"אתה כתבת את המחזה?", שואלת איריס (נועה קולר) בחיוך תמה את תומר (ארז דריגס), בפגישת גישור אצל עורך דין מומחה לזכויות יוצרים. "איזה כתבת? מתי כתבת את המחזה?", היא מתחילה להתרגז. בתגובה שולף תומר מהתיק שלו את הטקסט שכתבה איריס עבור המחזה שעומד לעלות בתיאטרון, ומראה בו קטעים מסומנים שצוטטו מדבריו שלו במהלך שיחות אמיתיות שקיימו. "כל הטקסטים שמסומנים פה הם טקסטים שלי", הוא מבהיר בקור רוח. "שאני אמרתי". 

הסצנה הטעונה הזו מעלה סוגיה משמעותית בספרות: מה מתוך החיים עצמם משתרבב פנימה אל היצירה? האם הקטעים האלה הם העתקה או יצירה חדשה בפני עצמה? מה הופך אותם ליצירה? והאם יש ליוצר.ת מחויבות כלפי מקורות ההשראה שלו? כלומר, אם תומר צעק איזה משפט ציני תוך כדי ויכוח, ואיריס זכרה אותו ואחר כך שילבה אותו במחזה שכתבה, האם תומר הוא יוצר הטקסט הזה בעצם? 

במקרה דומה אבל שונה נתקלתי השבוע בתוכנית ערב טוב עם גיא פינס: כוכבת הילדים נתי הוציאה שיר ובו מופיעה השורה "סבלנות לא קונים בשום חנות", משפט ידוע של גננות מסתבר. אלא שאז תבעה אותה הסופרת והיוצרת ליאור אבורמן, שלטענתה הגתה את המשפט האלמותי הזה בספר ובקלטת ילדים שהוציאה בשנות ה-90, וכעת דורשת מנתי פיצויים על הפרת זכויות יוצרים. 

וכמובן, אך בימים האחרונים נדון בקבוצות ספרותיות שונות סיפורה של אילנה ברנשטיין, שכתבה גדולה בהארץ טענה כי בספרה האחרון זוכה פרס ספיר היא הושפעה במידה רבה מספר אחר בעל תמות דומות, מתרגום מצרפתית, שהתגלגל לידיה לפני יותר מעשור. את תגובתה המפורטת של ברנשטיין אפשר למצוא כאן, וכאן הדיון המעניין בקבוצת "ספרים?" החביבה עליי במיוחד. 

--

מה שאותי מעניין בכל הסיפורים האלה הוא בכל זאת מידת ההשפעה של המציאות – ובמיוחד המציאות המוכרת כל כך עד שהיא המובן מאליו שלנו – על הכתיבה והיצירה. מהדוגמאות האלה ומעוד סיפורים רבים עולות שאלות מהותיות על השילוב העמוק בין החיים ליצירה. והמסקנה שלי היא שהרעיון הפופולרי, גם באקדמיה וגם בקרב קוראות.ים, כי אפשר ואף רצוי להפריד בין היוצר.ת ליצירה – איננו שריר בשטח בימינו. 

מהצד של החיים, כולנו מפשפשים היום יותר ויותר בחיים הפרטיים של סופרים. עידן הרשתות החברתיות ואובדן הפרטיות הוביל לכך שאנחנו רוצים לדעת הכול על מי שאנחנו מתעניינים בו מסיבה כלשהי – מועמד.ת לעבודה, דייט, פוליטיקאי.ת, וגם הסופר.ת החביב.ה עלינו. אמנם אנחנו יכולים ליהנות מהספרים בלי לדעת שום דבר על הסופרת, אבל בכל זאת רובנו נעדיף לחפש אותה לפני הקריאה או בסיומה בפייסבוק, טוויטר, גודרידס, פודקאסטים ו/או האתר האישי שלה. אישית הרגשתי שחווית הקריאה שלי בספרים מסוימים התעצמה פלאים וקיבלה רבדים חדשים לאחר שהצטרפתי לקבוצת הפייסבוק הספרותית של הסופרת, למשל. גם הסופרת הרוויחה מזה: קוראיה מתלהבים אוטומטית מכל ספר חדש שלה שעומד לצאת לאור, קוראים סדרות שלמות ולא רק ספר יחיד, משתתפים בדיוני מעריצות.ים על דמויות הסדרה ומגלים דרכם עובדות מעניינות על העולם של הספר, ועוד. לסופרת יש בדרך זו קשר ישיר לקהל שלה. אני מכירה קוראות וקוראים רבים שהתאהבו בסופר.ת מסוימים בעקבות ציוצים בטוויטר או איזו פעילות אלטרואיסטית שלו, או להפך – התרחקו מהסופר.ת בשאט נפש בעקבות פרסום דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעות הקורא.ת (ידוע המקרה של ג'יי קיי רולינג ודעותיה על טרנסג'נדרים לדוגמה, שהוצגו בטורים לא-ספרותיים שכתבה אך גרמו בין השאר לחרם על ספרה האחרון). וכל זאת עוד מבלי להזכיר את ז'אנר האוטו-פיקשן המדובר בשנים האחרונות, שבו מתערבבות בתוך הספר עובדות מציאות אוטוביוגרפיות לצד בדיון מוחלט – וקוראים, עיתונאים וחוקרים כאחד מנסים לדלות מהטקסט המוגמר את מה שהוא המציאות לעומת היצירה נטו.

כל ההתפתחויות החברתיות האלה לא מאפשרות ליצירה להיבחן בכלים יצירתיים בלבד, גם כאשר הסופר.ת עושה כל מאמץ להרחיק את הקוראים מהחיים הפרטיים שלו.ה. ניקח לדוגמה את הפולמוס על סדרת ספריו האוטו-בדיונית של קרל אובה קנאוסגרד, "המאבק שלי". קנאוסגרד ערבב במכוון בספריו את סיפור חייו האישי עם סיפורים מדומיינים, ותוך כדי כך כלל בספר בני משפחה רבים בשמותיהם ואף בתמונותיהם. לאחר שהספר התפרסם בעולם כולו, בני המשפחה תבעו אותו על הוצאת דיבה, וכדי להתמודד עם התביעה הזו לא נותר כמובן אלא לצלול לעומק חייו האישיים של קנאוסגרד ולהתחיל להביא ראיות למה שכן התרחש ומה שלא. אבל עוד לפני כן, הקוראים שכאמור מתעניינים בקנאוסגרד גם באופן אישי ולא רק ביצירתו בפני עצמה, קיימו ומקיימים עד היום דיונים מפורטים על חייו האישיים במטרה להבין טוב יותר את היצירה. ואיה ההפרדה בין הספר לסופר? 

דוגמה מעניינת, ומצערת עוד יותר לטעמי, עלתה מהמקרה של הסופרת אלנה פרנטה – שפרסמה מספר רומנים, וביניהם הסדרה המצליחה "הרומנים הנפוליטניים" ("החברה הגאונה"). פרנטה כתבה תמיד תחת שם בדוי ועד כה לא חשפה את שמה האמיתי. גם אין לה נוכחות ברשתות החברתיות, והראיונות המעטים שהיא העניקה היו בשם בדוי. מצד שני, הספרים שלה – ובמיוחד הרומנים הנפוליטניים שהתפרסמו בכל העולם – נתפסים בעיני הקוראים כאישיים ואותנטיים מאוד. היא כתבה על נשיות באופן חשוף ואינטימי שלא נמצא עד אז בספרות במידה רבה, היא כתבה על נאפולי ממש כבת המקום. וכולם רוצים להכיר אותה ולשמוע על החוויות האישיות שלה עם נאפולי, עם חברות, עם מיניות וכל היתר. הגדיל לעשות עיתונאי שהלך וחקר את חשבונות הבנק של מתרגמת אחת שעובדת עם אותה הוצאה שבה יצאו ספרי פרנטה באיטלקית, והגיע למסקנה שהיא-היא הסופרת על סמך כספים רבים שנתקבלו בחשבונה בשנים שבהן פורסמו ספריה, ובמיוחד הסדרה המדוברת. גם הסיפור הזה התפרסם בעולם כולו, מה שמעיד שאפילו כשהסופרת עצמה מבקשת במפורש לא לערבב בין חייה לספריה באופן כל כך נחרץ עד שהיא כותבת בשם בדוי – עדיין הפרקטיקה הזו לא קיימת. הקוראים.ות רוצים לדעת, ואם את מפורסמת מספיק – הם יעשו הכול כדי לדעת. 

מה שמביא אותנו לסיפור של אילנה ברנשטיין, שהתפרסם אתמול בכתבת שער במוסף גלריה של הארץ, כשאלה על מידת השפעתה של השראה על היצירה. מה שצרם לי יותר מכול בסיפור הזה הוא הדיון החטטני שאליו נזרקה אילנה בעל כורחה על מידת האותנטיות של הסיפור הבדיוני (כלומר שאינו מוגדר כאוטוביוגרפיה או אוטו-פיקשן) שכתבה. כל מגיב ומגיבה שהתייחסו לסיפור ראו לנכון לדון בכך, ועצם הדיון דרש מהם לערבב בין היצירה לחיים: להיכנס לנבכי הדיכאון, האימהות והחוויות האישיות של אילנה עצמה. כך עלה הצורך להצדיק את היצירה הבדיונית דרך החיים.

אף כי בעיתון הוצגו השוואות ספרותיות בין שני הספרים המדוברים – זה של אילנה והספר הצרפתי שלכאורה השפיע עליה – כמעט כל מי שקראתי את תגובתו הסכים שבהשוואות הללו לא היה כל ערך ספרותי אמיתי. לפי רוב הטענות, שחלקן גם אומתו בדוגמאות אחרות, בשיטת השוואה כזו אפשר להראות דמיון בין כמעט כל שני טקסטים שאין ביניהם שום קשר, ודאי שלא השפיעו זה על זה. מההשוואות בין שני הספרים עולה כי סגנון הכתיבה שלהם שונה, החוויות המתוארות בהם שונות, מרחב ההתרחשות שונה, היחסים שונים והסוף שונה. מנגד, דוגמה אחת של מה שכרוך הראתה דמיון כלשהו בין שני הספרים המדוברים לבין ספר נוסף, זה של מתרגמת הספר הצרפתי אילה בן פורת, שיצא כשנה לאחר ספרה של אילנה. ועל כן נראה כי הדיון על העתקה ספרותית מהותית לא היה פורה מלכתחילה.

אבל הטיעונים לא נעצרו שם, אלא הלכו אל החיים עצמם: החיים של אילנה, החיים של הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי, החיים של המתרגמת אילה בן פורת, החיים של נשים בכלל. עלו טענות שאימהות, דיכאון, יחסים משבריים עם ילדים, וגם דברים פרוזאיים יותר כמו ביסקוויט, שמיכי ולונה פארק – כל אלה תמות שגרתיות מתוך החיים של אימהות ונשים. כך התחיל דיון על מהי אימהות, מהי נשיות, ומה הגיוני ששלוש נשים שונות יכתבו בלי להשפיע זו על זו. 

יתר על כן, בפוסט שכתבה אילנה עוד לפני פרסום הכתבה, לאחר שהבינה שטענות כאלה עומדות לעלות נגדה, היא – בחרה? נאלצה? – לגייס את חייה האישיים לטובת הטיעון הספרותי. היא הסבירה שהיא עצמה סבלה מדיכאון באימהות שלה כפי שמתואר בספר, שהיא כותבת על אותן תחושות עוד מראשית שנות התשעים, ואף שעניין הכתבה עצמו עורר בה התקף חרדה קשה. למה טיעונים על גניבה יצירתית, שלפי האקדמיה והמשפט כאחד אפשר להוכיח באמצעות ניתוח היצירה, מכריחים אותנו לנבור בחייהן האישיים של הסופרות? איה ההפרדה בין היוצר.ת ליצירה? 

אני חושבת שמהדוגמאות האלה אפשר לראות שלא מתקיימת בימינו בפועל הפרדה כזו. אני לא יודעת אם זה בכלל חיוני. אולי לא צריך. אולי בימינו האנושות הגיעה למקום כל כך חשוף ופתוח וגלובלי, שכולם רוצים ויכולים לדעת הכול על כולם, ומי שמבקש להסתתר נחשב חשוד. ולהפך – מי שחושף יותר על עצמו הופך קרוב יותר לקהלו ואהוב עליו, וגם היצירה שלו זוכה ליותר פופולריות. אין ספק שזה משנה את האופן שבו אנו שופטים יצירות, כפי שעולה למשל מכל מיני צנזורות-בדיעבד: כעת נהיה חשוב – לעיתים גם עשורים ומאות לאחר פרסום היצירה – לזכור שיוצריה היו אנטישמים, מיזוגנים או נוגשי עבדים, גם אם אין לכך שום ביטוי ביצירתם. לא פעם זה מוביל לחרם על אותן יצירות, כפי שעלה למשל בכמה מקרים מתוקשרים בנטפליקס לאחרונה. אני לא חושבת שאפשר כיום להתווכח עם התנועה הזו. כמו בכל תנועה חברתית, יש לה גם מתנגדים, אבל זה לא מחליש את כוחה אלא אף להפך. ואני חושבת שזו בהחלט תנועה רלוונטית לימינו, שנובעת ממה שהחברה הפכה להיות במאה ה-21: פתוחה יותר, מציצנית יותר באופן הרבה יותר גלובלי, רפלקסיבית הרבה יותר.

אבל בכל זאת צריך לכל הפחות לשים לב שזה מה שאנחנו עושים, ואולי גם לקחת בחשבון שבצד השני יש בן/בת אדם – שפרסום הספר שלו או שלה לא מחייבים חשיפה של כל חייהם לפנינו. מותר לאישה גם לכתוב על דיכאון בלי לספר אם חוותה דיכאון בעצמה, מותר לאישה לכתוב על נאפולי בלי לעדכן את קוראיה אם בעצמה גדלה בנאפולי. ומותר לנו ליהנות מהיצירה ואפילו להעלות השערות בלי לכפות גילויים כאלה. בכל זאת, מה שמעניין אותנו בסיפור הוא קודם כול האפשרות לשקוע בסיפור, לא ביצוע תחקיר ביוגרפי. 

בתמונה: צילום מסך מתוך "חזרות", פרק 9.