זו השנה השלישית שאני עורכת לשונית את כתב העת מבטים. בכל השנים עבודה זו הייתה משמעותית, מרתקת ומרגשת עבורי, אולם השנה היא הייתה משמעותית פי כמה. טור זה ברצוני להקדיש לאחת העבודות החשובות ביותר שעשיתי במקצועי, ולאחת היקרות עבורי באופן אישי: עריכת מאמרה האחרון של רונית טל-סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בהתקפת מחבלים על ביתם שבקיבוץ חולית, בשבעה באוקטובר 2023.

לפוסט המלא

קרדיט: דפנה שן

--

לזכרה של רונית סולטן ז"ל, אשר נרצחה יחד עם בן זוגה רולאן בביתם שבקיבוץ חולית בשבת השבעה באוקטובר 2023. 

זכיתי לעבוד עם רונית חודשים ספורים טרם מותה, והתוודעתי לאישה מקסימה, מוכשרת ורבת-הישגים, עם תוכניות רבות לעתיד אשר נגדעו באחת. 

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, החוכמה, היופי והאמנות, כפי שהייתה היא עצמה בחייה. 

בימים אלה יצאה לאור חוברת מ"ג 2 של כתב העת לעבודה סוציאלית חברה ורווחה, שאותו אני עורכת לשונית בעברית מאז שנת 2021. כתמיד, המאמרים השונים בכתב העת פותחים צוהר לעולמם של בני ובנות אוכלוסיות מוחלשות, אנשים במצוקה, ותופעות חברתיות שלא זוכות למספיק הכרה ותשומת לב ציבורית באופן כללי.

בחוברת הנוכחית, שלושה מתוך ששת המאמרים עוסקים בחוויות מצוקה וקושי בקרב נשים ונערות, ומפנות מבט רגיש וקשוב לעולמן מתוך נקודת מבטן.

לפוסט המלא

בימים אלה יצא לאור הגיליון השני של כתב העת לאמנות מבטים, שאותו ערכתי לשונית. כמו בגיליון הקודם, מדובר בעבודה שהיא תענוג צרוף, מלאה חומרים מגוונים ועשירים מנקודות התבוננות שונות ומתחומי אמנות שונים – ציור, צילום, מחול, ספרות, וידאו ועוד – שפותחים צוהר לא רק לעולם האמנות, אלא אל העולם והחברה האנושית בכלל.

בסקירתי על הגיליון הראשון של כתב העת הצגתי דיון כללי במאמרים מנקודת מבט סוציולוגית-אנתרופולוגית, שהיא ביתי האקדמי הראשון והפריזמה שמכוונת את ההתבוננות שלי על העולם כבר עשרות שנים. בסקירה הנוכחית אני רוצה להתמקד בנקודת מפגש אקטואלית בין החברה לעולם האמנות: הפולמוס על "הבינה המלאכותית היוצרת", שעתידה לפי טענות מסוימות להתחרות ביצירה האנושית כולה – מציור ועד כתיבה ספרותית, ואולי אף להחליף אותה. באופן כללי אני נוטה להטיל ספק בנבואות זעם על קץ הרוח האנושית, אך באופן ספציפי אני חושבת שהטיעונים בעניין הזה עדיין קצת מוגבלים. בדיונים שונים ששמעתי בנושא, החל מכתבות שפורסמו באתרי טכנולוגיה ועד שיח נסער בקבוצות של אמניות.ים, הטיעון הרווח היה שהמכונה לא יכולה להחליף את היצירתיות של האדם – החל מהומור וחיבורים בלתי שגרתיים בין נושאים וז'אנרים, ועד לעצם הצורך בפקודה אנושית שתגיד למכונה מה לעשות כדי שהיא תוכל לממש את "פעולתה היצירתית". כל זה כמובן נכון, לפחות בינתיים, אבל אני רוצה לדבר פה על משהו אחר: נקודת המבט החברתית, שכל כך חיונית בעיניי לדיונים האלה, ולעיתים קרובות עדיין נעדרת מהם.

אף שהדבר נראה מובן מאליו, בכל הדיונים שראיתי עד כה בנושא התפספסה לרוב המטרה שעומדת בבסיס היצירה. האדם יוצר מתוך מטרות אנושיות ולמענן, ומאחורי יצירתו עומד לרוב מנוע אישי וחברתי כאחד: שאיפה לבטא את עצמו מול אחרים ולמצוא את מקומו ביניהם באופן חדש וייחודי, לעורר מחשבה, לרגש או להפתיע את עצמו ואחרים. כלומר, היצירה נובעת ממקום אנושי, ומתחברת חזרה אליו בקרב הקהל. בתוך כך היא גם מהדהדת יצירות אמנות אחרות, שיח חברתי ותרבותי רחב יותר, את אופי החברה בהווה ואת העבר שלה. אך עדיין שיחות רבות שראיתי בנושא דנו ב"יצירות" מלאכותיות נטולות הקשר ומשמעות כאילו הן יכולות להיות אמנות לכל דבר. האם ביצירתה של הבינה המלאכותית המסמן הפך למסומן, למטרה עצמה – כמו שסיגר הוא רק סיגר, כך תמונה יפה היא רק תמונה יפה – והיצירה אינה עוד אמצעי לביטוי של משמעות אישית וחברתית שעומדת מאחוריה?

מקריאת המאמרים בגיליון החדש של מבטים מתבהר שוב ושוב בדרכים שונות ומגוונות עד כמה המהות של האמנות קשורה ללא הפרד למהות האנושיות ולחברה האנושית, ואי אפשר לדבר על אמנות בלי לדבר על האדם והחברה שמתוכם היא יוצאת וכלפיהם היא מופנית. אני רוצה לדון במאמרי הגיליון תוך התייחסות להיבטים מהותיים אלה.

לפוסט המלא