אנושיות משותפת: קשיי כתיבה 06/03/22 אחד העקרונות במדיטציה היומית שאני עושה, הנשען על העיקרון הבודהיסטי של חמלה, נקרא "אנושיות משותפת" (common humanity): ההבנה שכל החיים כוללים מפגש עם סבל, כאב וקושי, לפחות לפעמים. הסבל שלנו איננו עונש פרטי, חוסר מזל שנפל בחלקנו, או עדות לכישלון – זו חוויה נורמטיבית ושכיחה בהיותנו אנשים חיים. העיקרון הזה נכון תמיד, אבל בעבודתי בשנתיים האחרונות אני נתקלת יותר מתמיד בצורך להבין את האנושיות המשותפת הזו כדי להקל לפחות מעט על רגשות האשם והמצוקה שלנו על כך שאיננו עומדות.ים בציפיות של עצמנו מעצמנו לאחר משבר. החודש אנו מציינים שנתיים לפרוץ מגפת הקורונה במלוא כוחה בישראל. מרץ 2020 זכור לרעה לרבים ורבות מאיתנו כמהפך מבלבל ומבהיל בכלל תחומי החיים: סגירת מוסדות ציבוריים, הגבלות על תנועה והתקהלות, קשיים מורכבים שבהם נתקלו הנוסעים והשבים מחו"ל, ופאניקה כללית בציבור המלובה בשידורי חדשות הולכים ומתארכים עם פאנלים של רופאות.ים. וכמובן, רבות ורבים חלו בעצמם בקורונה, הכירו קרובים ומכרים שחלו, או חיו (ועודם חיים) בדאגה מתמדת מפני מחלה עתידית המסכנת אותם או את קרוביהם. גם כששככו רוב המגבלות נותרה בקרב רבים תחושת המצוקה, ולעיתים היא אף הלכה וגברה. בכל אשר נפנה בשנה האחרונה – דפי פייסבוק, עיתונים או כתבות טלוויזיה – נמצא איש או אישה שמספרים על חרדות, דיכאון, רגרסיה של קשיים שחשבו שכבר התגברו עליהם, או קשיים חדשים שצצו יש מאין אצלם, אצל בני זוגם, ילדיהם, הוריהם. זה כמובן לא קורה רק בארץ, אלא בעולם כולו. זו אולי הדוגמה הטובה ביותר לעיקרון האנושיות המשותפת, הסבל המשותף שבו פוגשים כולנו לפחות מפעם לפעם, ובמקרה של מגפת הקורונה – גם הנסיבות של הסבל הן דומות ומשותפות לרבים. ובכל זאת, בכל שיחת טלפון עם לקוח.ה חדש.ה בתקופה הזו אני מקבלת את הרושם שמדובר בבעיה אישית שמעוררת בפונה אליי תחושת אשמה, כישלון ואפילו תסמונת המתחזה. החוויות הללו הלכו והתרבו דווקא בשנה האחרונה, כאשר תחושת הדחיפות והחשש מפני חומרת המגפה הלכו ופחתו בהדרגה. מיום ליום גוברת הציפייה מאיתנו "לחזור לשגרה": מענקים שחולקו ביד נדיבה יחסית בשנה שלפני כן הופסקו, וחלק מהמקבלים אף נדרשו להחזירם; זכאות לחל"ת ודמי אבטלה צומצמה; הגבלות שונות על התקהלויות בוטלו; ובאופן כללי כולם נדרשו לחזור לעבודה ולבית הספר, ולהסתדר בעצמם במקרה של מחלה. בדומה לכך, גם מועדי הגשה של עבודות אקדמיות שהוארכו בנדיבות בעבר לא הוארכו עוד, ולא פעם נתקלתי גם באכיפה מוגברת ונוקשה מהרגיל על הגשת העבודות במועד. באופן טבעי, גם רבים מהאנשים עצמם ציפו מעצמם לחזור לתפקוד רגיל עם סיומו המבורך של המשבר. אבל לעיתים קרובות מתברר שטלטלות התקופה נתנו בנו את אותותיהן יותר מהמצופה, ולעיתים אף נראה ששגרת חיינו הקודמת נמוגה לבלי שוב. אנחנו עייפים יותר, מדוכדכים יותר, עצבניים יותר ומרוכזים פחות, ואם לא אנחנו – אז ילדינו, בני זוגנו או הורינו, ועלינו לדאוג להם. ולצד כל זאת, הולכות ואוזלות להן הארכות הזמן לדוקטורט, המלגה או המאמר, ומצופה מאיתנו כבר לעמוד על הרגליים ולכתוב את הטקסט הרהוט והמגובש שמשקף את שפע הפנאי שעמד לרשותנו עד כה לשם כך. -- לפני שנדון מעט במה שאפשר לעשות נוכח מצב זה, אני רוצה להתעכב על האנושיות המשותפת, כי זו הנקודה החשובה באמת לענייננו. גם בלי לעשות שום דבר בעניין, עצם ההכרה בכך שאנחנו לא לבד היא חשובה ומועילה. כל החוויות שתוארו לעיל אינן ייחודיות לנו, ומקורן אינו בעצלות, חוסר כישרון או פגיעה חסרת תקנה ביכולתנו לתפקד. אנחנו לא "חרדתיים", "דיכאוניים", "אגרסיביים" או "פאסיביים" מדי כתכונת אישיות אינהרנטיות. בהיותנו בני אדם, כל הדברים האלה הם מנת חלקנו באופן כללי מפעם לפעם, והם צפויים במיוחד בתקופה קשה באופן אובייקטיבי כפי שעברנו בשנתיים האחרונות. העובדה שתקנות הקורונה הממסדיות הלכו וצומצמו לא אומרת שביכולתנו לחזור לשגרה בהנד עפעף, ולעיתים קרובות היא אומרת דווקא ההפך: בחלוף תחושת הסכנה האקוטית אנו מתחילים לעבד סוף סוף את מה שאירע – את כל התחושות הקשות, הבלבול, המצוקה, הצורך להגן על אהובינו, החששות הכלכליים והמקצועיים. והעיבוד הקוגניטיבי הנוסף הזה מעייף, מעצים לא פעם את תחושת הסטרס והמצוקה, וקורא לנו דווקא להוריד הילוך ולא להעלות אותו. וזה בהחלט לא ייחודי לנו – רבים מאוד סביבנו חשות וחשים כך, זה הדבר האנושי להרגיש בתקופה כזו. עדויות דומות שמעתי למשל מפי כמה סופרות אהובות עליי שספריהם חדשים פרי עטן יצאו לאור בשנה האחרונה. סופרת בריטית אחת הייתה בראשיתו של כתיבת הספר השלישי והמצופה מאוד בטרילוגיה שלה כשנחתה המגפה בבריטניה. בפוסט ארוך ומיוסר שכתבה עם צאתו של הספר לאור ביוני 2021 היא סיפרה על הקושי הגדול שלה להתמודד עם כתיבת הספר בזמן המגפה, כשהדדליין דוחק והלחץ שלה לסיים את הסדרה כהלכה ולהשביע את הציפיות ממנה הולך וגדל. היא מצאה את עצמה מיואשת לגמרי מניסיונות עקרים לטוות קו עלילה הגיוני, ואחרי שדחתה את הדדליין פעמיים, הוציאה בסופו של דבר את הספר בחוסר ביטחון מערער, כפי שעלה מאותו פוסט. ומדובר בסופרת פורייה ביותר, שכבר כתבה עד אותה עת כ-25 ספרים, בהם גם שני ספרים קודמים באותה טרילוגיה שנבעו ממנה בקלות. סופרת אחרת, צעירה ורעננה, פרסמה ספר ביכורים פורץ דרך באוגוסט 2020. לפי עדותה, היא כתבה את הסיפור הזה וטוותה את גיבוריו מאז הייתה בת 13, ובגיל 24 סוף סוף היא הרגישה בשלה להציגו לעולם בצורתו האידאלית בעיניה. אך כתיבתו של ספר ההמשך, שיצא לאור כשנה לאחר מכן, הייתה עבורה מסכת ייסורים קשה – בין השאר נוכח התפרצות המגפה, והסתירה בין הצורך להתמודד עם קשיי התקופה לבין הניסיון להיענות לציפיות ממנה להמשיך כרגיל. באחרית הדבר האישית בסופו של הספר השני היא מעידה בכאב כי "היו לילות שכתבתי וכתבתי מתוך ערפול חושים, ובבוקר התעוררתי לגלות עמודים שלמים שלא היו מוכרים לי בכלל". וכאמור, הסופרת מחוברת לסיפור הזה מילדותה, והוא חי בראשה כבר שנים רבות. עדויות דומות שמעתי מפי כותבות וכותבים מנוסים בשלל תחומים אחרים, בהם כמובן גם באקדמיה. ובהתאמה, רבים ממי שפנו אליי בשנה האחרונה – בין אם לעריכת עבודת דוקטורט, מאמר, ספר, הצעת מחקר או בקשה למלגה – סיפרו את אותם סיפורים: קושי מיוחד לכתוב בתקופה זו, הסתבכויות בלתי צפויות עם ארגון חומרי המחקר או ניתוחם, קושי לארגן את כתב היד באופן שיטתי וקוהרנטי, או פשוט חוסר יכולת להושיב את עצמם לכתוב מלכתחילה. ומה שמצער אותי במיוחד הוא שכל אחד ואחת שסיפרו לי סיפור זה תיארו זאת כבעיה אישית שלהם אשר נובעת מעייפות, קשיים משפחתיים שונים או מצוקות רגשיות. עקב כך הם העמיסו על כתפיהם תחושת אשמה כי הפרויקט כולו תקוע באשמתם הבלעדית, והעידו שגם אנשים אחרים מתחילים להביע כלפיהם אי-שביעות רצון – מעסיקים, מנחים, קולגות. מה שכמובן מעצים את המצוקה והלחץ, מוסיף עוד עומס קוגניטיבי ורגשי, ומקשה עוד יותר להתרכז במשימה הפשוטה-לכאורה של לכתוב טקסט בעל משמעות ולהגיש אותו כבר. האנושיות המשותפת מקלה עלינו קודם כול בהורדת רף הציפיות מעצמנו לרף אנושי ונורמלי. זה לא בהכרח יעזור באופן מיידי מול המעסיקים, המנחים והקולגות, אבל כן יזכיר לנו שגם כל אותם אנשים מתמודדים עם אותם דברים כמונו – ולא פעם אפילו יותר, כי העמדה הבכירה יותר שלהם באה עם יותר ציפיות, כולל מעצמם. זה לא אמור לגרום לנו לרחם עליהם ולהזיז הצידה את הקשיים של עצמנו, אבל כן עוזר לזכור שכולנו באותה סירה: סביר להניח שרוב מי שאנו פוגשות ופוגשים בימים אלה מתמודדים גם הם עם קושי, כיוון שאותם קשיים קולקטיביים שעברו על כולנו בשנתיים האחרונות נותנים את אותותיהם בכולם, עכשיו כשיש קצת יותר פנאי מנטלי לעבד אותם. והיות שכולנו מבינות.ים היטב את הלחצים הללו, אפשר לצפות מעצמנו ביתר קלות לתת את המיטב שביכולתנו לתת כרגע – ולא לחתור לרף בלתי סביר. המיטב שביכולתנו לתת כרגע משתנה מעת לעת. תזכורת חשובה נוספת היא שככל הנראה איננו מתמודדים בימים אלה אך ורק עם כתיבת החיבור, אלא גם עם עיבוד רגשי, קוגניטיבי ופרקטי של השלכות המגפה, הן עלינו והן על קרובינו. זו לא "דחיינות" או "חוסר ריכוז" כרוני, אלא עבודה נוספת שאנו עושות.ים במקביל לכתיבה ולא זוכה להכרה. עבודה זו חשובה ונחוצה גם להמשך ניהול הקריירה שלנו, אבל חשוב מזה – להמשך חיינו בכלל. ואם נקדיש לה תשומת לב, ככל הנראה נוכל לשחרר בקלות רבה יותר לפחות חלק מהחסמים שעומדים בפנינו בשעת הכתיבה: ציפיות מופרזות, הלקאה עצמית ותחושת כישלון ואובדן יכולת, ולעיתים מצוקה רגשית קשה יותר שדורשת הכרה והתמודדות לפני שנוכל לשקוע בעבודה ולהפיק תוצר מיטבי. כמו כן, כדאי להזכיר גם כמה מהיתרונות שרבים ורבות גילו בעת המגפה: היכולת לעצור, לקחת פסק זמן ולא לשקוע בעבודה באותה מידת אינטנסיביות שהיינו רגילות.ים לה בעבר (ראו מחקר בעניין שערכה האנתרופולוגית הגר חג'ג' ברגר, שפורסם למשל במאמר באלכסון). בתקופת הקורונה רבות.ים התרגלו לעבודה מהבית או ממרחבים אחרים שבחרו באופן אישי, ואף כי לפעמים זה לא היה נוח, זה סייע לפחות לחסוך זמן על נסיעות, פקקים, לעיתים ישיבות ארוכות ושאר טקסים משרדיים שלא בהכרח תרמו לתפוקה שלנו וגם לא להנאה מהעבודה. חלק מהאנשים אף החליפו מקצוע באותה עת, אם מרצון ואם בלית ברירה, והשתמשו בכך כהזדמנות לדייק יותר את מה שנכון לחייהם ולעתידם המקצועי – גם נוכח המחויבויות המשפחתיות, שכעת דרשו מאיתנו יותר מאשר בעבר, וגם נוכח העדפות אישיות שכעת התפנה זמן לבחון אותן מקרוב. התהליך הזה סייע לחבר את האדם הממוצע לביתו ולמשפחתו יותר מבעבר, לעורר מחשבות חדשות על הקריירה, ובכלל לעצור את חייו ולהתבונן בהם לזמן מה בלי חיפזון אוטומטי. לצד הרצון לחזור לשגרה אחרי משבר הקורונה, אני שומעת שוב ושוב שרבים ורבות רוצים גם לשמר חלק מהתובנות שגיבשו באותה תקופה: לעבוד פחות ולבלות יותר זמן עם הילדים, ההורים ובני הזוג; לשקול מה נכון להם יותר ופחות בעבודתם, ולוותר על החלקים הלא רצויים במידת האפשר; לצמצם את הנסיעות לעבודה ונסיעות למפגשים מסוגים אחרים, כמו כנסים וישיבות, לפי הרצון והצורך – בלי שהנסיעה תהיה מחייבת ואוטומטית בכל מקרה; ועוד תובנות ולקחים שההכרה בהם תקל גם על תהליך העיבוד של השלכות המגפה, וגם על העבודה היומיומית שלנו, כולל עבודת הכתיבה. בסופו של דבר, עיקרון מהותי בבודהיזם (וגם בפילוסופיות רבות אחרות) מתבהר בחיינו בפשטות רבה אם רק נקדיש רגע להתבונן בו: אין ביכולתנו לחזור למה שהיינו. "אי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים". החיים הם מטבעם רצף של שינויים, והאדם נע ביניהם, מתפתח ולומד, משיל מעצמו תפיסות קודמות ומפתח חדשות, מגיע להישגים חדשים ואז עומדים בפניו אתגרים חדשים. זה נכון גם למצבי שגרה שלא כוללים אירוע טראומטי קיצוני כמו מגפה עולמית, אבל נכון פי כמה נוכחו. "מה שהיינו" בעבר ממילא לא היה דבר אחד, וגם טרם הקורונה פנו אליי לעיתים קרובות לקוחות עם אותם קשיים כמו היום: מצוקות אישיות שמקשות עליהם להתקדם, ותחושת אשמה ובושה בשל כך. רק שכעת, לאחר פרוץ המגפה, הרבה יותר קל לראות דפוס כזה שרווח כמעט אצל כולם. ואכן, אם נזקוף אוזניים נשמע את זה בכל מקום – בראיונות עם ידוענים, בעדויות אישיות של יוצרים על תהליך יצירתם, אצל חברינו ומכרינו שמספרים על קשיים אישיים בעבודה בכל תחום שבו הם עוסקים. ולכן אין סיבה לצפות מעצמנו "לחזור לעצמנו" באופן עקבי ואינהרנטי. מה שנוכל לצפות לו הוא דבר הרבה יותר ממוקד, ספציפי ונכון לזמן אמת: להשלים את החיבור שלפנינו לשביעות רצוננו, כך שיבטא את מה שיש לנו לומר לגביו. (זה העיקרון שלי בכתיבה תמיד, כפי שאפשר לראות גם בפרסומים קודמים בבלוג, אבל זה נכון במיוחד בתקופה כזו). אם לא ברור לנו מה ברצוננו לומר, שלב הכתיבה כנראה עוד מוקדם: צריך לעזוב את הדף, לפנות לחומרים עצמם או לצאת לנקות את הראש, לשוחח עם קולגות או מומחים, לחזור לעבודת השדה, ובאופן כללי לכוון את המחשבות שלנו לנושא הנדון לפחות לזמן מה. ואז אולי כן יתבהר לנו מה רצינו לומר, מה נכון לומר על הנושא הזה, ויהיה קל יותר לעבד זאת אל הדף, גם אם באופן ראשוני שמאפשר התקדמות קלה יותר בהמשך. בסופו של דבר, אם נשיל מעלינו את כל מה שמכביד ומיותר – הניסיון להתעלם מעבודות העיבוד של השלכות המגפה שאנו עושות.ים בזמן אמת, הניסיון לדחות את התובנות והשאיפות החדשות שלנו למועד אחר כלשהו, הניסיון להיענות למגוון ציפיות (ובעיקר שלנו עצמנו) שנחזור ל"שגרה" מדומיינת ולא בהכרח רצויה יותר – נגלה שקל יותר להתרכז בדבר עצמו. ואם עדיין נראה לנו שאנחנו לא "חדות" כמו קודם, שהכתיבה פחות מהודקת וברורה, שדעתנו מוסחת בקלות וקו המחשבה מתבלבל – ייתכן שזה בגלל שראשנו טרוד עדיין באלף מחשבות ודאגות אחרות שמלוות את תהליך הכתיבה ולא זוכות להכרה. ובהיעדר הכרה גם אי אפשר לקבל אותן כעניין אנושי נורמטיבי, ולתת להן לחלוף בלי להכביד עלינו בתחושת כישלון ואשמה. אם ננסה, מתגלה די מהר שקל יותר להתרכז בכתיבה בלי תחושת כישלון ואשמה שמרחפת מעלינו, בלי ציפיות בלתי אפשריות שנחזור להיות האדם שהיינו, או אולי שחשבנו שהיינו. אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות כותבים וכותבות מעולות היום, עם הטקסט החדש שלפנינו ועם התובנות החדשות שנגבש עליו מתוך מי שהננו כיום, ומה שנכון לו היום. וזה כל מה שצריך כרגע. אם בשביל זה צריך להכיר בכך שגם אנחנו אנושיים, גם אנחנו סובלים, גם אנחנו מתאוששים ממשבר עולמי שתקף אותנו בכל חזיתות החיים – ובעודנו עסוקים בכל זה, אנחנו עדיין יותר לחקור ויודעים לכתוב – אין ספק שגם הכתיבה תגיע. ואולי בסופה נחליט שבעתיד נרצה לחקור בכלל דברים אחרים, או לכתוב אחרת, או להקשיב לאנשים אחרת מתוך ההתנסויות החדשות שצברנו בתקופה הזו. וזו, בסופו של דבר, המהות של הכלת השינוי שעברנו והיכולת לצמוח ממנו למקום בריא ומדויק יותר למי שאנחנו עכשיו.