בימים אלה יצא לאור הגיליון השני של כתב העת לאמנות מבטים, שאותו ערכתי לשונית. כמו בגיליון הקודם, מדובר בעבודה שהיא תענוג צרוף, מלאה חומרים מגוונים ועשירים מנקודות התבוננות שונות ומתחומי אמנות שונים – ציור, צילום, מחול, ספרות, וידאו ועוד – שפותחים צוהר לא רק לעולם האמנות, אלא אל העולם והחברה האנושית בכלל.

בסקירתי על הגיליון הראשון של כתב העת הצגתי דיון כללי במאמרים מנקודת מבט סוציולוגית-אנתרופולוגית, שהיא ביתי האקדמי הראשון והפריזמה שמכוונת את ההתבוננות שלי על העולם כבר עשרות שנים. בסקירה הנוכחית אני רוצה להתמקד בנקודת מפגש אקטואלית בין החברה לעולם האמנות: הפולמוס על "הבינה המלאכותית היוצרת", שעתידה לפי טענות מסוימות להתחרות ביצירה האנושית כולה – מציור ועד כתיבה ספרותית, ואולי אף להחליף אותה. באופן כללי אני נוטה להטיל ספק בנבואות זעם על קץ הרוח האנושית, אך באופן ספציפי אני חושבת שהטיעונים בעניין הזה עדיין קצת מוגבלים. בדיונים שונים ששמעתי בנושא, החל מכתבות שפורסמו באתרי טכנולוגיה ועד שיח נסער בקבוצות של אמניות.ים, הטיעון הרווח היה שהמכונה לא יכולה להחליף את היצירתיות של האדם – החל מהומור וחיבורים בלתי שגרתיים בין נושאים וז'אנרים, ועד לעצם הצורך בפקודה אנושית שתגיד למכונה מה לעשות כדי שהיא תוכל לממש את "פעולתה היצירתית". כל זה כמובן נכון, לפחות בינתיים, אבל אני רוצה לדבר פה על משהו אחר: נקודת המבט החברתית, שכל כך חיונית בעיניי לדיונים האלה, ולעיתים קרובות עדיין נעדרת מהם.

אף שהדבר נראה מובן מאליו, בכל הדיונים שראיתי עד כה בנושא התפספסה לרוב המטרה שעומדת בבסיס היצירה. האדם יוצר מתוך מטרות אנושיות ולמענן, ומאחורי יצירתו עומד לרוב מנוע אישי וחברתי כאחד: שאיפה לבטא את עצמו מול אחרים ולמצוא את מקומו ביניהם באופן חדש וייחודי, לעורר מחשבה, לרגש או להפתיע את עצמו ואחרים. כלומר, היצירה נובעת ממקום אנושי, ומתחברת חזרה אליו בקרב הקהל. בתוך כך היא גם מהדהדת יצירות אמנות אחרות, שיח חברתי ותרבותי רחב יותר, את אופי החברה בהווה ואת העבר שלה. אך עדיין שיחות רבות שראיתי בנושא דנו ב"יצירות" מלאכותיות נטולות הקשר ומשמעות כאילו הן יכולות להיות אמנות לכל דבר. האם ביצירתה של הבינה המלאכותית המסמן הפך למסומן, למטרה עצמה – כמו שסיגר הוא רק סיגר, כך תמונה יפה היא רק תמונה יפה – והיצירה אינה עוד אמצעי לביטוי של משמעות אישית וחברתית שעומדת מאחוריה?

מקריאת המאמרים בגיליון החדש של מבטים מתבהר שוב ושוב בדרכים שונות ומגוונות עד כמה המהות של האמנות קשורה ללא הפרד למהות האנושיות ולחברה האנושית, ואי אפשר לדבר על אמנות בלי לדבר על האדם והחברה שמתוכם היא יוצאת וכלפיהם היא מופנית. אני רוצה לדון במאמרי הגיליון תוך התייחסות להיבטים מהותיים אלה.

לפוסט המלא

אחד הדברים שהכי עניינו אותי באקדמיה, עוד מהיותי סטודנטית ולאורך כל השנים שבהן פעלתי בתוכה וסביבה, היה הכשרת סטודנטים בראשית דרכם לעבודה מחקרית משמעותית. לדעתי מטרה זו חשובה כיום עוד יותר מבעבר, וקורסים פאסיביים שבהם התלמידים מעתיקים את דברי המרצה הולכים ומפנים את מקומם יותר ויותר לקורסים אינטראקטיביים שכוללים חשיבה משותפת, דיון, מחקר ועשייה ממשית של התלמידים בהנחיית המרצה. כתב העת לשם שינוי, שהגיליון הראשון בו יצא לאור באוקטובר 2022 ואותו זכיתי לערוך לשונית, מבטא תהליך זה במיטבו.

במערכת כתב העת פעלו סטודנטיות וסטודנטים בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, במסגרת שהחלה כקורס והתפתחה למערכת יסודית ויעילה של כתב עת אשר נועד להעניק במת פרסום לתלמידי מחקר בראשית דרכם. העבודה על כתב העת הייתה מרתקת גם בזכות הנושאים שנדונו בו, אבל משמח במיוחד היה לראות סטודנטים וסטודנטיות – חלקם תלמידי תארים מתקדמים, וחלקם עודם תלמידי תואר ראשון – מעורבים בכתיבה אקדמית ברמה עמוקה ומשמעותית, שלטעמי יכולה לעמוד בשורה אחת עם כתבי עת ממוסדים ולצד כותבים מנוסים הרבה יותר. כתב העת לא רק משמש במה ראשונה לתלמידי המחקר להתנסות בעולם הפרסום האקדמי, אלא ניכרת בו הקפדה על רמה אקדמית גבוהה, בחירות מעניינות של מחקרים בעלי ערך ועבודה יסודית עליהם עד לפרסום הסופי. כל החומרים שאליהם נחשפתי בכתב עת זה היו בעיניי מעמיקים, כתובים היטב, מעוגנים בגוף המחקר בתחומם ומוסיפים עליו חומרים מענייינים עם רציונל ברור וטיעונים מבוססים. אני מצפה מאוד לראות את המשך ההתפתחות של כתב העת ושל הכותבות והכותבים בו. אני מוקירה גם את העבודה היסודית של רכזות המערכת אליה אמסלם ובשמת כסלו, שאליה התוודעתי מקרוב לאורך העבודה, ושמבהירה היטב את המסירות והיחס הרציני של המערכת כלפי הפקת כתב העת. 

הגיליון הראשון בנושא "מעברים" עוסק בתהליכי שינוי, התפתחות והתהוות שחלו בנקודות זמן שונות בהיסטוריה, או שאפשר לחזות בהם בימינו אנו. בעיניי זה לא רק אחד הנושאים החשובים למחקר היסטורי, אלא גם נקודת ההסתכלות המדויקת והאותנטית ביותר על החיים בכלל ועל החברה בפרט. פילוסופים, מדענים ואנשי רוח רבים אמרו כבר בהקשרים שונים כי החיים מאופיינים בהשתנות מתמדת, שכל תנועה מניבה שינויים ארוכי-טווח שאינם בהכרח צפויים מראש, ושלכל פעולה יש תגובת נגד. על כן חקר השינויים והמעברים הוא אולי המחקר הנכון ביותר למציאות, אף כי הוא כנראה גם המחקר הקשה יותר, לאור המאפיינים הנזילים והמרובדים של השינוי. בכתב עת זה מוארות זוויות שונות של ההשתנות והמעבר לאורך ההיסטוריה באופנים מקוריים ובלתי צפויים, ולכן כל מאמר בו סיפק חוויית קריאה ייחודית ומאירת עיניים.

להלן סקירה קצרה שלי על כל אחד מהמאמרים בכתב העת, מנקודת המבט שלי ועל בסיס הזווית החברתית-תרבותית שהיא ביתי האקדמי.

לפוסט המלא

בכל סיום שנה כדאי להקדיש קצת זמן להתבוננות, הערכה רטרוספקטיבית ופשוט הפסקה מתודית לנשימה. לאורך השנה רבה ההתרוצצות מעשייה לעשייה, מטלות בעבודה שלובות במטלות הבית והחיים, וההפסקה לא באה בקלות. התובנה הזו מעמיקה במיוחד כשאני מתבוננות בלקוחותיי, שמשקיעים רבות בהתפתחותם המקצועית ומנסים לשכלל עוד ועוד את תוצרי עבודתם. כך  החיים שלנו אינם רצופים עצירות, ולא פעם העצירה נחשבת למהלך כפוי ולא רצוי. אבל אני מוצאת שדווקא משום כך כדאי לפעמים לעצור ולהקשיב לתהליך שעברנו עד כה, לתוכניות שלנו להמשך, ולחוויה שלנו בתוך המציאות הזו.

בעבודה עם לקוחות בשיא תקופות לחץ, כשמהירות העבודה מסחררת עד כדי כך שהצבעים והמילים מתמזגים זה בזה, אני מציעה במידת האפשר לעצור, לתפוס מרחק ולהתבונן. לפעמים מספיקות כמה שעות, לפעמים נחוץ יום או שבוע, ואולי יותר. המרחק הזה נדרש לא רק כדי שנוכל לקיים עבודת עריכה יסודית, אלא גם כדי להבין את מהות העבודה שעשינו, לחדד אותה ולדייק בה, כך שנוכל לעמוד בלב שלם מאחורי התוצר הסופי שיוצא תחת ידינו. לא תמיד הדבר נמצא בשליטתנו הבלעדית, כמובן; בכל קריירה משמעותית ישנם גורמים מתערבים, מפקחים, לעיתים תובעניים, בכל פרסום יש מועדי השקה מתוכננים ולוחות זמנים לעמוד בהם. ובכל זאת חשוב לתפיסתי לא לבלבל בין הרעיון העקרוני של מירוץ העשייה לבין המטרות שלשמן אנו רצות.ים קדימה, ולזכור שגם הפסקה לנשימה ולשתיית מים היא חלק מהמירוץ.

לפוסט המלא

אחד העקרונות במדיטציה היומית שאני עושה, הנשען על העיקרון הבודהיסטי של חמלה, נקרא "אנושיות משותפת" (common humanity): ההבנה שכל החיים כוללים מפגש עם סבל, כאב וקושי, לפחות לפעמים. הסבל שלנו איננו עונש פרטי, חוסר מזל שנפל בחלקנו, או עדות לכישלון – זו חוויה נורמטיבית ושכיחה בהיותנו אנשים חיים. העיקרון הזה נכון תמיד, אבל בעבודתי בשנתיים האחרונות אני נתקלת יותר מתמיד בצורך להבין את האנושיות המשותפת הזו כדי להקל לפחות מעט על רגשות האשם והמצוקה שלנו על כך שאיננו עומדות.ים בציפיות של עצמנו מעצמנו לאחר משבר.

לפוסט המלא