בשבועות האחרונים נדלקתי על פודקאסט רוסי בשם книжный базар ("שוק הספרים") שמנחות שתי נשים שנונות ומרתקות מתעשיית הספרים הרוסית: המרצה ומבקרת הספרות גלינה יוספוביץ (Галина Юзефович), והעורכת והמתרגמת אנסטסיה זבוזבה (Анастасия Завозова). הן החליטו להקים פודקאסט שעוסק דווקא בספרות פופולרית – מותחנים, ספרות נוער, "ספרות נשים", רבי מכר וכן הלאה – ומדברות עליהם בחופשיות חסרת מעצורים ומעוררת השראה עבור שתי נשות מקצוע רציניות ומכובדות כל כך. יחד עם זאת הן מצליחות להכניס לתוך זה גם שיח אינטליגנטי, מעמיק ומעניין, ולהסביר לנו למה כדאי ומותר לקרוא עוד דברים חוץ מ"ספרי חובה" מעיקים.

תוך כדי האזנה התחלתי לשים לב פה ושם לסוגיות שנשמעו לי מוכרות, ולהשוות את קסמיו וכשליו של שוק הספרים הרוסי והעולמי לשוק הספרים שלנו – מה שכותבים עליו ומספרים עליו אנשי התעשייה, סופרים, מתרגמים ועורכים, וקוראים בקבוצות ספרים. להפתעתי נוכחתי כי סוגיות רבות שנדונות כאן אצלנו רלוונטיות גם שם, ובמאמר זה אני רוצה לפתוח קצת את ההשוואה הזו. כל האמור על בסיס התרשמויות ראשוניות שלי בלבד מתוך הפודקאסט המצוין, עם קצת השלמות של ידע על שוק הספרים שצברתי בשנים האחרונות, מוזמנות ומוזמנים להוסיף מידע ולעדכן עוד!

ראשית, הספרים עצמם. החל מהפרק הראשון וכמעט בכל הפרקים שלהם האזנתי עד כה, נדונה ספרות עולמית פופולרית שאני מכירה היטב: הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, המותחנים של דן בראון, הפנטזיה לנוער של פיליפ פולמן, רומנים רומנטיים שעל כריכתם אישה המצולמת מהגב או מביטה בהרהור בחלון, וכן הלאה. העובדה שאני מזהה את רובם לא הפסיקה להדהים אותי בכל פרק מחדש. האם באמת שוק הספרים כל כך דומה בכל העולם? האם ירידים בינלאומיים, כמו יריד פרנקפורט ויריד לונדון שהוזכרו שם, והקטגוריות שהם בנו לצורכי שיווק, באמת משפיעים כל כך על השווקים המקומיים? אולי אני צריכה להאזין יותר כדי להבין את הסוגיות הללו, אבל ההפתעה על כך שהנשים הללו קראו כל כך הרבה ספרים שגם אני קראתי, וחשבו עליהם דברים דומים ברובם, לא מפסיקה ללוות אותי מאז.

אך הדבר העיקרי שאני רוצה לדבר עליו הוא סוגיית התרגום. רבים מהספרים שדיברו עליהם המנחות היו מתורגמים, ואחד מהפרקים הראשונים הוקדש כולו לנושא. סוגיית התרגום של ספרות עולם לרוסית מעניינת מאוד מבחינה היסטורית: בתקופה הקומוניסטית, שנמשכה לאורך רוב המאה העשרים והתפרקה ממש לא מזמן (במונחים היסטוריים), הוטלה צנזורה על רבים מתוצרי התרבות שיובאו לבריה"מ ובין השאר גם על ספרות. ספרים רבים לא תורגמו כמובן, אך גם באלה שתורגמו הוקפד מאוד להשמיט כל זכר לסממנים אידיאולוגיים או תרבותיים שאינם תומכים בתפיסת העולם המקומית. מה שדי מזכיר את עקרונות התרגום העברי המוקדם: בתרגומים לעברית מהעשורים הראשונים של המאה העשרים ועד שנות השמונים בערך קשה שלא לשים לב להשפעה של סוגיות אידיאולוגיות – למשל הבחירה שלא "ללכלך" את השפה במילות סלנג, וכך כל הדמויות דיברו בלשון גבוהה ונקייה; הבחירה לתרגם שמות לועזיים לעבריים; והבחירה להשמיט סממנים של דתות אחרות, ובמקום זאת להכניס סממנים יהודיים או להעלים את הקטעים לחלוטין. כתבתי על זה קצת יותר כאן. ובכן, מסתבר שגם הקומוניסטים נהגו כך, ולא רק בספרי ילדים. למשל, גלינה ואנסטסיה מזכירות רבי מכר ידועים שמהם הושמטו עשרות עמודים שעסקו בסוגיות של דת (כלשהי. הקומוניסטים ניסו לבטל את כל הדתות באשר הן), ולפעמים ירדה אפילו מחצית הספר בלי למצמץ.

מה שיצר תופעה תרבותית מעניינת שמהדהדת עד היום: יש לא מעט קלאסיקות מתורגמות שכל הרוסים מכירים, ובכל זאת רק מעטים מכירים אותן באמת. התופעה הזו ידועה גם בספרי מקור, למשל "השטן במוסקבה" של בולגקוב שהוא "האמן ומרגריטה" בהשמטת קטעים רבים, והגרסה המלאה יצאה לאור רק עשורים לאחר הפרסום המקורי. אבל בספרים מתורגמים הבעיה גדולה אף יותר: מצד אחד רוב האנשים חושבים שהם מכירים את הספר, אבל בעצם הם לא; אך מצד שני, גם הרעיון של תרגום חדש עלול להיות בעייתי.

כך מספרות גלינה ואנסטסיה: ראשית כול, עבודת התרגום ברוסיה זוכה לרוב לשכר נמוך מאוד. מתרגם מרוויח קצת יותר מ-100,000 רובל לספר ממוצע בן 15 ג"ד, כלומר כ-5,500 ₪. לשם השוואה, איגוד אנשי הספר הישראלי ממליץ על תעריף מינימום של כ-14,000 ₪ לאותו היקף עבודה, וגם זה נחשב מחיר נמוך ביותר. אני לא יודעת איזה סל קניות אפשר למלא ברוסיה בעזרת עבודת תרגום כזו, אבל ללא ספק לא סל גדול. ולכן לפי הפודקאסט, רוב המתרגמים עוסקים במקצוע מתוך הנאה או כתוספת הכנסה בשעות הערב לאחר ה-day job שלהם.

נוסף על כך, גם שוק הספרים מתקשה לכלכל את עצמו, ובמצב כזה התוצאה הראשונה היא הקטנת ראש בסוגיות חסרות חשיבות כמו תרגום איכותי ומדויק. כך מנחות הוצאות הספרים את המתרגמים לסיים כל תרגום במהירות, כדי להוציא כל הזמן עוד ועוד ספרים ולהחזיק את השוק המקרטע. ולאחר שיוצא תרגום כזה לאור והקוראים קונים אותו, מה לנו כי נלין? למה לטרוח לתרגמו מחדש היטב, גם אחרי כמה שנים? הטקסט "קריא מספיק", אנשים קונים וקוראים אותו, מה זה כבר משנה עד כמה הוא מדויק למקור?

המעגל נסגר כשאנו חוזרים למתרגמים עצמם: בבריה"מ הקומוניסטית מיעטו ללמד שפות זרות, ואף אחד לא יכול היה לשפוט את התרגום ולהשוותו למקור. אך רוסיה החדשה פתוחה יותר לעולם, הצעירים כבר יודעים לפחות אנגלית בסיסית, וההתרגשות המקומית מההשכלה הגלובלית הזו מובילה לקיתונות של ביקורת על כל תרגום שיוצא לאור. לפי גלינה ואנסטסיה, הפורומים הרוסיים מלאים תלונות בחדוות-שמחה-לאיד על המתרגם הקלוקל שבחר לכתוב "עלה" במקום "עלעל", השמיט בתרגום את שמה של רשת המרכולים הניו-יורקית שמופיע במקור, או שינה את כותרת הספר (עבודה שהיא בכלל לא שלו, אלא של אנשי השיווק). המתרגמים לא מקבלים לרוב במה להציג את שיקוליהם בתרגום, וכך הופך המקצוע לא פעם לשק חבטות וערכו יורד בעיני הציבור עוד. אף כי ההיסטוריה המודרנית של התרגום לרוסית בוודאי לא תורמת לביסוס אמון הציבור במתרגמים, רבות מהסוגיות הללו (שמוכרות גם למתרגמות ולמתרגמים שלנו) מערערות עליו עוד ועוד, ומקשות על גיבושה של תודעת מקצוע רצינית ויסודית בקרב המתרגמים.

מצוידים במידע הזה נוכל נחזור לסוגיית ההתאמה התרבותית של התרגומים לקומוניזם: כיום כבר ידוע שרבים מהתרגומים הנפוצים והאהובים לרוסית אינם נאמנים למקור, בלשון המעטה. חלקם נאמנים לו באופן חלקי, חלקם שכתבו אותו כיד הדמיון הטובה עליהם (למשל פינוקיו והקוסם מארץ עוץ הרוסים מבוססים על המקור בעיבוד חופשי ביותר), וחלקם פשוט יצרו יצירה "משלהם" שדומה כל כך כל כך ליצירה מקורית בשפה אחרת עד שאפשר לחשוד בהם בגניבה ספרותית (אין צעיר רוסי שלא מכיר את טניה גרוטר, הילדה בת העשר שלומדת בבית הספר טיבידוהס לכישוף ולקוסמות והוריה נהרגו בידי המכשפה צ'וּמה-דלְטוֹרט).

ועם זאת, מה קורה כשמתרגם בכל זאת מחליט לקחת על עצמו ברצינות פרויקט תרבותי בקנה מידה לאומי, ולתרגם מחדש את הקלאסיקות העולמיות באופן מלא ומדויק? מסתבר שהציבור לא מתלהב בכלל. כפי שהסבירו הסטודנטים של גלינה, שהתמרמרו על הלגלוג הקל בדבריה על טניה גרוטר המכשפה הרוסייה: נכון, אנחנו מכירים גם את הארי פוטר, ובאמת שהוא אחלה. אבל טניה היא משלנו! היא נוסעת ברכבת התחתית של מוסקבה, היא מדברת רוסית, היא חוגגת נובי גוד! איך אפשר להשוות?! הבעיה אף מחמירה כשבמקרים רבים התרגום החדש והמדויק הרבה פחות זורם לקריאה, הקצב שלו השתנה, ההומור שלו הוא לא ההומור שגדלנו עליו וכן הלאה. וזה הזכיר לי דיונים קצת דומים לגבי תרגומים ישנים ואהובים בעברית – למשל התרגום החדש והמוער של "שלושה בסירה אחת" שתרגם דני קרמן ב-2002, שללא ספק היה מדויק יותר למקור, אך זכה לקיתונות ביקורת בהשוואה לתרגום הישן והאהוב של יאיר בורלא משנת 1976 (מי זוכר את מחלת "ברכי העוזרת" לעומת "עווית הרחם"?). וכך יוצא שמתרגם רוסי רציני עשוי לעמול לילות כימים (בשכר רעב) כדי להוציא תרגומים חדשים, מדויקים, מלאים ואמינים למקור, והקוראים ידחו אותם בבוז כי "אלה לא הספרים שגדלנו עליהם". טרגדיה, קומדיה או פארסה? ההיסטוריה תשפוט.

ונקודה אחרונה, לא קשורה אבל מעניינת, קצת מצחיקה וגם עצובה: מסתבר שבתור הזהב של התרגום הקומוניסטי, כשאיש ואישה היו עושים כישר בעיניהם ומתרגמים מה שנראה להם בלי שאיש יוכל להשוות למקור, קמו "מתרגמות" שפשוט כתבו ספרים בעצמן והוציאו אותם לאור כ"תרגום" של ספר בריטי, גרמני או סקנדינבי ידוע. כך זכו נשים לפרסם פרוזה פרי עטן באופן חופשי יותר, ללא החסמים והחשדות הרגילים שלהם זוכה כל ספר מקור לפני צאתו לאור, ובמיוחד של סופרות טריות. היו "מתרגמות" שהפכו בדרך זו לידועות למדי ופרסמו עשרות ספרים. מצד אחד עצוב לשמוע שנשים צריכות להתחזות לדמות פיקטיבית, לרוב גברית, ולמסור לה את הקרדיט על עבודתן כדי שהיא תראה אור; מצד שני אני לא יכולה שלא להעריץ קצת את היצירתיות והתעוזה שלהן, ולהתפעל מהצלחתן.

מוזמנות ומוזמנים להמליץ לי על פודקאסטים ספרותיים נוספים – לא רק ברוסית, ושנת 2020 טובה לכולםן!

--

לעדכונים על המאמרים הבאים הירשמו לניוזלטר!

לדיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות