http://www.onacademics.co.il/feed.php 2026-09-01T09:38:32+03:00 <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">בשנת 2026 כבר לא ניתן להכחיש שהבינה המלאכותית היוצרת (Generative AI; להלן: במ"י) השתלטה על כל חלקה טובה בחיינו. שימושיה כיום רבים ומגוונים: החל משינויים מבוקשים במתכון לעוגה, דרך בניית אפליקציה חדשה, ועד ייעוץ פסיכולוגי – במ"י עושה עבורנו הכול בקלות, בשמחה ובמרץ בלתי נדלה, ובוודאי אם נשלם לה. אך טבעי הוא שטכנולוגיה המבוססת עדיין ברובה על דיאלוג כתוב, תשמש גם ככלי עזר נוח בבואנו לכתוב טקסט בעצמנו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ואכן, בשנים האחרונות טקסטים מאת במ"י מתפשטים במהירות בכל מרחבי הכתיבה המוכרים לנו. הם מציפים את הרשתות החברתיות, נפוצים בעבודות בית ספר, בברכות יום הולדת ובמיילים, ומחלחלים יותר ויותר גם לטקסטים יצירתיים ואישיים בתחומי הספרות והמוזיקה. אין פלא כי גם בכתיבה האקדמית המחקרית ניתן למצוא שימוש נכבד בעזרתה הנדיבה. אולם מניסיוני כעורכת, לא פעם הדבר מתגלה כחרב פיפיות.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">טקסטים אקדמיים נחשבים לעיתים קרובות לאחידים וגנריים, אולם מבט מקרוב מעלה הבדלים סגנוניים ברורים בין הכותבים. השוני ניכר לא רק בבחירת התאוריות ובשימוש במושגי הדיסציפלינה, המשתקפים בטקסט הגלוי – אלא גם בסגנון המחשבה, הלוגיקה והתפיסה הרעיונית של הכותב/ת, המשתקפים בבחירת הניסוחים, במבני הפסקאות, בהקשרים, בפרשנויות וכן הלאה. ככל שאני עובדת יותר על טקסט מסוים מאת כותב מסוים, כך אני מכירה באופן קרוב ועמוק יותר את הניואנסים הללו, שתמיד משקפים את תהליכי המחשבה הספציפיים והאישיים שלו. משום כך, לרוב אני מזהה בקלות טקסט שנכתב בידי במ"י, והבעיות שלו ניכרות מייד לעין.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">כמו כל אדם אחר, הייתי שמחה להקל על חיינו ולהיעזר בתוכנה לביצוע עבודתנו. ככלל, אני לא חושבת שהסתייעות בטכנולוגיה היא בעיה עקרונית: הטכנולוגיה משמשת את האדם זה עשרות אלפי שנים לסיוע בעבודות מגוונות – מחריש בשדה ועד קיצוץ סלט, משאיבת מים ועד הרכבת חללית. אם אנחנו עושים את אותה עבודה טוב יותר, מהר יותר ויפה יותר בעזרת כלים טכנולוגיים, אך אנושי להיעזר בהם, לשם כך הם נוצרו, וזהו חלק מהותי מהתפתחות האנושות לאורך הדורות.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ואכן, גם בתחום הכתיבה והעריכה, חלק מעמיתיי העורכים/ות סבורים כי עריכה של טקסט מאת במ"י היא קלה ונוחה יותר: אין שגיאות כתיב, אין בלאגן בפסקאות, אין משפטים ארוכים עד מחנק או חצאי-משפטים קטועים ללא סימני פיסוק. מה רע בלקבל טקסט שכבר כתוב טוב מלכתחילה, לעשות לו שיוף מינימלי, ולהמשיך בקלילות אל הטקסט הבא?</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">הייתי שמחה אילו זה היה נכון. לצערי, ניסיוני בשנים האחרונות מלמד שזה לא המצב.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">בחלקים הבאים ארחיב על הבעיות העיקריות שאני מוצאת בכתיבת במ"י בטקסטים אקדמיים, על אתגרי העריכה של טקסטים כאלה, ולבסוף על המשמעויות העולות מכך.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><!-- pagebreak --></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><span style="color: #993366;"><strong>בעיות חוזרות בכתיבת במ"י</strong></span></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ישנן כמה בעיות חוזרות שאני מוצאת בשימוש מהותי בבמ"י בכתיבה מחקרית, והן מחולקות לשתי רמות: רמת הכלל ורמת הפרט.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><span style="text-decoration: underline;"><strong>רמת הכלל</strong></span></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>1. מושגים לא ברורים</strong> – בקטעים לאורך הטקסט שנכתבו על ידי במ"י, לא פעם מופיעים משום מקום מושגים לא מוכרים שאינם מוסברים כלל, או מנגד – מוסברים בהרחבה מוגזמת שאינה קשורה לפסקאות שסביבם. במקרים אחרים, מושג שחזר לאורך הטקסט בעברית (למשל: איור) מופיע פתאום בתעתיק לועזי, לא פעם בנוסח חריג ומשונה (למשל: אימאג'). שמות של מקומות, חוקרים, תקופות, דמויות היסטוריות וכו' מוצגים לעיתים קרובות בכתיב שונה מהמקובל בתחום (או בכלל בעברית), לפעמים עם ניקוד (!). לעיתים אף מתווסף המקור הלועזי בסוגריים, גם אם מדובר במושג שגרתי בעברית, או במושג שכבר חזר רבות בטקסט קודם לכן. כל זה יכול אולי להיות הגיוני במשפט יחיד שמציג איזה פרט אזוטרי במיוחד; אבל זו לא דרך כתיבה שאדם דובר השפה היה משתמש בה באופן טבעי, בוודאי לא בחלק ניכר מהטקסט. כשהמצב הזה חוזר שוב ושוב – זה נראה תמוה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>2. חיבורים מוזרים וחוסר קוהרנטיות</strong> – שימוש מרובד ולא עקבי בכתיבת במ"י לאורך החיבור מייצר קטעים נפרדים ומנותקים מהקשר, גם אם הם עוסקים באותו נושא. כל מי שניסה להשתמש בתוכנה כזו יודע שאם נשאל את אותה שאלה בניסוח מעט שונה, או בתוכנות במ"י שונות, נקבל נוסח שונה של תשובה – גם אם התוכן דומה, הוא עשוי להשתמש במושגים שונים, להציג אותם בהקשרים שונים, ולספק הסברים שונים לאותו דבר. שילוב של כמה קטעים כאלה בתוך הטקסט מייצר חוסר קוהרנטיות מבלבל, עם קטעים שלא עובדים יחד, אין ביניהם רצף לוגי ולעיתים אף לא עולם תוכן משותף. לא פעם אפילו המושגים והשמות יהיו מעט שונים, ראו סעיף 1.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>3. חזרתיות</strong> – אף כי במ"י מתהדרת במילה "יוצרת", היכולת שלה ליצור טקסט שאומר משהו חדש או ייחודי עודנה מוגבלת מאוד. במקום זאת יש לנו טקסטים ארוכים שאומרים שוב ושוב את אותו דבר במילים קצת שונות. חוזרות וצצות גם מילות קישור והדגשה רבות שלא אומרות כלום. יש לציין כי אחד מעקרונות העריכה הוא דווקא קיצור ומיקוד, וכאשר אנחנו מתבקשים להרחיב – המטרה אינה לייצר הרחבה טכנית של מספר העמודים, אלא להוסיף ידע חדש על הנושא, דוגמאות, הסברים וכו' – שגם אותם רצוי לנסח באופן מהודק ותמציתי. ואילו במ"י נוטה לייצר טקסט שהוא אמנם ארוך יותר, אך הוא לא מספק שום הרחבה רעיונית. התוצאה היא טקסט חזרתי ומייגע, שבסופו של דבר גורם לנו לאבד אוריינטציה במה שקראנו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>4. השטחה של ממצאים ופרשנויות</strong> – לעיתים אני רואה ניסיון להשתמש בבמ"י לחלקים מורכבים במיוחד בטקסט מחקרי, כמו פרשנויות, דיון, בניית מודל ועוד. לעיתים התוצאה נראית טובה במבט ראשון, אבל בהתבוננות מקרוב ניכר כי לא הייתה חשיבה מאחורי הדברים – מה שנאמר הוא בסיסי ושטחי, חוזר על מה שכבר נאמר קודם במילים אחרות (ראו סעיף 3). כך אנחנו מסיימים את הקריאה בלי להבין שום דבר חדש על הנושא, המשמעויות והחשיבות שלו. תוצאה זו בולטת במיוחד אם ננסה להשתמש בבמ"י לחלקים חדשניים במיוחד בחיבור האקדמי, כגון פרקי תרומת המחקר, הרחבה תאורטית ועוד.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>5. דגש על נתונים לא נכונים או ספציפיים מדי</strong> – אחד הדברים המשונים והחורקים במיוחד בבמ"י היא ניסיון ליישם את הידע התאורטי הרחב שיש בידיה על שאלות ספציפיות וממוקדות. עיתונאים וחוקרים כבר הראו לא פעם שבמקרים רבים התוכנה פשוט משקרת – בניסיון להימנע מהתשובה הלא נעימה "אני לא יודע", היא פולטת בביטחון רב נתונים חסרי בסיס, מפוקפקים ומנותקים מהקשר. אבל גם כאשר מדובר בנתונים אמיתיים, לא פעם הם נקודתיים מאוד: למשל, אם ביקשנו נתונים על תופעה עולמית, אנו עשויים לקבל פרטים ממחקר אחד שנעשה ביפן או באוסטרליה, אשר ינוסחו באופן גורף. מנגד, לא פעם נתונים מבוססים ומוכרים היטב ממחקרים רבים נעדרים מהתשובה ואינם נלקחים בחשבון.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>6. ספרות לא קיימת או לא מתאימה</strong> – בהמשך לסעיף הקודם, זו עדיין אחת הבעיות הקשות של שימוש בבמ"י בכתיבה אקדמית. כבר לפני כמה שנים, בראשית השימוש בתוכנה למטרות אלה, יצא לי לבחון בתימהון רשימות ביבליוגרפיות שבהן פריטים רבים אינם קיימים כלל בגוגל סקולר, או שלא נמצא להם שום DOI ידוע. הפריטים עצמם היו כולם טריים ועדכניים, בני שנתיים-שלוש לכל היותר, מסודרים היטב לפי כל הכללים; אולם שמות החוקרים היו עלומים לחלוטין, חלקם שיבוש כלשהו של שם חוקר קיים, ואילו שמות כתבי העת היו מדויקים עד כדי חשד (למשל כתב העת "נדידת החסידות באפריקה", שהוא במקרה גם נושא החיבור). גם אם במשך הזמן המצב השתפר, עדיין המקורות שמציעה התוכנה הם פעמים רבות אקראיים ומפוזרים. לא פעם נתקלתי בפסקה מלאה שמות של חוקרים אזוטריים מהודו או מטורקיה, שפרסמו בכתבי עת בלתי קריאים לקורא העברי הממוצע; ואילו חוקרים מרכזיים בתחום הנדון נעדרו ממנה לחלוטין. פעמים רבות הכותבים אפילו לא יודעים מה פספסו, ולא מבינים עד כמה פסקה כזו נראית מוזרה לקורא או לשופט הבקיא בתחום.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong>7. השטחה של אוצר המילים וסגנון הכתיבה</strong> – בכתיבת במ"י נוכל למצוא רק לעיתים נדירות מילים נרדפות מעט פחות שגרתיות: אולם במקום אבל, סעודה במקום ארוחה, אילן במקום עץ. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מגן הילדים היה מעגל ריכוז שבו כל ילד בתורו אמר בהתלהבות צמד מילים נרדפות כמיטב זיכרונו, להנאת שאר הילדים ולגאוות הגננת. משמע, השיח האנושי האותנטי הוא מגוון ומרובד מטבעו, ואפילו ילדי הגן שמחים בהתפתחות של יכולת זו אצלם. גם ריבוי הז'רגונים, הסלנג, ההבדלים בשיח בין הדורות ועוד, מעידים על הגיוון של השפה בקרב דובריה הטבעיים. מה שאינו מאפיין כלל את שיח המכונה, שנוטה לחזור על אותו מאגר דל של המילים השגרתיות ביותר בשפתנו. קשה למצוא אפילו סימני פיסוק ייחודיים: אני למשל מחבבת מאוד את סימן הפיסוק האניגמטי נקודה-פסיק; אין לו זכר בכתיבת במ"י, למעט אולי ברשימות טכניות. התוצאה היא לרוב טקסט דל וגנרי, שקשה להתרכז בו לאורך זמן. זה גם רמז מטרים לבעיה הרבה יותר גדולה, שמוצגת בסעיף הבא בהרחבה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><strong><span style="text-decoration: underline;">רמת הפרט</span></strong></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">הקול האישי וצורת הביטוי הספציפית של הכותבים ניכרים תמיד בטקסטים שיוצאים תחת ידם, גם כאשר אין להם מיומנות רבה בכתיבה. מנגד, כתיבת במ"י מפיקה למעשה את המכנה המשותף הנמוך ביותר של אלפי או מיליוני טקסטים שעליהם היא "אומנה". משום כך קשה למצוא בה ניסוחים, דימויים, מטאפורות ואנקדוטות שהם אישיים לכותב/ת, לתקופה, לדור וכיוצא בזה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אף כי הסגנון האישי של כותב עלול לכלול לא פעם ניסוחים מבלבלים, דו-משמעיים או אסוציאטיביים, ולעיתים נתקשה "להיכנס לראש שלו" – עדיין ברור לנו שמאחורי סגנון כזה עומד כותב ייחודי, שאפשר (ואולי היינו רוצים) להיכנס לראשו. וככל שאנו מתקדמים בקריאה, כך אנו באמת מכירים אותו טוב יותר באמצעות כתיבתו. הראש, הלב, הדמיון, הערכים והרקע האישי שלנו מתבטאים תמיד בטקסט שנוציא תחת ידינו, גם אם מדובר בכתיבה אקדמית "יבשה".</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">לעומת זאת, בכתיבת במ"י הנוסח הוא בדרך כלל דומה: המשפטים קצרים ואחידים במבנה שלהם, נמצא אך מעט ניסוחים לא שגרתיים וחיבורים בלתי צפויים, ובאופן כללי הטקסט שטוח ונטול ברק. הסגנון הגנרי מתחבר גם לתוכן, שמציג בעיקר רעיונות גנריים בצורה פשטנית. ומעל לכול, ניכר עד כמה חסר בכתיבה כזו ניצוץ ההתלהבות שמוכר לכל כותב/ת, כשהוא הצליח במאמץ רב לגבש טיעון מעניין ולהעביר אותו אל הקוראים כראוי.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">למרבה הצער, העבודה עם במ"י עלולה לבלבל אפילו כותבים מיומנים שכן יודעים מה הם רוצים לומר, ורק ביקשו לקבל נוסח קצר וקולע לדבריהם במקום להסתבך בניסוחים בעצמם. ככל שמתרבות השאלות שנשאל את התוכנה, כך נוטות להתקבל תשובות מבלבלות וסותרות יותר, עד שאנו בעצמנו שוכחים מה רצינו לומר ומה שאלנו במקור. אחרי תהליך מאומץ כזה, לא פעם הכותבים נוטים לבחור את אחד הנוסחים שהתקבלו ופשוט לשתול אותו באיזשהו מקום בחיבור, בתקווה שבסוף אחרי שכתוב ועריכה הכול יסתדר; אבל ברוב המקרים זה רק מייצר עבודה רבה של מחיקות, חיבורים וניסוחים מחדש, עד שהתוצאה תתקרב בסופו של דבר לנוסח המקורי שיכולנו לכתוב בעצמנו מלכתחילה. נקודה זו תורחב בסעיף הבא.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><span style="color: #993366;"><strong>עריכת לשון לטקסטים מאת במ"י</strong></span></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">לאור כל הבעיות הללו, עריכה של טקסטים המסתמכים במידה מהותית על כתיבת במ"י היא מסובכת, ארוכה ויקרה יותר מאשר עריכת טקסט שכתב אדם – כותב בלתי מיומן ככל שיהיה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אף שטקסט מאת במ"י נראה לכאורה כתוב היטב כשהוא נפלט מהתוכנה, בפועל הוא מייצר הרבה יותר עבודת עריכה. עליי לקחת את הטקסט הזה, הגנרי ולא פעם המשונה, על כל הבעיות שפורטו לעיל – ואז לשכתב, למחוק, לחבר מחדש, להזיז קטעים ממקום למקום, להחליף מושגים, להבהיר טיעונים, ולחזור על התהליך שוב ושוב, עד שאותו מכנה משותף של מיליוני טקסטים יישמע כמו אדם יחיד שהגיש את החיבור המסוים שלפנינו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">התוצאה היא שאותו טקסט שיצרנו בשיחה קצרה ומועילה עם במ"י ידידותית, מניב עוד ועוד סבבי תיקונים ארוכים, מסובכים ויקרים. יתר על כן, בשלב די מוקדם בתהליך הכותב מאבד את האוריינטציה בטקסט של עצמו, והעורכת היא שנאלצת לקבל את ההחלטות הבסיסיות: מה חשוב? מה אפשר לצמצם או להשמיט? למה הקטע הזה מופיע תחת הפרק ההוא? מה רצינו לומר כאן? תהליך עריכה כזה, שאין בו דיאלוג אמיתי ואין חשיבה משותפת, נוטה להיות בעייתי ומורכב עוד יותר, ומבזבז הרבה מאוד זמן, אנרגיה וגם כסף.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אם החלטנו לדלג על שלב העריכה, ופשוט להגיש את הטקסט ישירות כפי שהוא יצא מהתוכנה – לעיתים קרובות תתקבל אותה תגובה מבולבלת ותמהה מהחוליה הבאה בשרשרת, אם זה המנחה או השופטים. מרבית הקוראים, ובמיוחד אלה הבקיאים בנושא החיבור, נוטים להבחין במהירות בעיקרי הבעיות שתוארו (גם אם הם לא מזהים שמדובר בכתיבת במ"י). ובשלב הזה, כשאנחנו מתבקשים לתקן, הטקסט הוא לרוב כבר כל כך גנרי, שטוח ולא קוהרנטי – שאנחנו לא זוכרים מה בכלל רצינו לומר, ולפעמים קל יותר פשוט להתחיל מהתחלה. לצערי נתקלתי בלא מעט תהליכי עבודה כאלה, שבסופם מרוב שינויי עריכה לא ניתן היה לזהות כלל את טקסט המקור שהוגש, ורק אז החיבור התקבל בברכה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><span style="color: #993366;"><strong>מה בכל זאת אפשר לעשות?</strong></span></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">עכשיו, תראו. כל מה שכתבתי כאן הוא פתיר. למעשה, סביר כי המאמר הזה בעצמו יוכל לשמש במ"י נמרצת (אולי בעזרת הכוונה מתאימה של הקוראים הנבונים) כדי לפתור בן רגע את כל הבעיות המדוברות בו, ולהתקרב קצת יותר לקול האותנטי של הכותב/ת.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אני נזכרת במפגש משפחתי לפני כמה שנים, שבו גונבה לאוזניי שיחה בין צעירי המשפחה על הדרכים היעילות לכתוב עבודות בית ספר בעזרת AI: אחד מהם סיפר בגיחוך כי מורתו ניסתה לאסור זאת, ואף הגדילה ופסלה עבודות שברור היה כי הן נכתבו בעזרת תוכנה; חיש קל פנה הנער רב-התושייה והגדיר פרומפט חדש שגרם לעבודה להישמע יותר כמו חיבור שנכתב על ידי תלמיד, והבעיה נפתרה. ואם תלמידי בית ספר ידעו לעשות זאת כבר לפני שנים, ודאי שחוקרים משכילים מסוגלים ללמוד להשתמש בצורה מיומנת ומתוחכמת בתוכנות המפותחות עוד יותר של ימינו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">כאמור לעיל, מובן שהטכנולוגיה היא חלק מחיינו, ומובן שאפשר להיעזר בה במקומות הרלוונטיים, כולל בכתיבה. אבל כמו שכתבתי <a href="/blog.php?controller=post&amp;action=view&amp;id_post=66" target="_blank">במאמר הזה</a> כבר לפני כשנתיים וחצי, הטכנולוגיה לא יכולה להחליף את האנושיות שלנו, אשר משתקפת בין השאר בדרכי הביטוי האישיות של טקסט שיצא תחת ידינו. ובפרפרזה על הסיומת של המאמר ההוא: במ"י יכולה לכתוב בשבילנו טקסט, אבל היא לא יכולה להחליט במקומנו מה רצינו לומר באמצעותו, ומה המשמעות שעולה ממנו עבורנו ועבור אחרים. אני עומדת מאחורי הטענה הזו ביתר שאת כיום, לאחר עריכת אינספור טקסטים שחותמה של במ"י ניכר בהם בבירור (וגם חשיפה לתמונות רבות, קטעי וידאו, שירים ועוד שנוצרו באמצעותה).</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אם בחרנו להיעזר בבמ"י כדי לסכם מקורות ספרות, להדק את הפרשנות המעורפלת שלנו לממצאי המחקר, או לחבר כמה תובנות פזורות לפסקה מנוסחת-היטב – זה יכול להיות שימוש ראשוני נוח ויעיל. אבל לטענתי, זה בהחלט לא מספיק. מכל הסיבות שפורטו לעיל, אני לא ממליצה לקחת את אותה פסקה מנוסחת-היטב ולהעתיק אותה לחיבור שלנו כפי שהיא.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">כן אפשר לעיתים להשתמש בקטעי שיח עם במ"י כחומר גלם לעבודה. אבל עלינו להטמיע את הקטעים הרלוונטיים אל תוך החיבור תוך כדי קיצורם, ניסוחם מחדש והידוק החיבורים בינם לבין שאר הטקסט, בעבודה שאותה נעשה בעצמנו. בדיוק כמו שנעשה עם אותם קטעי מחשבות פזורים שכתבנו במחברת במהלך עבודת המחקר, עם משפטים חשובים שמירקרנו במאמר, עם קטעים מציטוטי מרואיינים, וכן הלאה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">יש לכך גם ערך רפלקסיבי: כתיבה, קריאה מחדש ושכתובים מחדדים את ההבנה שלנו בנושא הנדון, מדגישים מה באמת רצינו לומר, ובסופו של דבר גם מבהירים את חשיבות המחקר ואת תרומתו. כל המעורבים במלאכה – אנחנו, הקוראים והטקסט עצמו – מפסידים הרבה מההפרטה הבלעדית של תהליך העבודה הזה לתוכנה לא-אנושית, שיודעת לעשות מכנה משותף של הרבה טקסטים קודמים, אבל לא לחשוב בעצמה על מה שחשוב לנו להביע.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><span style="color: #993366;"><strong>סיכום: למה אנחנו כותבים</strong></span></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">עבודת מחקר היא רקמה עדינה של חיבורים בין פריטי מידע מגוונים, וכשהיא נעשית היטב, היא מניבה יצירה מקורית וחד-פעמית בעלת פוטנציאל לייצג אותנו בגאווה שנים רבות קדימה. שימוש מהותי בטקסטים מאת במ"י בתוך היצירה הזו הוא זר להרמוניה שלה, ומייצר תחושה של צרימה ורשלנות. אני לא אומרת את זה באופן אידאליסטי, אלא נוכח מציאות העבודה: בפועל, לוקח הרבה יותר זמן לערוך פסקה מאת במ"י, והיא יוצאת בסופו של דבר הרבה פחות טוב, מאשר לערוך את הקול האישי של כותב/ת – ולא משנה כמה מבולגן ובלתי-מיומן הוא נשמע בהתחלה. </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ולסיום, אומר בכנות: על אף הקושי שביצירה העצמאית, יש ערך מיוחד ומשמעות מיוחדת ביכולת להשמיע את קולנו האישי באופן קוהרנטי ומדויק, בוודאי בעידן מבלבל וכאוטי כמו שלנו. ככל שהולך ומיטשטש הקו בין מציאות לבדיון, בין אמת לשקר, בין משמעות לסתמיות, ובין אדם למכונה – כך עולה הערך של להיות אדם, להציג קול אותנטי שרק אנחנו יכולים להשמיע. תוכלו לבדוק את טענותיי מהניסיון האישי שלכם.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">--</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אני לא בטוחה אם עליי להרגיש מבוכה או גאווה על כך שאת המאמר הזה, שאורכו כ-2500 מילים, כתבתי באופן ידני לחלוטין, חלק מהזמן אף ללא חיבור לאינטרנט. ייתכן שזו גישה קצת מיושנת, ואין ספק שזה לקח הרבה יותר זמן. אבל אני אוהבת לכתוב, ואוהבת גם לערוך, לשייף ולחדד את הטקסט – עד שאני מרגישה שהוא מבטא בדיוק את מה שרציתי לומר, ועובר כהלכה כלפי חוץ. כך אני אוהבת לעשות גם עם טקסטים מאת כותבים וכותבות אחרים, וזה המקצוע שאני בוחרת בו כל יום באהבה ובסיפוק כבר יותר מעשור.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">עריכה היא כמו שיחה אישית ביני לבין הכותב/ת, וכשהיא מגיעה לתוצר המיטבי שלה, אין תחושת סיפוק והנאה גדולה מזו לכל המעורבים: הכותב/ת ואני, החברים, המנחים והשופטים, ועד אחרון הקוראים שנים רבות לאחר הפרסום. אף שזה דורש השקעה רבה של זמן ומאמץ, בסופו של דבר שווה להיות אדם.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אני מאחלת לכולנו כתיבה פורייה, מעשירה ומספקת, ושנשכיל להשתמש בכלי עזר בתבונה, בלי לוותר על האנושיות הייחודית לנו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"> </p> http://www.onacademics.co.il/blog.php?controller=post&amp;action=view&amp;id_post=71 2026-09-01T09:38:32+03:00 <p style="direction: rtl; text-align: justify;">זו השנה השלישית שאני עורכת לשונית את כתב העת <strong>מבטים</strong>. בכל השנים עבודה זו הייתה משמעותית, מרתקת ומרגשת עבורי, אולם השנה היא הייתה משמעותית פי כמה. טור זה ברצוני להקדיש לאחת העבודות החשובות ביותר שעשיתי במקצועי, ולאחת היקרות עבורי באופן אישי: עריכת מאמרה האחרון של רונית טל-סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בהתקפת מחבלים על ביתם שבקיבוץ חולית, בשבעה באוקטובר 2023.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><!-- pagebreak --></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אין צורך להכביר מילים על עומקן של תחושות ההלם, הטלטלה והזוועה שפשטו במדינת ישראל בשבעה באוקטובר. ואף כי עוד אסונות רבים טלטלו אותנו מאז, היום הזה נותר ייחודי בקנה המידה שלו ובגלי ההדף שהוא חולל, אשר השפיעו על כולנו. אני זוכרת את השבועות שלאחר מכן, שבהם גללתי מזועזעת ברשימות ההרוגים המתארכות מיום ליום. באחד מהימים האלה גיליתי לחרדתי את שמה של רונית טל-סולטן ביניהם.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">רונית, אישה מקסימה ומלאת מרץ, פנתה אליי לעריכה של חלקים מהדוקטורט שלה מספר חודשים קודם לכן. הדוקטורט עסק באמנים מארגנטינה שפעלו בשנות השבעים והשמונים להעלאת מודעות לשלטון הדיקטטורי שפשה במדינה, ובמסגרתו הועלמו, עונו ונרצחו אזרחים רבים שהם או בני משפחותיהם לא נשאו חן בעיני השלטון. האמנים הארגנטינאים הבינו שבתוך ארצם הם לא יוכלו לזעוק את מחאתם, ולפיכך פנו להפצתה ברחבי העולם, בתקווה לסיוע.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">רונית עסקה במחקרה ביסודיות ובעניין רב, ושילבה בו באופן מרשים בין תחומי האמנות, ההיסטוריה והסוציולוגיה. זוהי עבודה מקורית ומשמעותית, בעלת חשיבות רבה לעולם המחקר כשלעצמה; אך מצמרר במיוחד לחשוב עד כמה היא מהדהדת היום חלק מהאירועים שמתחוללים לנגד עינינו בחודשים האחרונים, ובפרט בחיבור שבין אמנות למחאה, והפצתה ברחבי העולם. דוגמה לכך אפשר לראות במאמר אחר שפורסם בגיליון זה, "שובו של הכיסא הריק: ביקורת תערוכה 'מחזירים את הצבע'", מאת תהילה שדה. בלתי נתפס שרונית עצמה לא תזכה לכתוב על כך חומרים חדשים, ולחלוק מחשבות רבות וידע רב שבוודאי יש לה בנושא ושהייתה יכולה לפתח עוד.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">רונית הספיקה להשלים את הדוקטורט שלה טרם מותה הפתאומי והמזעזע. זו נחמה קטנה בעולם של זוועות גדולות. עם זאת, היא לא זכתה לחזות בקבלת תואר הדוקטור שעליו עמלה כל כך, וגם תוכניותיה הנמרצות לפרסום ממצאיה ולהמשך מחקר בתחום נגדעו ברובן בבת אחת. אך חלק מכתיבתה בכל זאת נשתמר; כך הגיע לידיי לעריכה המאמר "'אנחנו לא ידענו': אמנות, מחאה ועדות בזמנים אפלים בארגנטינה", העוסק בממשק בין אמנות מחאה לעיתונות, שאותו שלחה רונית למערכת <strong>מבטים</strong> זמן קצר טרם מותה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">מרגע הפנייה אליי לעריכת מאמר זה, חשתי את גודל הזכות והשליחות שנקרו בדרכי: לערוך לשונית טקסט מחקרי מורכב ללא מעורבות של הכותבת כלל, ולוודא כי הוא תואם במידה הרבה ביותר לסגנון הכתיבה שלה, מדייק בדבריה, משקף ומנציח כהלכה את פועלה המחקרי, כל זאת בלי להתפשר על העריכה עצמה, כפי שנעשית בשאר מאמרי הגיליון. ניגשתי למלאכה בחרדת קודש, ובשאיפה להפיק את המיטב שביכולתי לבצע. </p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">למזלי, בזכות העבודה הקודמת שלי עם רונית חודשים ספורים לפני כן, היו בידיי טקסטים שהיא כתבה לפני עריכה ואחריה, ויכולתי לבחון מחדש את תהליך העבודה על החומרים שלה. רונית התייחסה לעריכה ברצינות וביסודיות: הגיבה על חלק מהתיקונים, שאלה שאלות, וביקשה לבצע התאמות בקטעים אחרים לאחר מחשבה נוספת. כל זאת היא עשתה תוך שיח נעים ונלהב, ובמטרה להשלים את עבודתה על הצד הטוב ביותר. העריכה מולה הייתה תענוג אישי ואינטלקטואלי. במהלך העבודה על המאמר הנוכחי, חזרתי ובחנתי בעיון את הטקסטים הקודמים שעליהם עבדנו יחד ואת הערותיה לגביהם, כדי לנסות ולשמר את קולה של רונית ככל האפשר גם בתיקוני המאמר החדש.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">לצד זאת, תוכן המאמר התמזג בעצמו לא פעם עם אירועי השעה ועם העבר הקרוב מדי. מחשבות חדשות עלו בי תוך כדי העבודה, על ההיסטוריה שלעיתים חוזרת על עצמה, ועל מה שבכל זאת אפשר ללמוד ממנה ולתקן. אני חושבת שזו זכות גדולה לכולנו שרונית הספיקה לשלוח מאמר זה לפרסום, ושהוא מתפרסם כעת דווקא בכתב העת <strong>מבטים</strong> – המופק באוניברסיטת בן גוריון, שרבים כל כך מחבריה וחברותיה מתמודדים עדיין עם טראומה בלתי נתפסת, אשר הציפה את הדרום ואת המדינה כולה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><a href="https://in.bgu.ac.il/humsos/art/Pages/%D7%9E%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-3.aspx" target="_blank">הגיליון השלישי</a> של כתב העת <strong>מבטים</strong> מוקדש לד"ר רונית טל-סולטן ז"ל. הטור הזה מוקדש לה גם כן. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, ואני מקווה ומאמינה שאכן כך הדבר.</p> http://www.onacademics.co.il/blog.php?controller=post&amp;action=view&amp;id_post=69 2024-08-04T16:13:55+03:00 <p style="direction: rtl;"><img src="http://www.onacademics.co.il/content/public/upload/39172800919336730136951457285724294133805504n_0_o.jpg" alt="undefined" /></p> <p style="direction: rtl;">קרדיט: דפנה שן</p> <p style="direction: rtl;">--</p> <p style="direction: rtl;"> </p> <p style="direction: rtl;">לזכרה של רונית סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בביתם שבקיבוץ חולית בשבת השבעה באוקטובר 2023. </p> <p style="direction: rtl;">זכיתי לעבוד עם רונית חודשים ספורים טרם מותה, והתוודעתי לאישה מקסימה, מוכשרת ורבת-הישגים, עם תוכניות רבות לעתיד אשר נגדעו באחת. </p> <p style="direction: rtl;">תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, החוכמה, היופי והאמנות, כפי שהייתה היא עצמה בחייה. </p> http://www.onacademics.co.il/blog.php?controller=post&amp;action=view&amp;id_post=68 2023-10-24T10:33:22+03:00 <p style="direction: rtl; text-align: justify;">בימים אלה יצאה לאור <a href="https://www.gov.il/he/Departments/DynamicCollectors/molsa-social-and-welfare-magazine-publications?skip=0&amp;magazine_name=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%AA%20%D7%9E%D7%92%2F2" target="_blank">חוברת מ"ג 2</a> של כתב העת לעבודה סוציאלית <strong>חברה ורווחה</strong>, שאותו אני עורכת לשונית בעברית מאז שנת 2021. כתמיד, המאמרים השונים בכתב העת פותחים צוהר לעולמם של בני ובנות אוכלוסיות מוחלשות, אנשים במצוקה, ותופעות חברתיות שלא זוכות למספיק הכרה ותשומת לב ציבורית באופן כללי.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">בחוברת הנוכחית, שלושה מתוך ששת המאמרים עוסקים בחוויות מצוקה וקושי בקרב נשים ונערות, ומפנות מבט רגיש וקשוב לעולמן מתוך נקודת מבטן.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><!-- pagebreak --></p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-43-2-berkovitz-romano/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-berkovitz-romano.pdf" target="_blank">המאמר</a> של אדוה ברקוביץ'-רומנו, מיכל קרומר-נבו ומיה לביא אג'אי מציג תיאור מטלטל של ההגדרה "מיניות לא מובחנת" בפרקטיקת העבודה הסוציאלית עם נערות בסיכון. נמצא כי פרקטיקות מיניות שונות שאצל נערים לא רק שאינן נתפסות כחריגות, אלא אף מקבלות תמיכה כהתנהגות בריאה וטבעית – נתפסות אצל נערות לעיתים קרובות כפתולוגיה אינדיווידואלית. זאת אף כאשר הנערות חוות פגיעות מיניות בהווה, או משחזרות בהתנהגותן טראומות עבר קשות. בעיניי זהו מאמר חובה לכל אישה, להורים לנערות, ועל אחת כמה וכמה לאנשי ונשות מקצוע שעובדים עם נוער – בתקווה להכרה במשמעויות של התפיסות הללו, ולקידום שינוי שיועיל גם לנערות עצמן וגם לפרקטיקות העבודה הסוציאלית בכללותה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-43-2-pyael/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-pyael.pdf" target="_blank">המאמר</a> של יעל לצר, רויטל אדלשטיין אלקיים, אסנת רבין, מירי גבעון, סיגל אלון ואורנה צישינסקי מציג את חוויות החיים של נשים המתמודדות עם הפרעת אכילה מסוג תסמונת אכילה לילית. במחקר נמצא קשר בין התסמונת לבין טראומות ילדות של הנשים, ובפרט פגיעות חודרניות לגוף והזנחה הורית. עוד נמצא כי הפנייה לאוכל אמנם מעוררת בהן תחושת הצפה וניתוק וגופן, אך היא גם נתפסת כמנחמת ומקנה תחושת ביטחון, במיוחד בלילה. בהמשך לכך נמצא כי על אף החוויה השלילית והמציפה של האכילה הלילית, היא מסייעת לנשים התמודדות ותפקוד תקין בחייהן במהלך היום. ממצאים אלה לא רק פותחים צוהר לעולמן של הנשים ולחוויות המורכבות שלהן, אלא גם תורמים להבנת התפקיד המשמעותי של דיסוציאציה וניתוק בהתמודדות עם טראומה.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-43-2-abramov/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-abramov.pdf" target="_blank">המאמר</a> של מעין אברמוב, עינת שלום-פז ויעל בנימיני מאיר על חוויית ההתמדה של נשים בטיפולי פוריות בישראל למרות כישלונות חוזרים. כיוון שבישראל ניתן מימון ממסדי נרחב לטיפולים, הוא מאפשר לנשים לעבור מחזורי טיפול רבים גם כשסיכויי ההצלחה שלהם ירודים. בהקשר זה, המאמר בוחן את המושג "אופטימיות לא מציאותית", שמשמעו אמונה כי סיכויי הטיפול להצליח גבוהים מכפי שהם בפועל, הן עבור האישה הספציפית והן עבור נשים אחרות במצבה. ואכן, רוב המשתתפות במחקר דיווחו כי הן מתכננות להמשיך בטיפולים ככל שיידרש עד לידת ילד, בלי תוכנית ספציפית כגון החלטה להפסיק או לשקול חלופות אחרות לאחר מספר מחזורי טיפול שלא צלחו. כמו כן, הערכת סיכויי ההצלחה של הטיפול העלתה אופטימיות בלתי מציאותית בקרב הנשים, ללא קשר לגיל או להיסטוריית הטיפולים, אך עם קשר להסתגלות נפשית טובה יותר. מסקנת המחקר היא כי אופטימיות לא מציאותית מסייעת לנשים לשמר את התקווה והרווחה הנפשית הנדרשות במסע התובעני להורות ביולוגית, ותורמת להתמדה בטיפולים – בפרט בישראל, שמספקת מימון נדיב לטיפולים, ולכן לא מעמידה מחסום כלכלי בפני רוב הנשים כחלק מתהליך קבלת החלטה זו.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">מאמר נוסף בחוברת מפנה אלומת אור אל אוכלוסיה שמתמודדת עם חוויות חיים מורכבות אשר אינן זוכות להכרה ציבורית מספקת. <a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-43-2-abud-halabi/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-abud-halabi-new.pdf" target="_blank">המאמר</a> של יסמין עבוד-חלבי, לואי ג'בר ויאן סרדצה מציג את נקודת מבטם של אבות ערבים-פלסטינים תושבי פרוזדור ירושלים לגבי מצבים המסכנים את ילדיהם ביישובי מגוריהם. נמצא כי לתפיסת האבות, אזורי מגוריהם בטוחים יחסית כל עוד הילדים באים במגע עם בני הכפרים ילידי המקום, אך ערבים-מוסלמים שמגיעים מאזורים אחרים נחשבים זרים ומסוכנים. עוד נמצא כי הסיכון שעולה מצד הזרים נתפס כמצב דטרמיניסטי העובד בירושה, כך שגם ילדיהם של הזרים נחשבים כסיכון לילדיהם של בני המקום. ייחוס הסיכון למי שמייצג זרות בקהילה מביא לתובנה כי אזורים לוקליים מושפעים מסיפורים פוליטיים והיסטוריים.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ולבסוף, שני מאמרים נוספים מציגים נקודות מבט שונות על פרקטיקת העבודה הקהילתית והסיוע, ומציגות את המשמעויות המורכבות שעשויות לעלות ממנה. <a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-43-2-pustzn-eizik-rony-s/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-pustzn-eizik-rony-s.pdf" target="_blank">המאמר</a> של דסי פוסטן-אייזיק ורוני סטריאר מציג את פרקטיקת העבודה הסוציאלית הקהילתית מודעת-עוני, כפי שהיא מתבטאת בראיונות שנערכו עם מנחים ומנחות בתהליכי הכשרה, הנחיה וליווי של מחלקות לשירותים חברתיים בעבודה עם קהילות בעוני. מהמחקר עלה כי השיח הדומיננטי בעבודה הסוציאלית ממוקד בסיוע לפרט, ואינו מתייחס לקהילה כיחידת התערבות ומוקד לשינוי. גם עובדות ועובדים סוציאליים שמבקשים לקדם פרקטיקות קהילתיות, נתקלים לרוב בחסמים ארגוניים, מקצועיים ופוליטיים שמניאים אותם מכך. המחקר מחדד את הצורך בשינוי השיח ובקידום פרקטיקה קהילתית-ביקורתית מודעת-עוני בשירותי הרווחה, כך שיאפשרו גם שינוי ברמת הקהילה, ולא רק בתמיכה בפרט ובמשפחה באופן אינדיווידואלי.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;"><a href="https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-43-2-zanbar/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-43-2_43-2-zanbar.pdf" target="_blank">המאמר</a> של לאה זנבר, נוית בן-צור, יפעת פארן, כריס קנייסטי ורחל דקל חוזר לתקופת הקורונה, ובוחן גורמים התורמים לרווחה אישית וקהילתית מתוך השוואה בין פעילים קהילתיים שהתנדבו בצוותי הסיוע במהלך המגפה, לבין אנשים שלא היו פעילים. במחקר נמצא קשר בין ההשתתפות בפעילות קהילתית בצוותי הקורונה ורמות גבוהות של משאבים אישיים וקהילתיים לבין מדדי רווחה גבוהים. כמו כן, השתתפות בפעילות קהילתית מיתנה את הקשר שבין תחושת הסכנה של החשיפה הסובייקטיבית לקורונה לבין מדדי הרווחה. הממצאים מצביעים על כך שניתן להשיג שיפור ברווחת הפרט דווקא באמצעות גורמים בני-שינוי שניתן לחזק בעבודת הרווחה – השתתפות בפעילות קהילתית, ומשאבים אישיים וקהילתיים. כלומר, אם הרשות המקומית תדאג למענים הולמים עבור אנשים וקהילות, גם בשגרת היום-יום ובפרט בשעת משבר, ותעודד עשייה קהילתית – הדבר עשוי להגביר את רווחתם האישית והקהילתית של האנשים.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">ספרים חדשים שיצאו לאור בתקופה זו, הרלוונטיים לאנשי מקצוע מהתחומים הטיפוליים, העבודה הציבורית, ולקהל הרחב בכלל, מוצגים במדורים "סוקרים ספרים" ו"חדש על המדף".</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">כתמיד, העבודה במערכת כתב העת היא יסודית ומעמיקה במידה מרשימה, בשאיפה להפיק את המיטב מכל שלבי העבודה. אני מודה על העבודה עם העורכת הראשית, פרופ' ורדה סוסקולני, עם עורך מדור הספרים ד"ר רוני אלפנדרי, עם העורכת באנגלית ד"ר דונה דלנקוף, ועם כל כותבות וכותבי המאמרים.</p> <p style="direction: rtl; text-align: justify;">אני שולחת ברכות מזל טוב לרכזת המערכת הדר עיני, שיצאה לחופשת לידה, ומברכת את הרכזת המחליפה ענבר גולופ עם שובה לעבודה במערכת לתקופה זו.</p> http://www.onacademics.co.il/blog.php?controller=post&amp;action=view&amp;id_post=67 2023-07-20T11:00:29+03:00