[כיוון שמחקרים מראים שלרוב תפקידי הנחיה מוטלים על חוקרות במחלקה, ומשום שחלק א' בסדרה זו היה כתוב בלשון זכר, רשומה זו כתובה בלשון נקבה, אך היא נכונה כמובן לשני המינים].

 --

אז סיימנו לשקול בכובד ראש את כל הגורמים הרלוונטיים לבחירת מנחה, הסכמנו עם המנחה המיועדת על תחילת העבודה, והנה קרבה ובאה שנת הלימודים. מה עכשיו? אילו יחסים יווצרו בינינו לבינה? איך כדאי לנווט אותם כדי שלא יעלו על שרטון? על מה כדאי להתעקש, ואילו דברים נתונים לשיקולה הבלעדי? והאם באמת מדובר ביחסי עבודה משותפים, או שמא עלינו להתייחס אליה כמו אל כל מרצה אחרת בקורסים שאנו מגישים בהם עבודות? 

לפוסט המלא

קצת באיחור, אבל הנה חוזר שוב סיכום השנה. 

מאז שהגשתי את התזה שלי ב-2013 ועד היום, מכרים מהאקדמיה ומחוצה לה שואלים אותי לא פעם מתי אני מתכוונת לעשות דוקטורט. למה אני מתעסקת בדברים שמסביב, בעבודות של אחרים, במקום לבצע את המחקר הגדול שלי ולהשתלב באקדמיה בעצמי. לשאלה זו יש תשובות רבות, ואני מודה שלי בעצמי לקח זמן לזקק את ההסבר שלי, כי במשך שנים הייתי בטוחה שהמסלול האקדמי הקלאסי הוא הנתיב היחיד עבורי. אני, שקוראת ספרי עיון להנאתי בשעות הפנאי, שהולכת להרצאות באוניברסיטה בשביל הכיף, שבעת צפייה בסרט יכולה לעצור באמצע עלילה סוחפת ולחפש בגוגל עובדות מדויקות על האירועים המוצגים, שתמיד מרגישה הכי בנוח במוסדות אקדמיים - ברור שזה מסלול הקריירה הכי טבעי לי.

לפוסט המלא

אנחנו נמצאים בתקופה שאנשים כותבים יותר מאי פעם. רבות מהשיחות שלנו הפכו למעשה כתובות – מתכניות לערב עם חברים ועד הצהרות אהבה, מהוראות מהבוס ועד איחולי מזל טוב מאמא. שיחות הסלון עברו לפייסבוק, ה"פרלמנט" הפוליטי בטוטו השכונתי עבר ל-YNET, הלחישות הרומנטיות עברו לוואטסאפ, והבעות הפנים, מצבי הרוח והרגשות החלו להתבטא יותר ויותר באמצעות ציורים צהבהבים.

ובהתאם לכך, גם השפה הכתובה משתנה והופכת למעשה לשפה דבורה באמצעות כתב. זהו הבדל משמעותי שיכול להיות רלוונטי רק בעידן כזה, כשכותבים במקום לדבר. ימי המכתב הרשמי שמתחיל בפנייה 'אג"ן' קרבים לסופם, ובמקומם שוטף אותנו זרם מילים שעומדות זו לצד זו ללא סדר מוקפד, בכתיב משתנה, פיסוק לקוי, שילובים משונים עם אנגלית או אפילו אותיות באנגלית ממש ששזורות במשפט העברי, ועוד כהנה וכהנה תופעות לשוניות ייחודיות שאפשר למצוא רק בכתיבה המקוונת.

לפוסט המלא

כמה פעמים ישבתם במפגש עם חברים, או בארוחה משפחתית, או אפילו בסדנת חוקרים מקצועית, ונאלצתם לענות על השאלה הפשוטה לכאורה – "אז על מה המחקר שלך?". כמה פעמים התחלתם לגמגם במבוכה ומיד כעסתם על עצמם שאתם מגמגמים, בעוד שהצד השני מביט בכם בחיוך מנומס ובתהייה הולכת וגוברת? כמה פעמים התחלתם את תשובתכם ב"זה מורכב" או "בגדול זה אומר...", בעודכם יורדים לפרטים הקטנים והטפלים ביותר של הנושא ושוכחים את העיקר?

לא מזמן השתתפתי בסדנת מחקר לכתיבת מאמר איכותני. החדר היה מלא מפה לפה באנשי אקדמיה, כולם חוקרים מסורים שעוסקים בתחומם שנים, כתבו מאמרים והציגו בכנסים. ובכל זאת, כאשר נערך סבב היכרות לא הופתעתי לראות שגם הם – כמו רוב הסטודנטים שאני מכירה – קצת מתפתלים סביב השאלה הפשוטה לכאורה הזו. הדבר מעיד על כך שזו לא רק בעיה אישית שלכם: למעשה לא פשוט בכלל לתמצת מחקר של שנים למשפט אחד בודד להדיוטות, ומי שמצליח כנראה עבד על התשובה הזו לא מעט קודם לכן. יתרה מזאת, חשוב להבין שהתשובה המנוסחת-היטב הזו חיונית גם עבור המחקר שלכם ולמעשה עוזרת למקד את כל החשיבה שלכם על אודותיו.

לפוסט המלא