בין מחקר לכתיבה: האם חוקר הוא גם סופר? 18/02/18 כבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הקשר שבין מחקר לכתיבה, ובפרט על הקשר בין כתיבה למחקר איכותני. קשר זה מובן מאליו עד כדי כך שהוא כמעט שקוף לרוב העוסקים במלאכה, או מנגד – נדמה שכישרון כתיבה הוא משאב כמעט חיוני לכל מי שרוצה להיות חוקר. לא פעם פונים אליי חוקרים ותלמידי מחקר כמעט בהתנצלות, כאילו הם כשלו בתפקידם בכך שפנו לעריכה, ולפעמים עבודת העריכה נעשית כמעט במחשכים – כאשר תלמידי מחקר מעדיפים לא לשתף בה את המנחה, ולפעמים אף לא מיידעים אותו על כך כלל. מנגד יצא לי להכיר כמה וכמה מנחים שייחלו בליבם כי תלמידיהם יפנו סוף סוף לעריכה, אך העדיפו שלא לומר להם זאת ישירות כי הרגישו שאין הם יכולים לחייב התערבות חיצונית בתשלום. ואילו מנחים ותלמידי מחקר אחרים, אולי כאלה שמוכשרים יותר בכתיבה מטבעם, סבורים כי כישרון כתיבה הוא משאב יסודי לכל חוקר – וחזיתי כבר בדיונים סוערים ברשתות המקצועיות על אותם סטודנטים עצלנים וסוררים שפונים לעריכה במקום "ללמוד לכתוב בעצמם". ככלל אני משתדלת שלא לנקוט עמדה בדיונים כאלה. למרות שאני מאמינה שכל טקסט שיוצא לאור ראוי לעבור עריכה, אני גם מאמינה שכשמדובר בטקסטים אישיים שלא עומדת מאחוריהם הוצאה לאור המעסיקה עורכים מטעמה – לא כל כותב יכול לממן בעצמו עריכה מקצועית מלאה. אבל כן חשוב בעיניי לדבר על עצם הקישור המחייב לכאורה בין מחקר לכתיבה, בין כישורי כתיבה לכישורי מחקר, ובהתאמה על הדרישה מסטודנטים לדעת לכתוב ברמה גבוהה כחלק אינטגרלי מהסטטוס שלהם כתלמידי מחקר. -- בשבוע שעבר, במסגרת כובעי השני כמרכזת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, השתתפתי בסדנת מחקר של החוג שהתמקדה בשילוב חושים שונים במחקר איכותני אתנוגרפי. מי מאיתנו שהתנסה בתצפיות ובכתיבת יומן שדה הקפיד ככל הנראה לשים לב לכל פרט נראה לעין – לתאר את החדר שאליו הוא נכנס, את החפצים, התמונות על הקירות, המבנה. גם את קולות הדיבור של האנשים. אך מעטים מקפידים לשים לב לקולות רקע כמו ציוץ ציפורים מחוץ לחלון, תקתוק השעון על הקיר, צלילי המדפסת בפעולתה או דלת שנטרקת. וגם אילו רצינו בכך, נסו לחשוב כמה מילים יש לנו לתיאור העולם החזותי – צבעים, צורות, פרספקטיבות, חומרים – לעומת אוצר המילים המוגבל לתיאור צלילים, שלא לדבר על ריחות או טעמים. אם אספר לכם שבתצפיותיי בבית החולים שמעתי צפצוף מוניטור בעמדת האחיות, תוכלו להבין את כוונתי רק אם שמעתם בעבר צפצוף כזה בעצמכם. זאת בהשוואה לתיאור "עמדת האחיות בנויה מדלפק עץ ארוך ובהיר, שחוצה את החדר ומפריד בין הפונים מצד המסדרון לבין האחיות שנמצאות מאחורי הדלפק" – התמונה ברורה פחות או יותר בלי שתיכנסו אי פעם לחדר הזה. וכאן נכנסת הכתיבה לתמונה בפעם הראשונה: המחקר האיכותני כולו, בפרט זה האתנוגרפי, נעשה באמצעות מילים. וזה לא משום שאיננו יכולים לצלם את המחלקה ולהקליט את כל הקולות בה, אלא משום שעבודת המחקר נחשבת לכזו – לפחות נכון להיום – רק כשהיא מומרת מחוויות חושיות ומניתוחים מושכלים לטקסט כתוב. אני יכולה להתבונן במחלקת בית החולים במשך ימים, שבועות וחודשים, וגם לצלם בה אלפי תמונות, אבל לא יהיה לי מחקר לפני שאצליח להמיר את ההתבוננות הזו והמסקנות שגיבשתי מתוכה למסמך מילולי שאגיש למנחה שלי, לכתב העת או לספר תקצירי הכנס. כלומר, עלינו לתרגם את כל המרחב החושי שחווינו לתיאורים כתובים, ולארגן בתוכם את הניתוחים התאורטיים באופן קוהרנטי, ברור ומובן מספיק כדי שהקורא יוכל להתרשם מהמחקר כראוי. בכך שונה המחקר האיכותני מרוב סוגי המחקר האחרים. באופן פרדוקסלי, דווקא חוקרי המדעים המדויקים ומדעי החיים – ואפילו חוקרים כמותניים במדעי החברה – יכולים להראות את תוצאות מחקרם ולא לספר אותן (show, don't tell): הם מציגים טבלאות, גרפים ותרשימים של ממצאי הניסוי, ואלו לבדם משכנעים את הקוראים. חוקר איכותני, לעומת זאת, צריך להיות כמעט סופר ולצייר לקוראים תמונה מנטלית של מחקרו בעיקר באמצעות מילים. ואם ננסה להכניס לתמונה האתנוגרפית חושים נוספים מלבד חוש הראייה, כאלה שאוצר המילים שלנו מתקשה מאוד לתארם, המאמץ קשה פי כמה וכמה. אחד המרצים בסדנת המחקר האתנוגרפי שהזכרתי לעיל, ד"ר אורי דורצ'ין, הציג בהרצאתו כמה ציטוטים מתיאורי ההופעות בתוכנייה של פסטיבל אינדינגב, וכשהאזנתי לדברים נדהמתי לשמוע על המגוון שמצאה קהילת האינדי לתיאור חוויות חושיות של שמיעה. אלה למשל חלק מתיאורי ההרכבים שנמצאים באתר הפסטיבל: "הצטברו שכבות על שכבות, קולות על קולות, מסאונדים נקיים ועד רעש כאוטי"; "גיטרות שמנסרות לאט ובטוח מתוך מקום מחושב ובשל ובאותה נשימה הפוכה גם מעט בוסרי ומיושן, בועט ועצור בו זמנית"; "שירים, ביטים, ומגוון צורות גיאומטריות נפגשים מתחת למטריה של סופר-גרופ זלעפות האינדי-אלקטרו-ג'אז"; ועוד תיאורים רבים אחרים ברוח זו. היכולת לתאר מציאות חושית במילים אינה מובנת מאליה. היכולת לעשות זאת באופן מדויק, משכנע ובהיר מורכבת פי כמה וכמה. והדרישה מתלמיד מחקר ממוצע שמתחיל כעת את עבודת השדה שלו, או שניגש לראשונה למלאכת כתיבה מורכבת של עבודת תזה, שיצליח בכך מהפעם הראשונה – היא על סף הבלתי אפשרי. יש אנשים שהכתיבה זורמת להם בקלות, ואחרים לא; יש מי שמצליחים בסופו של דבר לנסח את עצמם כראוי, ואחרים יידרשו לזמן רב ועבודה מתסכלת לפני שיצליחו להוציא תחת ידם תוצר סביר ותו לא. אבל חשוב להבהיר כאן שני דברים שאינם מדוברים מספיק: 1. אדם יכול להיות חוקר מצוין וכותב בינוני-מינוס בלבד, בלי שהדבר יעמוד בסתירה. 2. כתיבת עבודת מחקר היא לא כישרון מולד, זה משהו שצריך ללמוד. לצערנו, רוב המוסדות האקדמיים היום לא מקדישים מספיק זמן ומאמץ – אם בכלל – כדי ללמד סטודנטים לכתוב עבודת מחקר. זה מתחיל כבר בתואר הראשון: סטודנטים ניגשים לראשונה לכתוב סמינר עם דף אחד של הנחיות, ואולי איזו הדרכה בספרייה, אבל עם מעט מאוד הכשרה וליווי בתהליך הכתיבה עצמו. וזה גם המקום להבהיר כמה העניין הזה מסובך, כי קשה מאוד ללמד כתיבה: זהו תהליך ארוך, בודד ומתסכל, שכולל הרבה מחיקות, הרבה תיקוני ניסוחים והזזת פסקאות ממקום למקום, הרבה התחבטויות נפש וייאוש. כתיבה זה כמעט תמיד דבר קשה, גם למי שאוהבים אותה ומוכשרים בה. וללמד אותה עבור מי שהכישרון לא בהכרח ירד עליו משמים, זה קשה פי כמה. לא כל מרצה כשיר לכך, לא כל חוקר כשיר לכך. כאמור, אדם יכול להיות חוקר מצוין בלי שיהיה כותב מבריק, וגם יכול להיות כותב מבריק בלי שום יכולת ללמד כתיבה. אבל בכל זאת אפשר ללמד זאת: אפשר לא רק לחלק דף הנחיות של מבנה העבודה, אלא גם לספר לתלמידים על התהליך המתסכל שבו היא נבנית ולהכין אותם אליו; אפשר לעבוד ביחד על חלקי העבודה שמתגבשים אט אט וללוות אותם בהערות פרטניות על המקומות שצריך לשנות, להרחיב, להוריד ולתקן; אפשר ללמד איך לחשוב על האופנים שבהם מתחברים חלקי העבודה זה לזה, ועל התמונה הגדולה שנוצרת מהם; אפשר להסביר שמותר ואף חיוני גם לחזור אחורה, להזיז ולתקן, וחוזר חלילה, עד שהעבודה שלמה. ובסופו של התהליך הזה מתגבש תוצר מחקרי אמיתי – משכנע, ברור, יסודי, מבוסס. קשה להסביר מראש כמה זה מספק, כמה יצירתי ויצרני, כמה מצליח התהליך להניב אמת המעוגנת ביסודות מוצקים. אבל גם כמה עבודה קשה, מתסכלת ומייגעת נדרשת עד שמגיעים לשם, גם אם מדובר בחוקר מצוין ואפילו מנוסה – ועל אחת כמה וכמה תלמיד מחקר שעושה את זה בפעם הראשונה. ולכן חשוב לדבר על זה ולהבהיר: מצד אחד תהליך הכתיבה מנותק מתהליך המחקר, ומצד שני השניים שלובים זה בזה לבלי התר. תוך כדי הכתיבה נקשרים הקצוות, צפים התיאורים והציטוטים המדויקים והמבוססים יותר, מתגבשות מסקנות המחקר ולפעמים משתנות לגמרי. הכתיבה מאפשרת לנו לבנות יער שלם בנטיעת עץ אחר עץ, לראות את התמונה הגדולה ממעוף הציפור ורגע אחר כך לנחות לקרקע ולהתעמק בשורש אחד קטן שלא יושב במקום. זהו תהליך משני של המחקר, חשוב לא פחות, אבל כזה שמצריך כישורים שונים מכישורי המחקר גרידא. חוקר טוב צריך יכולת התבוננות, תשומת לב, ניתוח ושילוב תאוריות, הפקת תובנות מאורגנות מסיטואציה חברתית כאוטית ופרדוקסלית. כותב טוב צריך כישורי כתיבה, על כל המשתמע מכך. השניים יכולים להתלכד לפעמים, אבל לא בהכרח. ולכן התשובה הראשונה שלי למי שפונים אליי במבוכה, בחשש או בהתנצלות, היא שאין שום דבר רע בפנייה לעריכה כשכותבים טקסט ארוך ורציני שייצג אתכם בהמשך דרככם המקצועית. בעיניי זה אפילו נדרש, והלוואי וכל אוניברסיטה הייתה מחזיקה הוצאה לאור של עבודות תזה ודוקטורט ומסבסדת שירותי עריכה וייעוץ בהליכי כתיבה עבור תלמידיה וחוקריה – בדומה לעריכה שעובר כל ספר, עיתון וכתב עת שיוצאים לאור. אבל חשוב מכך הוא קודם כול להכיר בעבודה שאתם עושים, שאיננה עבודת מחקר גרידא אלא גם עבודת כתיבה מקיפה ולא פשוטה. גם עם עריכה, גם עם הנחיה, גם עם ייעוץ, גם עם מרכז הכתיבה של האוניברסיטה, זה משהו שצריך לנבוע מכם – תהליך ארוך, מתסכל, בודד, קשה, עם עליות וירידות, עם פריצות דרך פתאומיות ולא צפויות לצד רגעים ארוכים של תקיעות סטטית מול הדף הריק. קחו אותו בחשבון, תבדקו את עצמכם מולו, שימו לב לנקודות החלשות שלכם ותלמדו אט אט את המיומנויות הנדרשות: לא רק במחקר עצמו, באמצעות קורסים מתודולוגיים רבים שאתם לומדים במהלך התואר, אלא גם בכתיבה – "אחורי הקלעים" השקופים והלא-מדוברים שאף אחד כמעט לא מלמד. ולסיום, הנה קטע שאני מאוד אוהבת על כתיבה: