לנקות בכלל לא מתקצר. ואנחנו מתאמצים עוד יותר, וגם נתקפים בהלה, ובסופו של דבר אנחנו מתייאשים ולא מסוגלים להמשיך. והרחוב עוד נמתח לפנינו. ככה אסור לנו לעשות את זה."
הוא חשב במשך זמן-מה. לאחר מכן המשיך: "אסור לנו אף פעם לחשוב על כל הרחוב בבת אחת, את מבינה? אנחנו צריכים בכל פעם לחשוב רק על הצעד הבא, רק על הנשימה הבאה, רק על גריפת המטאטא הבאה. ושוב ושוב רק על הצעד, הנשימה והגריפה הבאים."
הוא השתתק שוב והירהר, לפני שהוסיף: "וככה העבודה גורמת שמחה. זה חשוב, כי זאת הדרך הנכונה לעשות את זה. וככה זה צריך להיות".
לפוסט המלא