גיליון 3 של כתב העת מבטים: טור לזכרה של רונית טל-סולטן 04/08/24 זו השנה השלישית שאני עורכת לשונית את כתב העת מבטים. בכל השנים עבודה זו הייתה משמעותית, מרתקת ומרגשת עבורי, אולם השנה היא הייתה משמעותית פי כמה. טור זה ברצוני להקדיש לאחת העבודות החשובות ביותר שעשיתי במקצועי, ולאחת היקרות עבורי באופן אישי: עריכת מאמרה האחרון של רונית טל-סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בהתקפת מחבלים על ביתם שבקיבוץ חולית, בשבעה באוקטובר 2023. אין צורך להכביר מילים על עומקן של תחושות ההלם, הטלטלה והזוועה שפשטו במדינת ישראל בשבעה באוקטובר. ואף כי עוד אסונות רבים טלטלו אותנו מאז, היום הזה נותר ייחודי בקנה המידה שלו ובגלי ההדף שהוא חולל, אשר השפיעו על כולנו. אני זוכרת את השבועות שלאחר מכן, שבהם גללתי מזועזעת ברשימות ההרוגים המתארכות מיום ליום. באחד מהימים האלה גיליתי לחרדתי את שמה של רונית טל-סולטן ביניהם. רונית, אישה מקסימה ומלאת מרץ, פנתה אליי לעריכה של חלקים מהדוקטורט שלה מספר חודשים קודם לכן. הדוקטורט עסק באמנים מארגנטינה שפעלו בשנות השבעים והשמונים להעלאת מודעות לשלטון הדיקטטורי שפשה במדינה, ובמסגרתו הועלמו, עונו ונרצחו אזרחים רבים שהם או בני משפחותיהם לא נשאו חן בעיני השלטון. האמנים הארגנטינאים הבינו שבתוך ארצם הם לא יוכלו לזעוק את מחאתם, ולפיכך פנו להפצתה ברחבי העולם, בתקווה לסיוע. רונית עסקה במחקרה ביסודיות ובעניין רב, ושילבה בו באופן מרשים בין תחומי האמנות, ההיסטוריה והסוציולוגיה. זוהי עבודה מקורית ומשמעותית, בעלת חשיבות רבה לעולם המחקר כשלעצמה; אך מצמרר במיוחד לחשוב עד כמה היא מהדהדת היום חלק מהאירועים שמתחוללים לנגד עינינו בחודשים האחרונים, ובפרט בחיבור שבין אמנות למחאה, והפצתה ברחבי העולם. דוגמה לכך אפשר לראות במאמר אחר שפורסם בגיליון זה, "שובו של הכיסא הריק: ביקורת תערוכה 'מחזירים את הצבע'", מאת תהילה שדה. בלתי נתפס שרונית עצמה לא תזכה לכתוב על כך חומרים חדשים, ולחלוק מחשבות רבות וידע רב שבוודאי יש לה בנושא ושהייתה יכולה לפתח עוד. רונית הספיקה להשלים את הדוקטורט שלה טרם מותה הפתאומי והמזעזע. זו נחמה קטנה בעולם של זוועות גדולות. עם זאת, היא לא זכתה לחזות בקבלת תואר הדוקטור שעליו עמלה כל כך, וגם תוכניותיה הנמרצות לפרסום ממצאיה ולהמשך מחקר בתחום נגדעו ברובן בבת אחת. אך חלק מכתיבתה בכל זאת נשתמר; כך הגיע לידיי לעריכה המאמר "'אנחנו לא ידענו': אמנות, מחאה ועדות בזמנים אפלים בארגנטינה", העוסק בממשק בין אמנות מחאה לעיתונות, שאותו שלחה רונית למערכת מבטים זמן קצר טרם מותה. מרגע הפנייה אליי לעריכת מאמר זה, חשתי את גודל הזכות והשליחות שנקרו בדרכי: לערוך לשונית טקסט מחקרי מורכב ללא מעורבות של הכותבת כלל, ולוודא כי הוא תואם במידה הרבה ביותר לסגנון הכתיבה שלה, מדייק בדבריה, משקף ומנציח כהלכה את פועלה המחקרי, כל זאת בלי להתפשר על העריכה עצמה, כפי שנעשית בשאר מאמרי הגיליון. ניגשתי למלאכה בחרדת קודש, ובשאיפה להפיק את המיטב שביכולתי לבצע. למזלי, בזכות העבודה הקודמת שלי עם רונית חודשים ספורים לפני כן, היו בידיי טקסטים שהיא כתבה לפני עריכה ואחריה, ויכולתי לבחון מחדש את תהליך העבודה על החומרים שלה. רונית התייחסה לעריכה ברצינות וביסודיות: הגיבה על חלק מהתיקונים, שאלה שאלות, וביקשה לבצע התאמות בקטעים אחרים לאחר מחשבה נוספת. כל זאת היא עשתה תוך שיח נעים ונלהב, ובמטרה להשלים את עבודתה על הצד הטוב ביותר. העריכה מולה הייתה תענוג אישי ואינטלקטואלי. במהלך העבודה על המאמר הנוכחי, חזרתי ובחנתי בעיון את הטקסטים הקודמים שעליהם עבדנו יחד ואת הערותיה לגביהם, כדי לנסות ולשמר את קולה של רונית ככל האפשר גם בתיקוני המאמר החדש. לצד זאת, תוכן המאמר התמזג בעצמו לא פעם עם אירועי השעה ועם העבר הקרוב מדי. מחשבות חדשות עלו בי תוך כדי העבודה, על ההיסטוריה שלעיתים חוזרת על עצמה, ועל מה שבכל זאת אפשר ללמוד ממנה ולתקן. אני חושבת שזו זכות גדולה לכולנו שרונית הספיקה לשלוח מאמר זה לפרסום, ושהוא מתפרסם כעת דווקא בכתב העת מבטים – המופק באוניברסיטת בן גוריון, שרבים כל כך מחבריה וחברותיה מתמודדים עדיין עם טראומה בלתי נתפסת, אשר הציפה את הדרום ואת המדינה כולה. הגיליון השלישי של כתב העת מבטים מוקדש לד"ר רונית טל-סולטן ז"ל. הטור הזה מוקדש לה גם כן. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, ואני מקווה ומאמינה שאכן כך הדבר.