ייתכן שמשיכתי לשפות משחר ילדותי נבעה מהעניין שלי בתרבויות, וייתכן שההפך הוא הנכון. כך או כך, השתיים שלובות זו בזו לבלי הפרד: כשאני שומעת שפה אני מיד מחפשת את השורשים התרבותיים שלה, את מגעיה עם תרבויות אחרות דרך מילים שהשתמרו, ואת הייחודיות שלה במבנים, בצלילים, בתחביר, במטבעות הלשון ובמשמעויות המוקנות להן. 

לצערי אני דוברת שלוש שפות בלבד, ברמה הולכת ויורדת: עברית היא שפת עולמי, שפת מחשבותיי וביטוייהן, השפה שבה אני מתקשרת עם רוב סובביי; אנגלית היא השפה הבינלאומית שלמדתי לאורך שנים מתוך הכרח, ושאילצתי את עצמי להכיר טוב מספיק מסיבות מקצועיות ולשם הגאווה; ורוסית היא שפת מקורותיי, שפת האם שלי, שבאופן אירוני אינני מכירה היטב ומעולם לא זכיתי לאוריינות אמיתית בה – כי משפחתי עלתה לארץ בהיותי בת 3 בלבד. 

לפני כמה שבועות ישבתי בעבודה עם קולגה דוברת רוסית, אישה שאני מעריכה מאוד ושמחזיקה בתפקיד בכיר. עזרתי לה במילוי דו"ח כלשהו – אני הקראתי פרטים והיא כתבה, ותוך כדי כך תיקנתי פעם אחר פעם שגיאות כתיב קטנות במילותיה. והיא נאנחת ברוגז, "כמה שנים עוד אהיה בארץ לפני שאדע את הדברים האלה?!". ואז סיפרתי לה כמה אני מקנאה בה שהיא יודעת רוסית על בוריה, בעוד שאני – בתיהם של הוריי וסביי מתפקעים מארונות עמוסי ספרים ברוסית שלעולם לא אצליח לקרוא. ספרות קלאסית ומודרנית, שירה ומחזות, היסטוריה רחוקה וסאטירה פוסט-סובייטית. ובאומרי כך באופן מביך כמעט עלו דמעות בעיניי, כי שפה היא תרבות, היא מולדת, היא חיבור לשורשים, וכמה זה עצוב כשאדם מנותק משפתו הראשונה ולא מכיר אותה באמת.

לפוסט המלא

יום האישה בפתח, ושוב פורחים המבצעים: הנחות על קרמים ותכשיטים, תיקים ונעליים, יום ספא ומוצרים לתינוק... מבצעים זה כיף וכולנו מרוצות. אבל מה עם העשייה הנשית האחרת, זו שלא זוכה להכרה מספקת? נשים שמתזזות בין קריירה למשפחה, שנאבקות להתקדם במערכות שוחקות, שעובדות קשה וזוכות למעט תגמול – איפה המבצעים שהן צריכות באמת?

אולי זה המקום לציין שכעורכת אקדמית, מרבית הלקוחות שלי הן נשים – חוקרות צעירות בראשית דרכן שעובדות קשה מאוד ומשקיעות מאמץ, זמן וכסף בעבודות תזה ודוקטורט למען הקריירה העתידית שלהן. זה לא מפתיע, כיוון שכבר היום רוב תלמידי התואר השני הן תלמידות, ומגמה דומה מסתמנת גם בדוקטורט. גם רוב המנחות הן נשים, ומחקרים מוצאים בעקביות שנשים באקדמיה – בעיקר חוקרות צעירות בראשית דרכן – עובדות קשה יותר ולוקחות על עצמן יותר תפקידים לא מתגמלים, אך עדיין מצליחות להתקדם פחות.

לכבוד יום האישה החלטתי להקדיש מבצע משמעותי עבור נשות האקדמיה הצעירות: 30% הנחה על עריכה מלאה לכותבות עבודת תזה או דוקטורט בנושאים הקשורים למגדר ולקידום נשים. ההטבה תינתן לשלוש כותבות שייבחרו באקראי מתוך כלל הנרשמות בטופס ההשתתפות. ההרשמה תקפה עד יום ראשון, 11.3.18, וההגרלה תתקיים למחרת.

לשאר הנרשמות יינתנו הטבות נוספות בהמשך, המשיכו לעקוב באתר ובפייסבוק :)

יום האישה שמח ומשמעותי לכולנו!
אורלי

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הקשר שבין מחקר לכתיבה, ובפרט על הקשר בין כתיבה למחקר איכותני. קשר זה מובן מאליו עד כדי כך שהוא כמעט שקוף לרוב העוסקים במלאכה, או מנגד – נדמה שכישרון כתיבה הוא משאב כמעט חיוני לכל מי שרוצה להיות חוקר. לא פעם פונים אליי חוקרים ותלמידי מחקר כמעט בהתנצלות, כאילו הם כשלו בתפקידם בכך שפנו לעריכה, ולפעמים עבודת העריכה נעשית כמעט במחשכים – כאשר תלמידי מחקר מעדיפים לא לשתף בה את המנחה, ולפעמים אף לא מיידעים אותו על כך כלל. מנגד יצא לי להכיר כמה וכמה מנחים שייחלו בליבם כי תלמידיהם יפנו סוף סוף לעריכה, אך העדיפו שלא לומר להם זאת ישירות כי הרגישו שאין הם יכולים לחייב התערבות חיצונית בתשלום. ואילו מנחים ותלמידי מחקר אחרים, אולי כאלה שמוכשרים יותר בכתיבה מטבעם, סבורים כי כישרון כתיבה הוא משאב יסודי לכל חוקר – וחזיתי כבר בדיונים סוערים ברשתות המקצועיות על אותם סטודנטים עצלנים וסוררים שפונים לעריכה במקום "ללמוד לכתוב בעצמם".

לפוסט המלא

[כיוון שמחקרים מראים שלרוב תפקידי הנחיה מוטלים על חוקרות במחלקה, ומשום שחלק א' בסדרה זו היה כתוב בלשון זכר, רשומה זו כתובה בלשון נקבה, אך היא נכונה כמובן לשני המינים].

 --

אז סיימנו לשקול בכובד ראש את כל הגורמים הרלוונטיים לבחירת מנחה, הסכמנו עם המנחה המיועדת על תחילת העבודה, והנה קרבה ובאה שנת הלימודים. מה עכשיו? אילו יחסים יווצרו בינינו לבינה? איך כדאי לנווט אותם כדי שלא יעלו על שרטון? על מה כדאי להתעקש, ואילו דברים נתונים לשיקולה הבלעדי? והאם באמת מדובר ביחסי עבודה משותפים, או שמא עלינו להתייחס אליה כמו אל כל מרצה אחרת בקורסים שאנו מגישים בהם עבודות? 

לפוסט המלא