איך לא להסיר את העיניים מהכדור: הפחד כמנוע והפחד כמעצור 23/07/17 בתהליך המחקר, ובמיוחד כשמגיעים לכתיבה, רובנו נתקלים בשלב זה או אחר במחסומים: שגרת היומיום, מעצורים לא צפויים במחקר, אנשים שאנחנו תלויים בהם ומעכבים אותנו, קושי להתרכז או אפילו קושי לדעת מאיפה להתחיל. אבל אחד המחסומים הגדולים ביותר נמצא בפנים – הפחד. הפחד משתק ומונע מאיתנו להתחיל בכתיבה, או לפעמים גורם לנו למחוק כל מה שכתבנו במחשבה שהוא לא מספיק טוב; הפחד גורם לנו לדחות את כתיבת הפרק הבא עד אין קץ אחרי שקיבלנו הערות על הפרק הראשון; הפחד גורם לנו לחשוש שמא אין לנו בכלל מה להגיד, וזה יתברר פתאום במהלך הכתיבה; או שהמחקר שלנו בכלל לא טוב וצריך להתחיל הכול מהתחלה; והגרוע מכול – שאנחנו, כבני אדם, כסטודנטים, כחוקרים, לא מספיק טובים ולא ראויים בכלל למעמד הזה, וברגע שנכתוב הכול יצוף ויתברר עד שהמנחה יודיע לנו שהכול בולשיט ובכלל לא מגיע לנו לקבל תואר. כל הפחדים הללו משמשים כמעצור רב-עוצמה שמשתק אותנו וגורם לנו להיתקע בכתיבה – או בכלל לא להתחיל אותה – לתקופות ארוכות מאוד, בדרך כלל עד שנהיה מאוחר מדי והדד-ליין מתקצר. בשלב הזה מגיעים אליי לעתים קרובות לקוחות מודאגים ומלאי כעס על עצמם, שמספרים שהם צריכים להגיש את העבודה בתוך חודש או חודשיים ובקושי יש להם פרק אחד ביד. מה עושים? את הפתרון העמוק לפחד לא תמצאו בפוסט זה. הוא כולל בדרך כלל הרבה עבודה עצמית, לפעמים בסיוע גורמים חיצוניים, שיעזרו לשכנע אתכם שאתם כן טובים וראויים ואף אחד לא ילעג לכם, וגם אם "תיכשלו" בטקסט הראשון שתכתבו הרי זה לא כישלון שלכם כבני אדם – והכתיבה היא תהליך ארוך על עליות וירידות – ואולי בסוף העבודה העצמית האינטנסיבית הזו תוכלו לגשת לכתיבה בעיניים בורקות ולהתחיל מחדש בהתלהבות. אבל זה לוקח הרבה זמן ולא יעיל מספיק לענייננו, שהוא להתחיל (ולסיים) לכתוב בזמן קצר מאוד ולהגיש כבר. מניסיוני יש דרך קיצור להתמודד עם הפחד כמעצור, ולשמחתנו היא נעזרת בדיוק באותו מנגנון עוצמתי של הפחד עצמו. יש לזכור כי הפחד עוצב בתהליך אבולוציוני מתמשך כדי להיות לנו לעזר, להזהיר אותנו מפני סכנות ולקדם אותנו לפעולה. הפעולה המוכרת מהמחקר הפסיכולוגי-ביולוגי מתחלקת לשלוש ה-F הידועות – fight, flight, freeze (להילחם, לברוח, לקפוא ולהעמיד פני מת). לצערנו הפחד כמעצור גורם לנו להגיב בבריחה (הדחקה טוטאלית של הצורך לכתוב) או בקיפאון (ישיבה של שעות מול המחשב בלי לכתוב מילה אחת). אבל יש עוד אפשרות, שהיא מלחמה אקטיבית על חיינו: לא משנה כמו נשיכות ושריטות נקבל מהיריב, הפחד מעיר בנו אדרנלין רדום, מחדד את החושים, מחזק את הגוף והנפש, ומוביל אותנו עד לניצחון (גם אם חבולים מעט). אף אחד לא אמר שהכתיבה קלה בהכרח, אבל היא בהחלט מתגמלת, ולכן שווה להילחם עליה. אז איך הופכים את הפחד ממעצור למנוע צמיחה? הסוד הוא להתחיל לפחד מהדברים הנכונים. שימו לב שמה שציינתי קודם – הפחד מכישלון, הפחד שאנחנו לא מספיק טובים או שאין לנו מה לומר, הפחד לקבל ביקורת – הם פחדים מדומיינים שנבנים עמוק בתודעתנו לפני שמישהו מבחוץ בכלל חושב אותם, וברוב המקרים הם מעלים מצבים פתירים. יכול להיות שנקבל ביקורת ויכול להיות שלא, אבל בכל מקרה רוב הסיכויים שנקבל גם כלים איך לתקן; יכול להיות שאנחנו לא מספיק טובים, אבל סביר יותר שאנחנו כן – כי עשינו מחקר שהיה בפיקוח, הגענו למסקנות וקיבלנו אישור להתחיל לכתוב; ויכול להיות שנסתבך עם הכתיבה ולא נצליח לבטא את עצמנו, אבל הרי אם נתמיד במחיקה וכתיבה מחדש בסוף נצליח. אנחנו לא מפחדים למעשה מהביקורת עצמה אלא ממה שעומד מאחוריה – אישוש לחוסר הביטחון שלנו. עם זה עלינו להתמודד בכוחות עצמנו ובעבודה לעומק, רצוי כשנהיה פנויים יותר לכך. לעומת זאת, יש פחדים ממשיים הרבה יותר שכדאי להיעזר בהם כאן. לדוגמה – אם לא אגיש את התזה עד סוף הקיץ, לא אוכל לסיים את התואר בכלל!! קיבלתי כבר שתי הארכות וזו האחרונה, אני עובד/ת על התואר כבר חמש שנים, ויכול להיות שבסוף כל המאמץ והכסף שהשקעתי אשאר בלי תזה ואפילו בלי תעודה! זה בהחלט פחד ממשי שיכול לדרבן אותנו לפעולה ולעזור לנו להתעלם מפחדים מדומיינים פנימיים. פחדים נוספים ברוח זו: אם לא אסיים בתוך שלושה חודשים אצטרך לשלם 2000 ₪ נוספים על לימודים באוניברסיטה; בשנה הבאה המנחה שלי נוסע לשנת שבתון ולא יהיה זמין; אני חייב/ת להגיש עד תחילת השנה כדי לזכות בקידום בעבודה; אני צפויה ללדת באוקטובר ורוצה שהתואר "ירד לי מראש" עד אז; אם לא אפרסם במהרה מישהו עלול להקדים אותי והנושא כבר לא יהיה רלוונטי; בקיצור, כל נקודת סיום ממשית כזו שעומדת מול העיניים תעזור לנו להתמקד בעיקר – קידום הכתיבה והגשה בהקדם האפשרי – ולהתעלם מהטפל, שהם אותם פחדים לא רציונליים ומדומיינים. בשל כך הדבר הראשון שאני עושה בפגישת ייעוץ עם סטודנטים וחוקרים מודאגים שתקועים בתהליך הכתיבה שלהם ולא יודעים איך להתחיל, לא כל שכן לסיים, הוא בניית לו"ז. ברור לי (גם אם לא תמיד ללקוחותיי) שהלו"ז הזה פתוח לשינויים כמעט מעצם טבעו, משום שתהליך הכתיבה הוא לא לינארי וגם לא תמיד צפוי: לפעמים אנחנו נתקעים יותר על פרק אחד מסובך, בעוד שאחר זורם לנו בקלות ומסתיים לפני התאריך המתוכנן. המטרה של הלו"ז היא בעיקר בניית מסגרת נוחה שתגרום לנו להרגיש שיש מבנה שבתוכו אנחנו פועלים, ולא חלל ריק שחור ומפחיד. אבל ללו"ז יש תמיד נקודת סיום ברורה, שהיא נקודת ההגשה ההכרחית. היא נוקשה כל כך שברגע שאנחנו קובעים אותה באופן נחרץ, רוב הכותבים שעמם עבדתי אכן עומדים בה. זה דומה למשחק טניס שבו שיחקתי בנעוריי: יש מגרש גדול שצריך לרוץ מקצהו האחד לשני, יש שחקנים נוספים ויש כל מיני הסחות דעת, אבל הדרך היחידה לנצח היא אף פעם לא להסיר את העיניים מהכדור. שום דבר אחר לא מעניין, רק הכדור ומסלולו, ואני השחקנית רצה לקראתו בכל פעם שמסלולו נקבע בנקודה מסוימת במגרש שלי. הכדור שלנו הכותבים הוא נקודת הסיום הזו, תאריך ההגשה. התזה, הדוקטורט, המאמר, צריכים להיות מוכנים להגשה באותו יום שקבענו, ואין מקום לדחיות ותירוצים (אם הם מתחילים לצוץ, חזרו שוב לפסקה הקודמת ותיזכרו בקטסטרופה שתקרה אם לא נעמוד במועד זה). אם נקודת הסיום רחוקה, נעבוד לאט יותר ויהיה לנו זמן לניתוח ומחשבה; אם, כפי שקורה ברוב המקרים, נקודת הסיום קרובה ומאיימת, נקבע לו"ז צפוף ונעבוד באינטנסיביות רבה יותר. אבל לעבור את נקודת הסיום זו לא אופציה. כשאנחנו מוכנים לכך מנטלית, אנחנו נעזרים במנגנון העוצמתי של הפחד – פחד שלא נגיש בזמן – כדי לקדם את מטרותינו, ובו-זמנית מבטלים את הפחדים המדומיינים שתוקעים אותנו. ואז הופך הפחד ממעצור למנוע חזק ביותר. אז תנו לפחד לעבוד בשבילכם, במקום שאתם תעבדו כדי להזין אותו...ואל תסירו את העיניים מהכדור!