בשבועיים האחרונים סערו הרוחות בפייסבוק, בעיתונים, בתוכניות הבוקר ואפילו בין השורות בכמה מהדורות חדשות מרכזיות, בסוגיה שלא עולה לכותרות לעיתים קרובות: טבעה של השפה העברית וכלליה. העילה לכך היא בחירתן של כמה ראשות ערים חדשות בבחירות המקומיות האחרונות, שהעלו מחדש את החלטת האקדמיה ללשון העברית מנובמבר 2012 לקבל את צורת הנקבה "ראשה" לציון תפקיד שנושאת אישה.

דוברי עברית רבים, ששכחו מזמן את שיעורי הלשון מבית הספר ושמחדשים את השפה בעצמם יום-יום מבלי דעת, יצאו בהמוניהם למלחמה על כבודה של העברית התקנית נגד צורת הנקבה הזו. בכיר הנאבקים הוא הבלשן המפורסם אבשלום קור, שאמנם איננו חבר באקדמיה ללשון העברית אך כן מעניק ייעוץ לשוני בגלי צה"ל וגם מגיש פינת לשון ותיקה בתחנת הרדיו. כך כתב קור בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק האישי שלו:

 

 

 

כפי שניתן לראות, הפוסט זכה לתמיכה רבה בדמות אלפי לייקים ושיתופים, והציף דיוני המשך גם בקבוצות לשוניות, בעיתונות ועוד (למשל בטור הזה בעיתון הארץ).

המתנגדים הסתמכו ברובם על טיעונים לשוניים שנראים ממבט ראשון משכנעים, הבולט שבהם הוא הטיעון הקיומי הנחרץ "זו לא עברית". מהי העברית, אם כך, ומה היא לא? איך נדע אילו צורות קבילות כעברית ואילו יש להוקיע כמנוגדות לה? בשורות אלה ברצוני לבחון כמה מהטיעונים של מתנגדי צורת הנקבה המדוברת, ולהראות שמדובר במאבק חברתי, תרבותי ופוליטי מרתק – אך כל קשר בינו לבין לשון מקרי בהחלט.

שני הטיעונים שהעלה קור בפוסט שלו הם גם הטיעונים העיקריים שעליהם נשענים המתנגדים האחרים: ראשית, שההטיה של שם העצם "ראש" היא בזכר, ולכן כל השאלה מטאפורית של השם הזה צריכה להיות בזכר גם כן; ושנית, שהמילה "ראשה" בהקשר המדובר אינה מופיעה בתנ"ך.

לטעמי, כאשר מפרקים את שני הטיעונים ומתבוננים בהם יותר מרגע או שניים, קל מאוד להפריך את שניהם. נתחיל בטיעון השני: ברור לכל דובר עברית מודרנית שהעובדה שמילה כלשהי אינה מופיעה בתנ"ך, אין משמעה שהיא לא יכולה להיות קיימת בעברית כיום. למעשה, לפי הבלשן רוביק רוזנטל, רק כ-7,000 מילים מהעברית של ימינו מקורן בתנ"ך  מתוך כ-80,000 מילים בשפה בסך הכול – ואין ספק שהמספר גדל מיום ליום (טודו בום זה כבר ביטוי בעברית? ומה לגבי להסתמס בווטסאפ?). אז גם אם בתנ"ך מופיעה המילה "ראשה" רק פעם אחת ובהקשר אחר, ואפילו אם אינה מופיעה כלל, אין קשר בין זה לבין חידוש לשוני בשנת 2012. והרי גם המילה "עירייה" איננה קיימת בתנ"ך, ובוודאי לא "אופוזיציה", שתי מילים שבהן משתמש קור בפוסט הזה עצמו ללא היסוס.

גם הטיעון הראשון אינו משכנע, אם בוחנים את אופן התפתחותה של העברית המודרנית. מילים רבות שההטיה שלהן כשם עצם היא בלשון זכר, או נקבה, או יחיד או רבים, הומרו להטיות אחרות עם הזמן, ובוודאי בצורתן המטאפורית. זו הרי מהותה של מטאפורה: היא מתגלגלת מהקשר להקשר, משנה את צורתה ואת ביטויה, ומשתלבת בצורה החדשה בעולם תוכן חדש. צורות דומות רבות הומרו בעברית ללא התנגדות, למשל צורת הנקבה של ה"מקצוע" כוכב – הלא היא כוכבת; צורת הנקבה של שם התואר תותח – תותחית; וגם ההפך, כמו התואר הזכרי חתיך – שנגזר מחתיכה, גם היא מטאפורה שהתגלגלה משם עצם תמים לשם תואר בעל משמעות שונה. אז אף אחד לא מתווכח שאיבר הגוף ראש נשאר בהטיה זכרית, אבל את התפקיד "ראש העירייה" אפשר להטות גם בנקבה, ותהליך כזה בהחלט כן שייך לעברית וניכר בתקדימים רבים.

למעשה, בניגוד למילים רבות אחרות שהאקדמיה ללשון העברית לא אישרה ושנמצאות בשימוש יומיומי ללא מחאה, דווקא המילה "ראשה" כן אושרה בידי אותו גוף שמוסמך לקבוע תקניות של מילים, כאמור כבר לפני שש שנים. עוד מעניין לציין כי החידוש כמעט לא זכה לתשומת לב בזמנו, ואילו כעת – כאשר חמש נשים נבחרו באופן בלתי צפוי לכהן כראשות ערים בישראל, אחת מהן בראש העיר השלישית בגודלה בארץ – הועלתה באוב אותה החלטה נשכחת ועוררה לפתע מחאה נמרצת.

במקביל לטיעוניו הרציונליים לכאורה של קור, שזכו לתמיכה רבה מתוך שכנוע עמוק, רבים אחרים בחרו לנמק את התנגדותם באופן סובייקטיבי יותר – "זה צורם באוזניי", "זה לא נשמע לי טוב". אבל למעשה גם את הקושי הזה קל לפתור: כמו שלמד על בשרו כל מי שהחל להשתמש במילה חדשה, קל מאוד להתרגל אליה והיא מפסיקה לצרום במהירות מפתיעה. אישית שמעתי כבר ילדים מתקנים את הוריהם שיש לומר "ראשת" עיר/ממשלה/תאגיד, אחרי ששמעו את המילה במקרה כמה פעמים בטלוויזיה, ואולי בדור שאחרינו הדיון הזה כולו ישמש מוצג ארכיאולוגי משונה. ובכל מקרה, אף אחד לא חייב להשתמש בכל המילים בשפה, ומותר לבחור כל חלופה שמוצאת חן בעינינו יותר; ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, בחרה כבר בכהונתה הקודמת להמשיך להיקרא ראש העיר – וזו זכותה. האקדמיה ללשון העברית אישרה את שתי הצורות.

ואז אנו נותרים עם הטיעון הקיומי "אין דבר כזה בעברית", שנשמע לכאורה מבוסס מאוד, אבל כשמתבוננים בו יותר מרגע או שניים מבינים עד כמה הוא מופרך מיסודו. למעשה, תמיד יש דבר כזה בשפה כאשר ממציאים אותו. אפשר לברוא מילים מאפס, ודוברי עברית מודרנית עושים זאת יום-יום מימי בן יהודה ואילך; אפשר להוציא מילים משימוש אם אנשים מפסיקים לדבר בהן, ואפשר להחזיר מילים ישנות וגם להמריץ אותן במשמעויות חדשות; אפשר להטות בעברית מילים אנגליות, רוסיות או ערביות, ולצרף אותן למאגר הלשוני כמילים בעברית לכל דבר; אפשר להשתמש במילים רבות שהאקדמיה ללשון לא אישרה, ולא להשתמש במילים שהאקדמיה כן אישרה. והרי אבשלום קור עצמו השיא משואה לפני חודשים ספורים בלבד "לכבוד ילדינו ונכדינו, המשתעשעים בעברית, כי הם עתידנו!". ולכן הדרישה להוציא "מחוץ לחוק" מילה שנמצאת בשימוש היא חסרת כל היגיון לשוני, בוודאי ובוודאי בשפה חיה, מתחדשת ובועטת כמו העברית.

לכן יותר משהדיון הזה מלמד על ההיסטוריה והמורפולוגיה של העברית התקנית, הוא מעיד עד כמה מדובר בסוגיה בוערת בחברה הישראלית: ראשות ערים, ונשים שעומדות בראש ארגונים בכלל, הן תופעה חדשה וכנראה לא מובנת מאליה בחברות מערביות-פטריארכליות רבות; זכותן של נשים להשתתף בשיח החברתי ואף להובילו, וזכותן להכלה שוויונית בשפה ולביטויי הגדרה עצמית, הן נושא לפולמוס שצובר תאוצה בשנים האחרונות בעולם כולו. אותו פולמוס קיבל בשבועיים האחרונים את ביטויו הישראלי המקומי במאבק הלוהט-מדי על צורת הנקבה "ראשה". אין ספק שמדובר בנושא חברתי-תרבותי חשוב, שמחלחל אט אט ועוקר סדרי עולם משורש, ובעל השלכות לטווח ארוך – מה שמסביר את גובה הלהבות במאבק המפתיע על כבודם של כללי העברית מימי התנ"ך. אך לטעמי לא מדובר בסוגיה לשונית כלל, וכך צריך לבחון אותה: הבלשנים, עורכי הלשון וחברי האקדמיה ללשון שמשתתפים בדיון הזה הם רק עוד משתתפים, לא מובילי השיח ובטח לא קובעים אותו, ותקינותה הלשונית של מילה זו או אחרת היא חסרת משמעות כאן. כמו במאבקים חברתיים רבים אחרים, גם מאבק זה יוכרע בידי הציבור עצמו, וכללי העברית הטהרניים לא ישפיעו עליו כהוא זה. לשמחתנו, העברית יכולה לספוג את זה ולהתפתח גם עם צורות חדשות שמשקפות רוחות חדשות בציבור, לפחות בכל הנוגע למילה הספציפית הזו.

 

והכי חשוב – אלה ראשות הערים החדשות של ישראל, שיהיה להן בהצלחה!

 

 

--

רוצות ורוצים להמשיך לעקוב אחר הפרסומים שלי?

הירשמו לניוזלטר החדש!