אנו מתיישבים בבוקר לעבוד. השעה שמונה, מוארת ורעננה; כוס הקפה מהבילה על השולחן לידנו; רשימת המטלות מסודרת בצד; הבגדים נוחים, הכיסא מיושר. אפילו פתחנו את מסמך העבודה המבוקש ורפרפנו על המשפטים הראשונים שלו. הכול מוכן לפעולה. אבל אז ענן מסתורי של חוסר תשומת לב מעפיל עלינו רגע, וכעת אנו בפייסבוק, או קוראים מיילים, או לחצנו על הקישור למאמר הזה... רגע, איך הגענו לכאן?

כעורכת אני מתמודדת בשגרת היום-יום שלי עם רבים מאתגרי העבודה שעימם מתמודדים לקוחותיי הכותבים. אני לא צריכה להזכיר שאנו חיים בעידן מרובה הסחות דעת, שמכשירים ויישומונים שונים ומשונים תובעים את תשומת ליבנו ללא הרף, שהמוח שלנו בעצמו הפך למערכת הפעלה משוכללת המלהטטת בין אינספור יישומים שפועלים בו-זמנית. הכתיבה, מנגד, דורשת משהו אחר לגמרי: שקט. ריכוז. תשומת לב לפרטים. חשיבה ותכנון לטווח ארוך. יכולת לחזור אחורה ולשכתב מחדש. יכולת לנוע בין הרעיונות שלנו במסירות ומתוך אורך נשימה, כמו חוט ארוך שמתגלגל ומתגלגל תחת ידינו, ועלינו להקפיד שלא ייקרע ולא יונח בצד עד שתושלם המלאכה לאותם שעה, יום, שבוע. האם זה אפשרי בכלל כיום?

לפוסט המלא

בחודשים האחרונים אני עוסקת הרבה בסוגיות של סופים והתחלות. מאז נשאבתי לעולם המינימליזם של מארי קונדו, ושיטותיה ההרמוניות להיפטר מדברים מיותרים בבית ולקדש את המועילים והמשמחים, יישמתי את פילוסופיית החיים הזו – לפעמים ביודעין, לפעמים בבלי דעת – על דברים רבים נוספים בחיי, בהם חפצים, תמונות, אנשים, זכרונות וחלקים שאני תופסת כעצמי, וכמובן גם העבודה. התהליך הזה, שהוא כנראה אינסופי ומתגמל תמיד, ממשיך להביא לכדי מיצוי גם את כל עקרונות העריכה שלי: אני מאמינה שעל כל המעורבים במלאכת הכתיבה לחתור למה שהכי נכון לטקסט, לזקק את הרעיונות המועילים והמשמעותיים ביותר עבורו, ולהשאיר בחוץ את כל מה שלא רלוונטי, מעמיס, מיותר, מאריך לשווא ומרחיק אותנו מהעיקר – גם אם מדובר בניסוח מבריק במיוחד, או תאוריה מעניינת מאוד שהיינו רוצים להראות שאנחנו מכירים. הטקסט הוא עולם משמעות קטן וסגור שמבקש לבטא רעיון ברור משלו, ועלינו לאפשר לו זאת בכלים הטובים ביותר העומדים לרשותנו, שאחד מהם הוא הצמצום.

לפוסט המלא

לפני כמה חודשים כתבתי מאמר שדן בצורך לקחת לתשומת לבנו סוגיות של שוויון מגדרי, רצף מגדרי או ביטול הפנייה המגדרית לגמרי בכתיבה ובעריכה. במאמר זה לא ארחיב על כך שוב, ואם עדיין לא השתכנעתן, אגיד רק שזה בסדר – מדובר בסוגיה נפיצה למדי בשפה העברית ובחברה הישראלית, שעדיין מעוררת פולמוס ציבורי נרחב ורחוקה מלהיות פתורה, במיוחד בקרב האמונים על תקן השפה (חברי האקדמיה ללשון העברית, בלשניות, מתרגמים ועורכות לשון). אך אם בכל זאת ברצוננו להטמיע סוגיות של שוויון מגדרי בטקסטים שלנו, במאמר זה אציע כמה אפשרויות ישימות לכך. 

לפני שנתחיל, הנה שני גילויים נאותים:

לפוסט המלא

המאמר הזה מסתובב לי בראש כבר חודשים רבים ולא הצליח לצאת אל הפועל. רק השבוע, אחרי שנכחתי כאורחת בטקס סיום דוקטורט של אוניברסיטת חיפה, הצטללה סוף סוף נקודת המבט שלי על תהליך הכתיבה הארוך והמורכב הזה ועל מקומה של עורכת הלשון בתוכו (המאמר כתוב ברובו בלשון נקבה אך מתייחס לכל המגדרים). שלא במפתיע, התברר שזה גם הנושא שעל הפרק: איך לנסח במילים הנכונות את הרעיונות שלנו ולבטא אותם בהצלחה על הדף.

נתחיל מהסוף האופטימי: טקס סיום הדוקטורט הוא חגיגה של כבוד והישג לאותם מתי-מעט שצלחו את מסלול המכשולים האקדמי עד לשיא של כתיבת חיבור חייהם המונומנטלי, וזכו בסיומו לקבל תואר דוקטור. הטקס באמת היה מרשים, ומלא סמלים שהולמים את המעמד: גלימות אקדמיות מתנפנפות – בצבע אחד לדוקטורים הטריים, בצבע אחר לחברי הסגל ולנכבדי האקדמיה שהובילו את דרכם אל ההישג; מוזיקת מארש חגיגית התנגנה עם צעדת הבוגרים אל האולם, מלווה בהבזקי מצלמות של בני המשפחה הנרגשים ושל צלמים מקצועיים ששכרה האוניברסיטה; תאורה מעומעמת מעוררת כבוד האירה את הבמה, שירי הישג מרגשים נוגנו על גיטרה, בכירי האוניברסיטה נשאו נאומים מעוררי השראה, וגולת הכותרת – תעודת הדוקטורט הנכספת הוענקה לכל אחת ואחד מהדוקטורים הטריים, על רקע כותרת החיבור ושמות המנחים. תהליך ארוך ומייגע של מחקר וכתיבה הגיע לסיומו המבורך.

לפוסט המלא