לפני כמה חודשים כתבתי מאמר שדן בצורך לקחת לתשומת לבנו סוגיות של שוויון מגדרי, רצף מגדרי או ביטול הפנייה המגדרית לגמרי בכתיבה ובעריכה. במאמר זה לא ארחיב על כך שוב, ואם עדיין לא השתכנעתן, אגיד רק שזה בסדר – מדובר בסוגיה נפיצה למדי בשפה העברית ובחברה הישראלית, שעדיין מעוררת פולמוס ציבורי נרחב ורחוקה מלהיות פתורה, במיוחד בקרב האמונים על תקן השפה (חברי האקדמיה ללשון העברית, בלשניות, מתרגמים ועורכות לשון). אך אם בכל זאת ברצוננו להטמיע סוגיות של שוויון מגדרי בטקסטים שלנו, במאמר זה אציע כמה אפשרויות ישימות לכך. 

לפני שנתחיל, הנה שני גילויים נאותים:

לפוסט המלא

המאמר הזה מסתובב לי בראש כבר חודשים רבים ולא הצליח לצאת אל הפועל. רק השבוע, אחרי שנכחתי כאורחת בטקס סיום דוקטורט של אוניברסיטת חיפה, הצטללה סוף סוף נקודת המבט שלי על תהליך הכתיבה הארוך והמורכב הזה ועל מקומה של עורכת הלשון בתוכו (המאמר כתוב ברובו בלשון נקבה אך מתייחס לכל המגדרים). שלא במפתיע, התברר שזה גם הנושא שעל הפרק: איך לנסח במילים הנכונות את הרעיונות שלנו ולבטא אותם בהצלחה על הדף.

נתחיל מהסוף האופטימי: טקס סיום הדוקטורט הוא חגיגה של כבוד והישג לאותם מתי-מעט שצלחו את מסלול המכשולים האקדמי עד לשיא של כתיבת חיבור חייהם המונומנטלי, וזכו בסיומו לקבל תואר דוקטור. הטקס באמת היה מרשים, ומלא סמלים שהולמים את המעמד: גלימות אקדמיות מתנפנפות – בצבע אחד לדוקטורים הטריים, בצבע אחר לחברי הסגל ולנכבדי האקדמיה שהובילו את דרכם אל ההישג; מוזיקת מארש חגיגית התנגנה עם צעדת הבוגרים אל האולם, מלווה בהבזקי מצלמות של בני המשפחה הנרגשים ושל צלמים מקצועיים ששכרה האוניברסיטה; תאורה מעומעמת מעוררת כבוד האירה את הבמה, שירי הישג מרגשים נוגנו על גיטרה, בכירי האוניברסיטה נשאו נאומים מעוררי השראה, וגולת הכותרת – תעודת הדוקטורט הנכספת הוענקה לכל אחת ואחד מהדוקטורים הטריים, על רקע כותרת החיבור ושמות המנחים. תהליך ארוך ומייגע של מחקר וכתיבה הגיע לסיומו המבורך.

לפוסט המלא

עריכה מגדרית הפכה בזמן האחרון לנושא חם שצמח כמעט יש מאין. הדרישה לכך עולה גם מלמטה, כפי שנראה למשל בצורות ביטוי חדשות המתפשטות בקבוצות פייסבוק רבות, וגם מלמעלה – ממוסדות ציבור כמו משרד החינוך ומשרד הבריאות, שחותרים ל"הנגשה תרבותית ולשונית" של שירותיהם. המשמעות הפרקטית של טקסט שוויוני-מגדרית היא ניסוח שיתאים לשני המגדרים (ולמהדרין: לכל רצף המגדרים), כך שניתן לקרוא אותו הן בזכר והן בנקבה, שפונה בו-זמנית גם לגברים וגם לנשים, או שלא עולה ממנו פנייה מגדרית בכלל, ובקיצור – ללא הנחות יסוד מוקדמות באשר למגדר של מי שקורא את זה, או של המין ה"ניטרלי" שכל מה שנכתב עבורו מיועד גם למין השני. 

לפוסט המלא

הספרייה של סבא וסבתא שלי כוללת כמה ארונות גבוהים וצפופים, כולם מתפקעים מספרות רוסית מכל הסוגים: קלאסיקות לצד סאטירה עכשווית, ספרות מתורגמת לצד ספרי מקור של בני העלייה הרוסית שכתבו בישראל, ספרי עיון והיסטוריה, ספרי מסעות ואטלסים, אפילו מילונים. כל השפע הזה אינו נגיש לי: כילדה שעלתה לארץ בגיל צעיר מאוד, חייתי בין שתי תרבויות ושתי לשונות, אבל רק את זו המקומית הצלחתי ללמוד על בוריה.

הלכתי לפעוטון ישראלי ולגן חובה, עליתי לכיתה א' וסיימתי בגרות ב-י"ב, ותוך כדי כך עברתי את כל הסוציאליזציה הישראלית של מערכת החינוך, הטלוויזיה, השירים והספרים. תכנית הרדיו האהובה עליי בנעוריי הייתה "שבת עברית" ב-103fm, שהשמיעה מדי שבת את אותו פלייליסט קבוע של חווה אלברשטיין, להקת הנח"ל, שלום חנוך והגבעטרון, וגיבורות ילדותי היו גלילה רון פדר ולאה גולדברג. העברית שלי בזמנו בוודאי הייתה גבוהה יותר מזו של רבים מבני גילי ילידי הארץ, שלא חשו צורך מיוחד להכיר מילים "מפעם" ודרכך להכיר את התרבות והערכים הישראליים: רעוּת ומלחמות, מולדת ואדמה, הגשם הראשון והשרב, חגי תשרי וחג האביב. כל זה היה חדש אצלי בבית, את הכול היה צריך ללמוד – מילים, מושגים, חוויות חיים שנשללו בגולה ושכעת היה צריך לרכוש אותן שוב.

לפוסט המלא