בשבועיים האחרונים סערו הרוחות בפייסבוק, בעיתונים, בתוכניות הבוקר ואפילו בין השורות בכמה מהדורות חדשות מרכזיות, בסוגיה שלא עולה לכותרות לעיתים קרובות: טבעה של השפה העברית וכלליה. העילה לכך היא בחירתן של כמה ראשות ערים חדשות בבחירות המקומיות האחרונות, שהעלו מחדש את החלטת האקדמיה ללשון העברית מנובמבר 2012 לקבל את צורת הנקבה "ראשה" לציון תפקיד שנושאת אישה.

דוברי עברית רבים, ששכחו מזמן את שיעורי הלשון מבית הספר ושמחדשים את השפה בעצמם יום-יום מבלי דעת, יצאו בהמוניהם למלחמה על כבודה של העברית התקנית נגד צורת הנקבה הזו. בכיר הנאבקים הוא הבלשן המפורסם אבשלום קור, שאמנם איננו חבר באקדמיה ללשון העברית אך כן מעניק ייעוץ לשוני בגלי צה"ל וגם מגיש פינת לשון ותיקה בתחנת הרדיו. כך כתב קור בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק האישי שלו:

לפוסט המלא

הרעיון של כללי לשון מעורר בי עניין, ולעיתים קרובות גם ספק, כבר שנים רבות. מגיל צעיר קראתי ספרים בשלל סוגות וסגנונות, ופיתחתי רגישות לשונית להבדלים ביניהם – בין ספרים שפונים לנוער לעומת אלה שפונים למבוגרים, בין ספרים שתורגמו בשנות השישים לעומת אלה שראו אור בשנות התשעים, בין ספרי עיון לסיפורת, וגם בין שפתם של משוררים, או פזמונאים מתקופת קום המדינה, לעומת שפתם של פזמונאים בתקופתי. בהיותי ילדה דו-לשונית, שגדלה על השפה הרוסית בבית והעברית בכל שאר המקומות, הצלחתי לזהות אינטואיטיבית הבדלים בין שפות לא רק באוצר המילים אלא גם במבני הדקדוק, בניסוחים וכמובן במשמעויות – איך מילה אחת במקום שונה במשפט עשויה לשנות את משמעותו, לרכך את הטון או להחמיר אותו, להדגיש משמעות אחת או להבליע אחרת. אלה היו הדברים שתמיד ריתקו אותי בשפה – הגמישות והיצירתיות שלה, היכולת לשחק איתה ולפתל אותה בכיוונים שונים, הדרכים השונות להשתמש בה עבור אינטראקציות חברתיות מגוונות מאוד. 

לפוסט המלא

אחד הנושאים שהכי עניינו אותי בלימודי העריכה שלי היה עריכת תרגומים. תמיד הדהים וריתק אותי ההבדל בין תרגומים שונים בעברית לספר זהה, שיותר משהם מלמדים על הספר עצמו הם מלמדים על הלך הרוח בארץ היעד בעת התרגום – על סגנונות הביטוי, הסלנג והתעתיק, וגם על היחס של המתרגמים לשפת התרגום והאידיאלים שהם משליכים עליה. תרגום מבחינה זו הוא מעין נייר לקמוס לתרבות היעד לא פחות משהוא נועד להנגיש את תרבות המוצא לקוראים בשפה אחרת. והרי המקור – תמיד נשאר מקור! אז למה לטרוח לתרגם אותו שוב ושוב? מאין בכלל הרציונל שצריך להנגיש את המקור לקוראים העכשוויים, לאנשים שרחוקים מאוד מאותה תקופה ושלא יכולים להבין אותה? האם בני תרבות המקור כן יכולים בהכרח להבין?

לפוסט המלא

חזרתי עייפה אך מרוצה מיום העיון של תכנית התעודה לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב:

  לפוסט המלא