חזרתי עייפה אך מרוצה מיום העיון של תכנית התעודה לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב:

undefined

 

הכנס עורר מתחילתו ועד סופו תחושה של מפגש האולסטארס של עורכי הלשון, החל מהזזתו שלוש פעמים לאולמות יותר ויותר גדולים ועד לדרישה הרועמת של הקהל להדרן מפי הדובר האחרון (כלומר שימשיך בדבריו למרות שנגמר הזמן). במקצוע כל כך בודד ועצמאי לעיתים קרובות, כשהעורך יושב לבדו מול הדף או מסך המחשב, היה נהדר לצאת קצת מגבולות חדר העבודה, לפגוש קולגות ולחשוב ביחד על סוגיות לשוניות שכולנו מתחבטים בהן.

 

undefined

כל אחד מארבעת המרצים/ות עורר בי מחשבות ולעיתים תובנות שבטח ארחיב עליהן בהמשך, אך בינתיים משתפת בכמה דברים חדשים שלמדתי או נזכרתי לחשוב עליהם מחדש:

1. בעבר הלא כל כך רחוק תרגומים לעברית היו מוקפדים יתר על המידה, מתבססים לעיתים קרובות על העברית המקראית והמשנאית, ומקפידים ששום מילת סלנג או תחביר שגוי לא ישתרבבו פנימה בטעות – גם אם מדובר בקטע דיבור של דמות ממעמד נמוך במיוחד. בהשוואה לשפה המדוברת היום התרגומים האלה נראים מגוחכים, שלא לומר בלתי קריאים, ובוודאי כשמדובר בספרי ילדים. אך הן בהרצאה הראשונה של ד"ר נחמה ברוך והן בהרצאה האחרונה של פרופ' חיים כהן התעוררו בי מחשבות מחודשות על המטרות והמשמעויות של תרגום לעברית, במיוחד כשמדובר בשפה שמוקמת לתחייה הלכה למעשה. נחמה ברוך אמרה, בשולי דבריה, שכשהיא הייתה ילדה תרגומים כאלה לא הפריעו לה – "ידענו שהעברית הכתובה צריכה להיות כהלכה" (בניגוד לזו המדוברת). חיים כהן אמר כי בעזרת תרגומים אלה "העברית המשנאית הגיעה אליי דרך 'העברית שלי' עוד לפני שנחשפתי לספרות המשנה", והוא זוכר עד היום ביטויים בספרי ילדים מתורגמים שגילה את משמעותם האמיתית רק שנים אחר כך בלימודים מתקדמים. כשאני חושבת על דיונים שהשתתפתי בהם יותר מפעם אחת בקבוצת תרגום ועריכה, שעניינם האם כדאי להכניס (או להשאיר) מילה גבוהה ולא מוכרת בספר ילדים, פתאום לא מובן מאליו בעיניי למה אנחנו מקפידים כל כך היום להוריד את משלב השפה כדי להקל על הקריאה. 

2. לפי נחמה ברוך, כשעורכי מילון אוקספורד שומעים מילת סלנג חדשה, הם רושמים אותה בצד ומחכים חמש שנים בטרם ישקלו להכניסה למילון. בזמן זה נעלמות 90% מהמילים הללו, ורק הנותרות מתווספות לשפה בסופו של דבר. גם זו דרך לברור אילו מילים וביטויים מצטרפים באמת לשפה ואילו הם רק אורחים זמניים ומשעשעים. 

3. פרופ' חיים כהן העלה סוגיה מעניינת של עריכה להוצאות חדשות של קלאסיקות בעברית (הוא הזכיר את ספרו "כוכבי בוקר" של זלמן שזר, אבל זה נוגע לרבים אחרים כמובן). אם שזר כתב בספרו "העיז" במקום העז, מתוך הכרת העברית על בוריה ובחירה מושכלת בכתיב זה (שאינו מקובל על האקדמיה אך קיים במקרא), האם מותר לעורך לשנותו לפי הכללים העדכניים? ומה לגבי שינויים בכללי הכתיב לאורך השנים, וכן קביעות לגבי סגנון וניסוח? עורכים רבים וטובים מתבלטים בסוגיה זו גם אם לא זכו לערוך את ספריו של שזר, במיוחד לאחר השינויים הדרמטיים בכללי הכתיב לפני כשנה. חלקם מקפידים לכתוב היום לפי הכתיב החדש "צוהריים" או "לעיתים", אחרים נשארים עם הכתיב הישן, ויש גם כאלה שמחליטים לפי המקרה – לפי הלקוח, ההוצאה, המשלב של הטקסט. האקדמיה ללשון העברית אמורה לייצר אחידות, אך כפי שעלה בכל ההרצאות – אחידות אמיתית כזו איננה בנמצא בשפה עצמה. לא במקורות, לא בספרות הקלאסית, לא בתרגומים ישנים ובטח לא בקרב הדוברים. אז האם נדרשת בכלל אחידות? האם עלינו להקפיד על כללים זהים, ובאיזו מידה? ואם נדרשת בעבודת העריכה דווקא גמישות ויצירתיות, איך נגיע למצב של טקסט "תקני" בסופו של התהליך? אין תשובות סופיות, אבל אלה בהחלט נקודות למחשבה.

4. אותו פרופ' חיים כהן, מהאוטוריטות הגדולות בתחום הלשון העברית, חזר בהרצאתו יותר מפעם אחת על הצירוף "עריכה לשונית" ו"עורכת לשונית" (במקום עורכ/ת לשון). אם זה מספיק טוב לו, זה צריך להיות מספיק טוב לכולנו... הנה גם דעת האקדמיה בעניין, למתעניינים.

 

בתמונה: אני והמרצה הנפלאה שלי מלימודי העריכה, מרים מילשטיין, בפגישה משמחת בכנס

undefined