"העניין הוא כזה: לפעמים נמתח לפנינו רחוב ארוך מאוד. אנחנו חושבים, אוי, כמה שהוא ארוך. לא נצליח אף פעם לעשות את זה. כן, ככה אנחנו חושבים לפעמים." 

הוא הביט לפניו בשתיקה במשך זמן-מה, ואז המשיך: "ואז אנחנו מתחילים להזדרז. ומזדרזים יותר ויותר. בכל פעם שאנחנו מרימים את המבט אנחנו רואם שאורך הרחוב שאנחנו עוד צריכים לנקות בכלל לא מתקצר. ואנחנו מתאמצים עוד יותר, וגם נתקפים בהלה, ובסופו של דבר אנחנו מתייאשים ולא מסוגלים להמשיך. והרחוב עוד נמתח לפנינו. ככה אסור לנו לעשות את זה."

הוא חשב במשך זמן-מה. לאחר מכן המשיך: "אסור לנו אף פעם לחשוב על כל הרחוב בבת אחת, את מבינה? אנחנו צריכים בכל פעם לחשוב רק על הצעד הבא, רק על הנשימה הבאה, רק על גריפת המטאטא הבאה. ושוב ושוב רק על הצעד, הנשימה והגריפה הבאים."

הוא השתתק שוב והירהר, לפני שהוסיף: "וככה העבודה גורמת שמחה. זה חשוב, כי זאת הדרך הנכונה לעשות את זה. וככה זה צריך להיות".

--

זה ציטוט של הזקן בפו מטאטא-הרחובות, שאותו יצר מיכאל אנדה בספר "מומו", תרגמה חנה לבנת וערכה תמר הוכשטטר בהוצאה מחודשת שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת זמורה. 

בפו הוא איש כזה שתקן, משום שלכל שאלה "הוא הגיב רק בחיוך לבבי, ולא השיב. הוא הירהר בשאלה. ואם לא חשב שחיוני לענות עליה, הוא פשוט שתק. אבל אם סבר שאכן חיוני לענות עליה, השקיע מחשבה בתשובה. לפעמים חשב במשך שעתיים, אבל לעיתים גם במשך יום שלם, עד שענה משהו".

--

התובנות האלה של בפו הן כל מה שצריך בעבודת מחקר ובעבודת כתיבה, והן מה שאני מנסה לומר שוב ושוב לפונות ולפונים אליי שמבקשים את עצת הזהב איך להתקדם בעבודה שבה הם מרגישים תקועים וחסרי אונים. 

עבודת מחקר צריכה מרחב, זמן למחשבה ועיבוד, עוד ועוד זמן לתיקונים ועדכונים. ואי אפשר להביט בכולה בבת אחת - צריך להתקדם צעד צעד, ומותר לחוש סיפוק והקלה עם כל התקדמות שכזו. 

--

אנחנו שרויות ושרויים בימים אלה בתקופה מוזרה. חלקנו פנויים בלי שום תעסוקה עד לאופק, וחלקנו עמוסים בלי אף רגע לנשום. זה נכון במיוחד לגבי נשות המשפחה שבינינו, שלוקחות על עצמן את הטיפול בבית כולו - והיום אולי גם בארגון ליל הסדר בפעם הראשונה בחייהן - לפעמים גם לצד עבודה במשרה חלקית או מלאה, לפעמים עם דאגות פרנסה שלא מרפות. בתקופה הזו קשה לעצור, להרהר, לקחת את הרחוב צעד אחר צעד. 

--

אבל בסופו של דבר, אחרי שהתרגלנו לשגרה החדשה, אולי בכל זאת נגלה שהדבר היחיד שעומד כרגע לרשותנו הוא זמן - מין זמן המתנה, כפי שכתב דוקטור סוס בספרו "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים", בתרגום לאה נאור:

"...כי שם רק מחכים.

מחכים לרכבת, לגשם, לקור

מחכים בעמידה או עומדים בתור

מחכים למכתב, מחכים לבשורה

מחכים שתצמח על ראשם שערה

מחכים ל"כן", מחכים ל"לא",

כל אחד מחכה לעניין שלו".

--

מה אפשר להפיק מזמן ההמתנה הזה? אולי נצליח להיות קצת יותר כמו פפו, ולהשתמש בו בתבונה כדי להרהר, לתכנן, לעבד, ובסוף לומר אך ורק את מה שחיוני ורק בזמן שנכון לו?

לקוחות אמרו לי שבתקופה זו, לאור הנסיבות (ובוודאי גם לאור העובדה שהסגל המינהלי במוסדות האקדמיים לא עובד כבר מזמן), דחו את כל מועדי ההגשה של עבודות המחקר לתקופות עתידיות רחוקות. הנה עוד זמן שניתן לנו במתנה כדי לחשוב ולדייק במילותינו. בינתיים אפשר לחוש מעט הקלה לפחות מזה.

--

שיהיה חג שמח, ושנחזור אחריו לשגרה חדשה ואחרת - כזו שנצליח לשאוף אליה במכוון ולתכנן אותה מרצון לפני שנשקע בה שוב.

בתמונה: פרחי אביב ראשונים שנצפו בחצר בית מוזנחת, באחד הטיולים האחרונים שעוד קיימתי בשכונה שלי. את החרציות האהובות כנראה נפספס השנה.

undefined