למי שייכת העברית? על בלשנים נאבקים ועורכי לשון מבולבלים 08/09/18 הרעיון של כללי לשון מעורר בי עניין, ולעיתים קרובות גם ספק, כבר שנים רבות. מגיל צעיר קראתי ספרים בשלל סוגות וסגנונות, ופיתחתי רגישות לשונית להבדלים ביניהם – בין ספרים שפונים לנוער לעומת אלה שפונים למבוגרים, בין ספרים שתורגמו בשנות השישים לעומת אלה שראו אור בשנות התשעים, בין ספרי עיון לסיפורת, וגם בין שפתם של משוררים, או פזמונאים מתקופת קום המדינה, לעומת שפתם של פזמונאים בתקופתי. בהיותי ילדה דו-לשונית, שגדלה על השפה הרוסית בבית והעברית בכל שאר המקומות, הצלחתי לזהות אינטואיטיבית הבדלים בין שפות לא רק באוצר המילים אלא גם במבני הדקדוק, בניסוחים וכמובן במשמעויות – איך מילה אחת במקום שונה במשפט עשויה לשנות את משמעותו, לרכך את הטון או להחמיר אותו, להדגיש משמעות אחת או להבליע אחרת. אלה היו הדברים שתמיד ריתקו אותי בשפה – הגמישות והיצירתיות שלה, היכולת לשחק איתה ולפתל אותה בכיוונים שונים, הדרכים השונות להשתמש בה עבור אינטראקציות חברתיות מגוונות מאוד. ולכן תמיד התעניינתי דווקא בעושר השפה, ולמדתי בכל מקום שנקרה בדרכי צורות ביטוי רבות ומגוונות שמביעות רבדי משמעות שונים. בלימודיי האקדמיים העניין הזה רק גבר: לא רק למדתי שפה חדשה, שפת הביטוי האקדמי הגבוהה והנעלה-בעיני-עצמה, אלא למדתי גם על יחסי כוח, על אינטראקציה סימבולית, ועל השימוש בשיח ובשפה כדי לעצב יחסים חברתיים. אולי משום כך המשכתי לראות בשפה שיקוף של יחסים בחברה ושל מקומו של הדובר בתוכם, ולא מערך כללים מחייב שיש לשנן בעל-פה. והרי מי שמתבונן סביבו יכול לראות שהשפה איננה דבר אחד, אלה דברים רבים מאוד: העברית כוללת את שפתם של פרופסורים לפילוסופיה בכתבי העת האקדמיים, את שפתם של עורכי הדין בדיונים משפטיים ובראיונות בטלוויזיה, את שפתם של מהנדסים בכנסים מקצועיים ושל עובדי הייטק בהתכתבויות פנימיות, את שפתם של עיתונאי כלכלה ועיתונאי(ות) אופנה, את שפתם של רופאים ורופאות, קוסמטיקאיות ועובדי בניין... כמעט לכל ענף מקצועי, אזור גאוגרפי, עדה, לאום ומעמד סוציו-אקונומי יש שפה משלו. ואם אנו קובעים עברית תקנית אחת, האם כל מי שלא מדבר או כותב בה – טועה? לאחר שנים של לימודי סוציולוגיה, אני נוטה לראות את התקנים הללו יותר כשיקוף של יחסי הכוח בחברה, ופחות כתו תקן ממשי ואובייקטיבי הנובע מהשפה עצמה. יתר על כן, ככל שאני לומדת יותר את הכללים ומכירה יותר את המאבקים סביבם, אני מבינה עד כמה רוב מה שנקבע ככלל מקורו בהחלטה שהיא עצמה שנויה במחלוקת לעיתים קרובות. קחו לדוגמה את המקרה המוזר של הביטוי "חלק מ". בבדיקה קפדנית של אחת מעבודות העריכה שלי קיבלתי את ההערה כי הביטוי "חלק מ" איננו תקין, וכי יש להשתמש בחלופה "מקצת". כלומר, במקום לומר שחלק מהילדים לא השתתפו בטיול, נאמר – מקצת הילדים לא השתתפו. הכלל הזה נשמע לי מוזר משני טעמים: ראשית, מדוע לפסול מלכתחילה את הצורה הזו? מה לא בסדר בה? ושנית, "מקצת" מרמז – לפחות בעולם האסוציאציות של העברית המודרנית – על חלק קטן (כלומר, קצת). מקצת הילדים זה ההפך מרוב הילדים, ואילו חלק – זו מילה כללית שלא אומרת לנו מהו גודל הקבוצה שלא הגיעה. אז איך זה יכול להיות תחליף מתאים? העליתי את השאלה בקבוצת עמיתים של עורכי לשון, ומה רבה הייתה הפתעתי מהתשובות. עורכת אחת השיבה, בלי לפרש, כי "אבא בנדויד המליץ על החלופה 'מקצת'". (בנדויד היה אחד מבכירי הבלשנים בישראל משנות החמישים והלאה, ועוד נחזור אליו בהמשך). אחרת השיבה כי לפי מורתה האגדית לעריכת לשון, "'חלק מ' זה למעשה נתח ממשהו. לכן אם כותבים 'חלק מהאנשים לא באו', בעצם מתכוונים שכל האנשים באו אבל כל אחד השאיר פיסה מעצמו בבית, למשל יד או רגל". ואילו אחרים השיבו במורת רוח כי הגיע הזמן להיפטר מהכלל (לכאורה?) הזה, וכי הם בוחרים במודע לא להיענות לו למרות היכרותם עימו – כיוון שזוהי מטאפורה מוכרת ומובנת לכול, צורה אחת מבין רבות דומות בעברית שמחלקות את השלם לחלקים (למשל, "אין לו יד ורגל בדבר"), ואין כל סיבה לפסול אותה. לבסוף פניתי לאקדמיה ללשון העברית בשאילתא מהו הנוסח הנכון, וקיבלתי את התשובה הבאה: "מקצת משמעה 'חלק מ'. יש המקפידים להתנסח ברוח המלצותיו של הבלשן אבא בנדויד ולנקוט את הביטוי מקצת. לחלופין אפשר לומר גם כמה מן ("ופצע כמה מהם"), רוב ה וכדומה. אלה ניסוחים יפים ומקוריים, ואולם אין לפסול את "חלק מ" במשמע זה [...] הדברים אמורים הן בדוממים הן בבני אדם." הדיון הבלתי צפוי הזה עורר את סקרנותי בנושא. אחת מעמיתותיי הפנתה אותי בתגובה לכמה מאמרים, ולפחות מבחינה סוציולוגית הם שפכו עבורי אור על הדברים. מאמרו של עמוס גורן פרש את המאבקים שהתקיימו בשנות השישים בין כמה מחברי האקדמיה ללשון העברית לבין יועץ הלשון של קול ישראל דאז, אבא בנדויד: בנדויד, לפי המאמר, "היה אסתטיקן, אינטלקטואל, בעל אוזן מוסיקלית ואיש רחב אופקים ומשכיל בכמה תחומים", ודרכו בעיצוב לשון קול ישראל הייתה "להביא את השדרים, העורכים, הקריינים והמגישים לחוש הנאה אסתטית, אפילו מוסיקלית, בכתיבת עברית בהירה, גמישה, עניינית וקרובה ללשון המקורות". בין השנים 1959 – 1982, שבהן פעל כיועץ קול ישראל, מיסד בנדויד כללים רבים שאותם אף איגד בספרו "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" משנת 1974. הביטוי "מקצת" נמנה עם ביטויים, תיאורים ומבנים לשוניים רבים אחרים שאותם העדיף בנדויד באופן אישי על פני ביטויים נרדפים או מקבילים (ובהם גם חביבנו "חלק מ"). אך כפי שמתאר גורן, "עומק ידיעותיו [של בנדויד] בכל רבדי הלשון העברית כבשו את לב השדרים. יש מאות דוגמאות מתועדות של תיקוני בנדויד, אשר דורות של שדרים אימצו אל ליבם". הוא ממשיך ומספר במאמרו כיצד עורר המצב הזה את חמתם וקנאתם של בכירים אחרים באקדמיה ללשון העברית, וכיצד התגלע ביניהם ויכוח באשר לכללים שהגה בנדויד. בהמשך לכך הגעתי גם למאמר מרתק של אורלי אלבק, עובדת האקדמיה ללשון העברית בהווה. אלבק מתארת שיקולים שונים של האקדמיה ללשון העברית בקבעה כללים לאורך השנים, ופורשת את משנתה לגבי הצורך בכללים שנענים להיגיון הלשון בלבד ולא לטהרנות השפה (כלומר נאמנות לרבדיה העתיקים בלבד). בקריאתי שמתי לב במיוחד לתיאור האופן שבו מקבלת האקדמיה כגוף יחיד, וחבריה כבלשנים קובעי-כללים עצמאים, החלטות לעיתים קרובות: "הכרעות המדקדקים אינן מתקבלות על פי שיטה קבועה. כל מקרה נדון לגופו, ואין לדעת מהו השיקול שיגבר על השיקולים האחרים. ההכרעה מתקבלת לפי טעמו האישי של המדקדק. אם הכרעתו מתאימה למצוי במקורות, יבסס אותה בנימוקים טהרניים, ואם אינה מתאימה, ינמק בנימוק אחר" (עמ' 250-251). אך כל זה לא מסביר בדיוק כיצד קרה שטקסט שאני עורכת כיום עדיין נשפט לפי אותם כללים שבנדויד העדיף לפני שישים שנה בהנחיותיו לשדרני קול ישראל, אף כי לכאורה ה"כללים" הללו לא היו מחייבים כבר בזמנם. יתר על כן, כיום יש מי שסבורים כי אדם שמשתמש בביטוי "חלק מ" הוא למעשה בור ועם הארץ שאינם מכיר את כללי העברית. איך ההעדפה האישית של בנדויד הפכה לכלל, ואיך הכלל הזה נשמר שנים רבות כל כך וזכה לנימוקים שונים כל כך? חברי האקדמיה ללשון העברית נחשבים, כמובן, לבני-סמכא מעצם העובדה שנבחרו לגוף ציבורי זה. כללים שהם קבעו, בין אם כגוף מאוחד ובין אם כקבוצת בלשנים עצמאים, הפכו לתקנות מחייבות לאורך זמן. את שאלת נחיצותו של הגוף הזה (ואת זכותו לקבוע כללים) אפתח בהזדמנות אחרת, כי זו סוגיה רבת-משקל בפני עצמה. אך כאן אני רוצה לפתוח לדיון שאלה יסודית יותר: מדוע זכותם של חברי האקדמיה לקבוע כללים פוסקניים לעברית – מה תקני ומה לא – גדולה מזכותם של עורכי דין, רופאים או עיתונאיות אופנה לקבוע כללים שמתאימים לתחומיהם, או מזכותה של "מסעודה משדרות" לקבוע חידושים בשפה? האם העברית שייכת לבלשנים יותר מאשר לדובריה הטבעיים – על שלל הקבוצות החברתיות, העיסוקיות, המעמדיות והאחרות שמרכיבות אותם? ואם אליעזר בן יהודה יכול היה להמציא מילים או ביטויים, מדוע לא מאיר אריאל ("כל העמוק אין קֵצֶה"), או דודו אהרון ("טרמינל 3 תופסים כבר ראש")? מה מבדיל, בעצם, בין מחדשי העברית ומרחיבי גבולותיה, לבין מעוותיה ומחריביה (ובעיני מי)? למרבה הצער, גם אם הולכים אחורה בזמן לתקופת העברית ה"מקורית" לכאורה, אנו מגלים חוסר עקביות כמעט קבוע – בין ספרים, פרקים ופסוקים בתנ"ך, בין הכותבים והדוברים בתקופת המשנה, ועל אחת כמה וכמה בין היהודים שהתפזרו בתפוצות לאורך אלפי שנים ושימרו את העברית בדרכים יצירתיות ומרתקות משלהם (הדוגמאות הבולטות הן יידיש ולדינו, אבל יש עוד וריאציות כמובן). מהו התקני ומה השגוי? מי "צודק" ומי "טועה"? האם ההגייה התימנית של שפת התנ"ך היא הנכונה, או שמא דווקא ההגייה האשכנזית עם הרי"ש המתגלגלת – ולמה? איני יכולה שלא להשיב לשאלות אלה תשובות סוציולוגיות, ולא לשוניות דווקא, והתשובות הללו יחרגו בהרבה מגבולותיה הסבירים של רשומה זו. אזכיר רק שכל התקנות הללו נקבעות בידי מי שמחזיקים (בתקופתם) בכוח לקבוע החלטות בחברה, ושרבות מהתקנות כיום נסמכות על אותם בלשנים שהיו בעלי כוח ציבורי בעבר ושיכלו להגדיר ככלל את העדפותיהם האישיות. חלק מההחלטות שונו בהמשך, וחלק נותרו על כנן, אך הן לאו דווקא נובעות באופן אובייקטיבי יותר מהשפה עצמה. וכאן אנו חוזרים לעבודה העריכה היומיומית, ולדיונים הרבים-מספור בקבוצות העורכים והמתרגמים שאני חברה בהן. כשאנו עורכות ועורכים טקסטים, בעיקר טקסטים שצריכים להיות "תקניים" וגבוהים בעיני כותביהם ו/או קוראיהם, אנו ניצבים מול דילמות יומיומיות של תווי תקן שקבעו אנשים שונים, בזמנים שונים, לעיתים כאלה שהתגלעו ביניהם מחלוקות עזות בתקופתם. אפשר להביא לדוגמה מחלוקת טרייה כזו – כללי הכתיב החדשים, שנקבעו לפני כשנה וחצי ועוררו סערה בציבור העורכים. על הכללים עצמם אין מה להרחיב, מדובר פשוט ברשימת מילים שהכתיב שלהן השתנה לעומת כתיב שהיה מקובל בעבר. אך ההחלטות עצמן, הסיבות להן, וגם השאלה היסודית בדבר זכותם של בלשנים באקדמיה לקבוע שינויים כאלה, עומדות עדיין במחלוקת. וכך ניצבים אנו, העורכות והעורכים, מול דילמה קבועה: האם לבחור למשל בחלופה החדשה "צוהריים", או להמשיך לכתוב "צהריים" כמו קודם? באיזה טקסט לבחור כך ובאיזה אחרת? האם הלקוח, ההוצאה או המוסד שעבורו אנו עורכים, הגיב לשאלה זו וקבע כללים משל עצמו? לדעתי שאלות אלה אינן ייחודיות לכללים החדשים, אך הן בולטות יותר מולם, כיוון שכללים אלה נקבעו בתקופה שבה הידע נגיש לכולם ולכל אחד יש זכות לתגובה ולדעה. כאשר קבע אבא בנדויד את כלליו, העברית המודרנית הייתה עדיין צעירה ונוחה להשפעות, וכך מה שנתפס בעיני אדם אחד (משכיל ובעל סמכות ככל שיהיה) יפה או מכובד יותר – הפך לכלל יסוד שכיום אסור לערער עליו. וזה, לדעתי, עלול לרדד את השפה ולהדיר ממנה ביטויים יפים לא פחות, מתאימים לא פחות למצבים שונים. עבודת העריכה, לדעתי, לא אמורה להאחיד את כל הטקסטים למבנה מוגבל בעל אוצר מילים מצומצם. גם לא עריכה של טקסטים גבוהים ורשמיים. להפך – לדעתי היא אמורה לשקף את קולו הייחודי של כל כותב, את אופני החשיבה שלו ואת צורות הביטוי שלו (או למצער, את קולו של המוסד ואת סגנונו הייחודי). למרות שהיא אמורה גם להתאים את הטקסט למסגרת שבה הוא מתפרסם, ולמשלב שבו מבקש הכותב לפנות לקוראיו, יש דרכים רבות לעשות זאת בלי לפגוע באופני הביטוי הייחודיים של הכותב עצמו. ולכן עריכה היא תהליך מורכב ועדין של ניסיון לדייק במילותיו של הכותב עצמו – לוודא שכל משפט מעביר את המסר שהכותב רצה, שכל מטאפורה ברורה דיה ומעוררת את האסוציאציות המתאימות, שכל פסקה מהודקת מספיק וקשורה כראוי לפסקאות שלפניה ואחריה כדי שהקריאה תהיה קולחת ומובנת. כלומר, שקולו של הכותב נשמע מבין הדפים והמילים הכתובות. וכן, יש גם ענייני תקן טכניים גרידא, אבל בעודנו מתקנים אותם חשוב לזכור: שגיאות כתיב, למשל, הן שגיאות רק כאשר כולנו מסכימים על הכתיב התקני (הכללים החדשים עוררו את הדיון הזה מחדש, למשל). שגיאות תחביר הן שגיאות רק אם התחביר הקיים באמת לא נכון, כלומר אם מילות החיבור והיחס מייצרות יחסים אחרים מאלה שלהם התכוון הכותב, או אם פסוקית מוצבת במקום לא מתאים. שגיאות ניסוח הן שגיאות רק כאשר הניסוח באמת לא מובן – אם חלק אחד במשפט סותר חלק אחר, אם המשפט לא מתחבר ליחידת משמעות ברורה. ובכל אלה קשה לקבוע כללים מוחלטים שיתאימו לכל הכותבים, ושייצרו טקסטים ברורים לכל הקוראים. זוהי עבודת הרכבה עדינה, מחושבת, יצירתית, ולא ניתן לבצעה רק עם רשימת כללים מול העיניים. כעורכת המחויבת לכללי התקן שנקבעו, אני ממשיכה לעמוד בהם בכל מקום שבו הם מחייבים. כי ככה זה ביחסי כוח חברתיים – קשה לשנות אותם רק כי יש לך דעה עליהם. התקן שנקבע עודנו משמש מדד לרמת ההשכלה של הכותב, לרמת ה"רצינות" שלו, לכישוריו בתחומים שונים ומשונים שבינם לבין לשון אין כל קשר. וכאשר אני או הכותב בוחרים בחירה לשונית לגיטימית בעיני בלשן אחד, עלול לבוא אחר ולטעון שזוהי שגיאה גסה. אך אם אוכל להביע משאלה לשנה החדשה, הייתי רוצה שכל קהילות הכותבים, העורכים, הבלשנים וחובבי העברית בכלל יקדישו יותר מאמץ להרחבת גבולותיה של השפה – לקבלה ולהכלה ב"תקן" יותר ויותר מבנים מעניינים, יצירתיים, ברורים, חופשיים ומגוונים – ולא לצמצומה במאבקים חסרי-תוחלת ורוויי-אמוציות על כללים. העברית המודרנית פורחת ומשגשגת, סופגת השפעות מסביבתה, מחזירה לקדמת הבמה מילים שנעלמו זה מכבר, ומקבלת לתוכה מילים חדשות, מבנים וצורות ביטוי. מי שאוהב אותה צריך לדעתי רק לברך על השינויים האלה, ולא לברור ביניהם לשבט או לחסד. -- רוצות ורוצים להמשיך לעקוב אחר הפרסומים שלי? הירשמו לניוזלטר החדש!