אנו מתיישבים בבוקר לעבוד. השעה שמונה, מוארת ורעננה; כוס הקפה מהבילה על השולחן לידנו; רשימת המטלות מסודרת בצד; הבגדים נוחים, הכיסא מיושר. אפילו פתחנו את מסמך העבודה המבוקש ורפרפנו על המשפטים הראשונים שלו. הכול מוכן לפעולה. אבל אז ענן מסתורי של חוסר תשומת לב מעפיל עלינו רגע, וכעת אנו בפייסבוק, או קוראים מיילים, או לחצנו על הקישור למאמר הזה... רגע, איך הגענו לכאן?

כעורכת אני מתמודדת בשגרת היום-יום שלי עם רבים מאתגרי העבודה שעימם מתמודדים לקוחותיי הכותבים. אני לא צריכה להזכיר שאנו חיים בעידן מרובה הסחות דעת, שמכשירים ויישומונים שונים ומשונים תובעים את תשומת ליבנו ללא הרף, שהמוח שלנו בעצמו הפך למערכת הפעלה משוכללת המלהטטת בין אינספור יישומים שפועלים בו-זמנית. הכתיבה, מנגד, דורשת משהו אחר לגמרי: שקט. ריכוז. תשומת לב לפרטים. חשיבה ותכנון לטווח ארוך. יכולת לחזור אחורה ולשכתב מחדש. יכולת לנוע בין הרעיונות שלנו במסירות ומתוך אורך נשימה, כמו חוט ארוך שמתגלגל ומתגלגל תחת ידינו, ועלינו להקפיד שלא ייקרע ולא יונח בצד עד שתושלם המלאכה לאותם שעה, יום, שבוע. האם זה אפשרי בכלל כיום?

ובכן, הרשו לי לומר לכם מניסיוני – זה אכן אפשרי. אבל ללא ספק זה דורש יותר מבעבר פעולה אקטיבית מצידנו, והחלטה שעבודנו חשובה יותר מרוב הדברים המיותרים שממלאים את יומנו: התראה מיוטיוב על שינוי מדיניות, החלפת שיר רקע שלא מצא חן בעינינו, תמונות מהטיול לתאילנד של חברה של חברה, מם של חתול בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, עדכון חדשות דחוף על הגירעון התקציבי שאולי צפוי בשנת 2020. כל זה יכול לחכות. הנה הדרכים לעשות את זה.

1. מרחב עבודה פיזי: בואו נתחיל מלשפר את כל מה שאפשר מבחינה פיזית כדי לאפשר ריכוז בעבודה. ראשית עלינו להתאים את עצמנו: אדם רעב, עייף וחסר מנוחה יתקשה להתרכז בעבודתו לאורך זמן. מותר להתחיל את היום עם ארוחת בוקר טובה, כוס קפה, שיר אהוב וכן הלאה – זה לא יגרע מאנרגיית העבודה שלנו, להפך. 

לאחר מכן מומלץ להתאים את סביבת העבודה: ארגנו לעצמכם פינה שקטה ומסודרת ככל האפשר, ואם אתם דווקא מאלה שאוהבים לחיות בבלאגן – לכל הפחות שיקיפו אתכם דברים שקשורים לעבודה, כמו מאמרים ממורקרים, תכנון יומי או שבועי, מסמכים שקשורים לעבודה וכן הלאה. קשה למצוא תחליף לפינת עבודה מותאמת-אישית שנועדה לעבודה בלבד. ברגע שנכנסים אליה אופפת אותנו התניה של ריכוז, בעיקר אם התרגלנו לעבוד רק בה. 

ולסיום: קחו את כל גורמי הסחות הדעת המיידיים והלא חשובים – בראשם הטלפון – ושימו אותם מושתקים או מוחלשים בחדר אחר. מותר ורצוי להגיד לכל החברים שממש מצפים לתשובתכם על הגיף ששלחו לכם, שבשעות X-Y אני עובדת ופחות זמינה. דמיינו שאתם יושבים בריאיון עבודה עם דיקן הפקולטה, או מרצים בכנס, או מלמדים כיתה – כרגע אתם בעבודה ולא יכולים לענות למשך חצי שעה, שעה או שעה וחצי. אחרי שתסיימו נתח עבודה שתרגישו שהוא רציני דיו, אפשר לעשות הפסקה וגם לבדוק אם בינתיים העולם קרס בלעדיכם. (סביר להניח שלא. גם צ'רצ'יל נהג לישון צהריים, ולטענתו זה הוביל לניצחונה של בריטניה במלחמת העולם השנייה). אם אתם בשום אופן לא מצליחים ליישם את זה בתקופה מסוימת או ביום מסוים, אל תחמירו עם עצמכם – זה לא יעזור. ראו סעיף הבא.

2. מרחב עבודה מנטלי ורגשי: אי אפשר להתרכז בעבודה בלי להתרכז בעבודה. זה פשוט ככה. אם הטלפון מצלצל כל חמש דקות, אם השכנים החליטו דווקא הבוקר לשבור את כל הקירות בבית שלהם, אם אנחנו עמוסים בכל כך הרבה עבודה עד שלא יודעים מאיפה להתחיל, אם התודעה שלנו מוצפת במחשבות על דברים אחרים, תוכניות, דאגות – שום דבר לא יקרה. אחרי שפינינו מרחב עבודה פיזי, צריך לבחור מטלה אחת מבין אלה שיש לנו שמתאימה לנו כרגע (ראו סעיף הבא), ולהתמקד בה. לפעמים התהליך הזה דורש מעט תרגול, ולפעמים יהיו מצבים בחיים שפשוט לא נצליח, ואז צריך לקבל כעובדה שנוכל לעבוד היום מעט מאוד או בכלל לא. לדאוג לעצמנו מנטלית ורגשית זה חשוב לא פחות (לעבודה ובכלל). אבל אין סיבה שזה יקרה בכל יום, ומעט תרגול יעזור לשפר משמעותית את הקשב לטווח הבינוני (לפחות שעת עבודה רצופה בכל פעם).

3. שעון ביולוגי – מודעות עצמית 1: בשעות שונות של היום מתאים לנו לעשות דברים שונים. אולי בבוקר אנחנו הכי מרוכזים במיילים, ואחה"צ מעדיפים לסדר ביבליוגרפיה עם מוזיקת רקע. אולי לפני הצהריים אנחנו הכי חדים, ואילו ארוחת הצהריים מרדימה אותנו לשעתיים. אולי חמישי בלילה זו שעת העבודה המושלמת עבורנו, כשלא צריך לקום מוקדם למחרת בבוקר, ואולי כבר בחמישי אחה"צ תודעת הסופ"ש משתלטת עלינו ואיננו מצליחים לקרוא עוד מילה. הכול בסדר, רק צריך להכיר את עצמנו ולמצוא את המועדים שבהם אנחנו פרודוקטיביים, ומה פרודוקטיבי עבורנו לעשות במועדים האלה. בשביל מה לבזבז אנרגיות על מאמץ לעבוד כשאנחנו לא מרוכזים? לא רק שזה לא יעיל בזמן אמת, זה גם מעורר אנטגוניזם כלפי העבודה ולא יהיה לנו חשק להמשיך בה למחרת.

4. האדם כמכונה? מודעות עצמית 2: הסחות דעת לא קורות סתם. כדאי לשים לב למקורות שלהן ולהתמודד איתן בהתאם. אחד הסימנים המרכזיים הוא מועד ההסחות:

אם הן קורות בתחילת הדרך – עוד לפני שהתחלנו לעבוד, או ממש ברגע שהתחלנו – אולי העבודה לא מעניינת אותנו, או שאולי אנו סובלים משחיקה או מ"שיתוק מטלות". יכול להיות גם שפשוט הגדרנו את הלו"ז שלנו לא נכון, באופן שלא מתאים למצב הרגשי או הפיזי או המנטלי שלנו כרגע, ומטלה אחרת תתאים לנו יותר. למזלנו, לרובנו לא חסרות מטלות שונות לביצוע בכל רגע נתון. מותר להגמיש את הלו"ז, העיקר שהדברים יזרמו. אפשר גם לקחת לפעמים שבוע חופש, העולם לא יקרוס. אבל אם אנו רואים שהמצב הזה חוזר על עצמו, אולי כדאי לבדוק באופן יסודי מה עוצר אותנו. כתבתי על זה עוד כאן. 

אם ההסחות קורות לאחר שעה או שעתיים של עבודה – הגוף צריך הפסקה. אולי זה הזמן לארוחת בוקר או צהריים, או אולי לניקוי ראש – לגלוש בפייסבוק, לראות פרק של חברים (הם חזרו לאופנה עכשיו), להעיף מבט בטלפון ששמנו בצד לפני שעתיים. זה מותר ואף רצוי. אנחנו לא מכונות, ומי שמקשיב לגוף שלו יבין מהר מאוד שכאשר התפוקה יורדת והפייסבוק קורץ לנו כל חמש שניות – כנראה הגיע הזמן לנוח, להתאפס, ולחזור לעבודה רעננים. 

אם ההסחות קורות בסוף יום עבודה – העיניים נעצמות, כל משפט נקרא שלוש פעמים, אנחנו מתחילים לשים לב לטעויות מביכות שפספסנו במשפט הקודם – סיימנו לעבוד להיום. כל הכבוד, לכו לנוח ותחזרו לפינת העבודה מחר בכוחות מחודשים. 

5. עבודה בכיף: רובנו בחרנו בעבודת הכתיבה מתוך רצון ואהבה. נכון, לפעמים הדרך להפקת תזה או דוקטורט כל כך מורכבת ומייגעת, שאנחנו שוכחים למה התחלנו עם זה; לפעמים התיקונים מתרבים כל כך, שאנחנו בטוחים שאין לנו מושג מה אנחנו עושים; ולפעמים העבודה משתלטת כל כך על החיים שלנו, שאנחנו תוהים בשביל מה אנחנו צריכים את זה בכלל. אבל מתחת לכל זה יש רצון ואהבה אמיתית: אהבה לנושא שבחרנו לחקור; אהבה לעבודת המחקר עצמה; אהבה לידע, לאקדמיה, להשכלה; ולא פעם גם אהבה לכתיבה, שמאפשרת לנו חופש יצירתי, ביטוי עצמי, וזכות נדירה לבטא רעיונות מורכבים באריכות ולדעת שמישהו יקרא אותם. תחשבו על החיים שלכם, כמה פעמים יצא לכם להתמסר ככה לעבודה אחת רציפה ומעמיקה? כמה פעמים זה עוד יקרה בעתיד? הכתיבה הזו היא תהליך עמוק ומשמעותי שקורה פעמים ספורות בחיים בלבד, לעיתים רק פעם אחת, ולרוב האנשים בכלל לא. אם נסתכל על העבודה באופן הזה, לא יהיה כל כך קשה לרצות לבצעה. אין ספק שהתהליך הזה כולל עליות ומורדות, כפי שכתבתי למשל כאן וכאן, ואין ספק שהוא מעורר לעיתים קרובות תסכול ואף ייאוש, אבל יש בו גם רגעי חסד מופלאים, ובסופו של דבר הוא מאפשר לכם להביע את עצמכם באריכות וביסודיות ולהשקיע את כל-כולכם בתוצר מודפס שיישמר שנים רבות בספרייה. כמה משמח לקום בבוקר לעבודה כזו! כמה זה משמעותי יותר מאשר לכתוב עוד טוקבק או לראות עוד סרטון של חתול רוקד סטפס! בסוף צריך לעשות סדרי עדיפויות בחיים, ויש תקופות שעבודת המחקר והכתיבה יתפסו מקום מרכזי בראשם – ובסוף רוב הכותבים והכותבות מתגעגעים ביותר לתקופות הללו. תנו לעצמכם את הזכות לשקוע בעבודה הזו ללא הסחות.

ושיהיה בהצלחה!

--

לעדכונים על המאמרים הבאים הירשמו לניוזלטר

לדיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות