בשבוע שעבר השתתפתי לראשונה בהשתלמות של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. המניע המיידי היה הכרת כללי הכתיב החדשים (או במילים פחות מכובסות, "מה הם חשבו לעצמם שם באקדמיה כשקבעו את 'צוהריים'?!"), אבל זו בהחלט הייתה הזדמנות שציפיתי לה זמן רב. ההשתלמות אכן הייתה מעשירה ומעניינת, אבל גם עוררה בי מחשבה מחודשת על כללי הכתיב החדשים בהקשר רחב יותר. 

ראשית בנוגע לכללים עצמם: ההרצאה הפותחת בהשתלמות ארכה כשעה וחצי, ובה הסבירה רונית גדיש (המזכירה האקדמית של האקדמיה ללשון העברית) את הרציונל לשינוי שנעשה. היו כאלה שתיארו זאת כהצטדקות, אך בעיניי זו הייתה הרצאה מרתקת על ההיסטוריה וההתפתחות של מפעל הלשון העברית במאה השנים האחרונות. גדיש הציגה בהרצאתה קטעים מישיבות האקדמיה לאורך השנים, שכללו בחלקם ויכוחים אמוציונליים וסוערים מאוד, וגם קטעי מקורות יהודיים שהמחישו כי הלשון העברית מעולם לא הייתה אחידה לאורך הדורות. אפילו בתנ"ך עצמו אפשר למצוא לא פעם את אותה מילה בכתיב שונה, כפי שעולה למשל כאן בספר בראשית במילה תולדות:

undefined

מאז הקמת האקדמיה בסוף המאה ה-19 ועד ימינו ניסו חבריה לקבוע כללי כתיב אחידים. הצעות שונות קמו ונפלו, וכותבי העברית עצמם – חלקם חיכו למוצא פיה, וחלקם פעלו כרצונם. בשנת 1948 התקבלה סוף סוף החלטה רשמית לגבי כללי כתיב אחידים, ומאז נעשו שינויים קטנים בלבד – האחד בשנת 1994, והשני בימינו אנו בשנת 2017. רוב השינויים בכל השנים נוגעים לאמות הקריאה ו"ו ו-יו"ד, וכפי שגדיש ציינה בצדק – למעשה רוב הכותבים לא מחשיבים זאת מלכתחילה לכללי כתיב מחייבים, אלא סבורים שמדובר בבחירה חופשית של הכותב.

הבעיה מתחילה כבר בכיתה א: אף מורה בבית הספר לא תתקן אותנו אם נכתוב "כתה" במקום "כיתה", אך היא תעיר מיד אם נכתוב "קיתה". ולא רק הילדים וההדיוטות נוהגים כך, אלא גם הוצאות ספרים ומערכות עיתון קובעות לעצמן כללים פנימיים – למשל להשמיט יו"ד או ו"ו במילים מסוימות כדי לצמצם את סימני הדפוס ולחסוך כסף. האם יעלה על הדעת שמישהו יחליט לכתוב "עיטון" במקום "עיתון" כי הטי"ת תופסת פחות מקום? ובכן, לא. אבל עם ו"ו ויו"ד אפשר לשחק, וכך למשל בוחרות הוצאות רבות לכתוב "היתה" במקום "הייתה" כי היו"ד הנוספת עולה עוד כסף בהדפסה. 

אז הנה שיחקה עם אמות הקריאה גם האקדמיה. נקבעו כמה שינויים קלים כדי להתאים לרוח הזמן ולאחד במקומות מסוימים בין הכתיב וההגייה, למשל במילים "לעיתים" או "ליבי" או "צוהריים". זה נראה צורם למי שרגיל לאופן כתיבה מסוים, אבל די מהר מתרגלים ואפשר יחסית לקבל את זה בהבנה. 

השאלה החשובה יותר עלתה בדיון בינינו העורכים לאחר שיצאנו מבניין האקדמיה. אחד שאל – "מה בכלל הסמכות של האקדמיה ללשון עברית לקבוע כללי כתיב? מי יכול לאכוף זאת?". אחרת הוסיפה – "אם כל הוצאה ממילא קובעת לעצמה כללים משלה, איך אנחנו העורכים יכולים לדרוש מהן לפעול אחרת על סמך החלטות האקדמיה?". והשלישית טענה, "כל עוד אין חוק במדינה שכל גוף ציבורי חייב לכתוב לפי כללי האקדמיה, בעצם אין לה כוח אמיתי וכל החלטה שלה היא רק המלצה". ובכן, כל זה נכון לדעתי. אבל העניין הרבה יותר עמוק מזה: הרי ראינו כבר שהעברית מעולם לא הייתה אחידה ומאוחדת, לא רק אחרי ש"הוחייתה" (אז אולי רוב האנשים לא ידעו ממש לכתוב בה) – אלא גם בזמן אמת, בכתבי התנ"ך והמשנה וחז"ל, אז השתמשו בה הכותבים כשפת אם וכשפה יומיומית. אינני בלשנית, אך מעניין מאוד להשוות זאת לשפות אחרות שפעלו ברציפות אלפי שנים, למשל האנגלית: האם כל המילים שם נכתבות תמיד אותו דבר? האם הן חייבות להיכתב כך? ידוע כמובן הפיצול בין האנגלית המקורית מאנגליה לבין האנגלית האמריקאית – האנגלים יכתבו למשל colour והאמריקאים color, ואף אחד לא יטען שזו לא אנגלית (אם כי לאנגלים יש השגות כמובן על הקיצורים והשינויים שהכניסו האמריקאים). 

undefined

 

אם כך מדוע העברית, שדובריה התפזרו לכל עבר כבר בימי קדם, חייבת להיות אחידה היום? האין אנו מתעלמים בכך מהמסורת וההיסטוריה שלנו, שלא התקדמה בקו לינארי אחד של שפה מדוברת אלא התפתחה במקביל במקומות שונים, בצורות שונות, בהגייה שונה ובכתיב שונה? אם כותבי התנ"ך עצמם (לאורך הדורות) לא הקפידו על האחדה, מי אנחנו שנקבע זאת אלפי שנים לאחר מכן? 

הדבר מתחבר להרצאה השנייה של גדיש שהתקיימה באותו יום, שבה הוצגו סוגיות שונות בהרכבת מילונים. לדבריה, עורך מילון חייב להחליט אילו מילים להכניס למילונו ואילו להדיר ממנו לפי שיקולים שונים – האם המילה בשימוש כיום, האם היא ייחודית לז'רגון מסוים, האם צריך להכניס את כל מופעיה השונים וכל ההטיות שלה, האם להכניס מילות סלנג וכדומה. גדיש הזכירה פה ושם את קיומו של מילון דיגיטלי, ואני הקשבתי וחשבתי לעצמי – למה הדיון הזה בכלל רלוונטי למאה העשרים-ואחת? למה עלינו לבחור האם להציג מילה זו ולהדיר אחרת משיקולי תקציב ומקום? 

לדעתי, על אנשי הלשון בימינו לזנוח לחלוטין את כל השאלות האלה ולפנות אחת ולתמיד להכנת מאגר עברית שלם שמכיל הכול: את כל המילים, את כל ההטיות של כל מילה, את כל המופעים וצורות הכתיב שלה, דוגמאות למקורות קדומים שבהם היא מופיעה, כל הפירושים האפשריים וגם כל סימני השאלה לגביהם, או בקיצור – את כל ההתפתחות ההיסטורית של השפה מימי קדם ועד ימינו. אני לא רוצה לשקול האם להכניס למילון בימינו את המילה "תקליטון" (דיסקט), כיוון שמדובר בחידוש שבקושי היה בשימוש פרק זמן קצר מאוד אי שם בשנות התשעים. ברור שצריך להכניס אותה. וגם לציין לצדה באילו שנים היא הייתה בשימוש, להוסיף קישור להחלטת האקדמיה בנוגע לחידוש הזה בזמנו והרציונל לתרגומו מאנגלית, ואם אפשר לקשר גם לכמה מופעים שלה בתקשורת או בספרות העברית – אם בכלל היו – כדי להראות את מידת השימוש בה, צורות השימוש, מי השתמש ובאילו הקשרים וכדומה. 

יהיה צורך לעדכן את המאגר הזה באופן שוטף ולהוסיף אליו כל הזמן מילים חדשות: גם "סלפי", גם אימוג'י", גם השימוש המחודש במילה "הזוי" – פעם מילה גבוהה של סופרי מופת והיום ביטוי מלגלג בפי כל עולל, גם הביטויים "מה נסגר?" ו"חבל על הזמן!". כל אלה הן מילים בשפה העברית, במובן זה שהן משמשות דוברי עברית שפת אם. נכון, חלקן שאולות משפות אחרות, חלקן סטו מהמובן המקורי שלהן ומשמשות כיום למטרות אחרות, ולהבדיל – חלקן נעלמו מהמילון לחלוטין, או שמעולם לא היו בשימוש (במקרה של חידושים שלא נקלטו). נו אז מה? כך היה תמיד לאורך ההיסטוריה. זה טבעה של שפה חיה. המאגר האלקטרוני שלנו גדול מספיק, ולא צריך לבחור. סוף סוף יש לנו מספיק מקום וזמן כדי להמשיך ולהרחיב ולהתאים לזמננו את מפעל הלשון העברית, מפעל חייו של אליעזר בן יהודה לפני מאה שנה. 

בן יהודה ציין במילונו הגדול לא רק חידושים שהמציא, אלא גם היסטוריה של מילים עבריות קדומות והסביר את הרציונל לחידושיו על בסיס זה. גם היום יש לנו חידושים, השפעות של שפות אחרות, התפתחויות ושינויים בכתיב, בדקדוק, בהגייה. אדרבה, ככל שהשפה תהיה יותר בשימוש כך יהיו בה יותר שינויים והתפתחויות. אני לא חושבת שהמטרה של האקדמיה היום צריכה להיות האחדת כל צורות הכתיב הקדומות לצורה אחת "תקנית", ובטח שלא להעלים מהשפה מילים לועזיות בהמצאת חידושים עבריים במקומות שהם אינם נדרשים. אין עברית תקנית אחת, יש הרבה צורות עברית שכולן חלק מאותה זהות, היסטוריה, מסורת, וגם הווה ועתיד משותף. העברית התפתחה במקומות שונים, הושפעה משפות שונות לאורך ההיסטוריה, דובריה דיברו בניבים שונים והגו אותה באופנים שונים, התפללו בניגונים שונים והשתמשו במילים במשמעויות שונות, וגם כתבו בכתיב שונה. כל זה בסדר, היה תמיד וממשיך גם היום. לא צריך לבחור בין הצורות השונות ולפלג אותן, לאמץ את מוחנו ולקבוע איזו מהן טובה מרעותה. כן צריך שכל דובר עברית יוכל למצוא את שורשי התפתחותה של כל מילה לאורך ההיסטוריה שלה, יכיר את מופעיה ושימושיה השונים, ויבחר באופן מושכל את השימוש המתאים לטקסט שאותו הוא כותב או קורא. כך נוכל לקרוא גם עגנון וגם אתגר קרת, גם את התנ"ך והמשנה וגם את מדור הרכילות של "פנאי פלוס", גם את חכמי ספרד מימי הביניים וגם את רבני אשכנז מתקופת ההשכלה. כך תמשיך העברית את רצף התפתחותה לאורך אלפי השנים מאז שנולדה כאן, במזרח התיכון הקדום. 

נכון, זה המון עבודה, זמן, תקציב. נכון, יידרשו שנים רבות רק לבנות מאגר של מילים קיימות, וצריך לעדכן את המאגר הזה באופן שוטף. אבל האקדמיה ללשון העברית היא גוף ממשלתי שמתוקצב מכספי ציבור, יש לו עובדים חרוצים ומסורים, והוא יכול להעסיק עוזרים במידת הצורך. יש לו זמן ואורך נשימה. זה צריך להיות מפעל הלשון של המאה העשרים-ואחת, ולא האחדת כללי כתיב והמצאת מילים ל"קונפטי" ול"סלפי". 

ובאשר לכללי הכתיב החדשים? אחרי שהגיתי בנושא, החלטתי לפעול בכל מקרה לגופו. במילים שבהן הכתיב החדש מתאים ואף מוצלח יותר מהקודם (למשל "פירות" במקום "פרות"), אשמח להשתמש בו. בטקסטים שבהם הכותב/ת בחרו להשתמש בכתיב מלא (למשל "ליבי", "תוכנית"), אשאיר זאת כך ולא אתקן כפי שעשיתי עד כה. בעריכה להוצאות ספרים ומערכות עיתון אשתמש בכתיב המקובל אצלם. וכשאני כותבת? אשקול מה החלופה המועדפת עליי ואשתמש בה. אם כך כתבו בעברית במשך אלפי שנים, מי אני שאקבע מסמרות ואצמד לכללים נוקשים?