מערכת היחסים בין כותב, עורך וקורא היא מורכבת ומסועפת. העורך מתווך את הטקסט הכתוב עבור הקורא, ואם עבודתו נעשית כראוי, הרי שהוא למעשה "שקוף" – הקורא לא שם לב שהעבודה נעשתה בכלל כי הוא מתרכז בטקסט עצמו; מנגד, אם נופלות בעריכה טעויות, הקורא ישפוט לאורן את הטקסט כולו. ברשומה זו ברצוני לדבר על מקומו של העורך במערכת היחסים. אין בכוונתי כמובן להצדיק טעויות, אלא רק להפנות אלומת אור קטנה לפינות המוצללות של העבודה על טקסט עד שהוא מגיע לידיו של קורא.

מחד גיסא, הכותבים בשפת אמם תוהים לעצמם לא פעם למה בכלל הם זקוקים לעריכה: זה עולה כסף, זה לוקח הרבה זמן, זה עלול לשנות להם את הטקסט, וזה לא שהם לא יודעים לכתוב – אחרי הכול, הם הוציאו תחת ידם ממש עכשיו טקסט ארוך שאושר לפרסום. מאידך גיסא, קוראים אכפתיים שאוחזים בידם טקסט נרגזים מאוד לגלות טעויות עריכה או הגהה, אפילו קטנות, ובצדק; אחרי הכול, הם הכניסו את הטקסט הזה הביתה אל מרחב שעות הפנאי שלהם, שילמו עליו כסף או לכל הפחות השקיעו בו זמן, ומה פתאום הכותב (או העורך) החצופים משרבבים להם לקריאה שגיאות כתיב, פסיק שלא במקומו, סוגריים שהתהפכו או כותרת שקפצה עמוד? הדבר פוגם בשטף הקריאה, לעיתים מפסיק אותה כליל וגורם להם לחזור אחורה ולקרוא שוב, וזה מאוד מעצבן ומייצר רושם רשלני.

לפוסט המלא

בפורום אחד של כותבים אקדמיים שבו השתתפתי, סטודנטית התייעצה לגבי לו"ז שבנתה לעצמה לשנה א' בדוקטורט. כמה מגיבים יעצו לה, מי בחיוך ומי ברצינות, שאין צורך בבניית לו"ז כי בדוקטורט ממילא הכול נמרח ומתפרק ויוצא משליטה. ואכן, אני לא מכירה כותבים רבים שלא ביקשו הארכה בדוקטורט, ולעתים קרובות מדי זה המצב גם בתזה. זאת משום שמדובר בעבודה ארוכה כל כך, עד שסופה איכשהו לוט בערפל עבור כל הגורמים מסביב: יכולות לעבור שנה או שנתיים מרגע שנרשמנו למסלול ועד שהתיישבנו בכלל לכתוב הצעת מחקר, ועוד שנה עד שתהיה גרסה סופית וההצעה תישלח לאישור, ועוד כמה חודשים עד שתאושר; ועכשיו תכפילו את זה פי כמה לכתיבת העבודה עצמה. כל הגורמים האקדמיים שמסביב לסטודנט מכירים את תהליך העבודה הזה ומקבלים אותו, ולכן בד"כ לא מתחילים ללחוץ עליו עד שמתחיל להיות מאוחר מדי. וכשאין לחץ, גם הסטודנט נוטה להיפנות לעניינים דחופים יותר בחייו ומשאיר את טיוטות העבודה להעלות אבק בתיקיות הדיגיטליות.

לפוסט המלא

בשבוע שעבר השתתפתי לראשונה בהשתלמות של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. המניע המיידי היה הכרת כללי הכתיב החדשים (או במילים פחות מכובסות, "מה הם חשבו לעצמם שם באקדמיה כשקבעו את 'צוהריים'?!"), אבל זו בהחלט הייתה הזדמנות שציפיתי לה זמן רב. ההשתלמות אכן הייתה מעשירה ומעניינת, אבל גם עוררה בי מחשבה מחודשת על כללי הכתיב החדשים בהקשר רחב יותר. 

ראשית בנוגע לכללים עצמם: ההרצאה הפותחת בהשתלמות ארכה כשעה וחצי, ובה הסבירה רונית גדיש (המזכירה האקדמית של האקדמיה ללשון העברית) את הרציונל לשינוי שנעשה. היו כאלה שתיארו זאת כהצטדקות, אך בעיניי זו הייתה הרצאה מרתקת על ההיסטוריה וההתפתחות של מפעל הלשון העברית במאה השנים האחרונות. גדיש הציגה בהרצאתה קטעים מישיבות האקדמיה לאורך השנים, שכללו בחלקם ויכוחים אמוציונליים וסוערים מאוד, וגם קטעי מקורות יהודיים שהמחישו כי הלשון העברית מעולם לא הייתה אחידה לאורך הדורות. אפילו בתנ"ך עצמו אפשר למצוא לא פעם את אותה מילה בכתיב שונה, כפי שעולה למשל כאן בספר בראשית במילה תולדות:

לפוסט המלא

בתהליך המחקר, ובמיוחד כשמגיעים לכתיבה, רובנו נתקלים בשלב זה או אחר במחסומים: שגרת היומיום, מעצורים לא צפויים במחקר, אנשים שאנחנו תלויים בהם ומעכבים אותנו, קושי להתרכז או אפילו קושי לדעת מאיפה להתחיל. אבל אחד המחסומים הגדולים ביותר נמצא בפנים – הפחד. הפחד משתק ומונע מאיתנו להתחיל בכתיבה, או לפעמים גורם לנו למחוק כל מה שכתבנו במחשבה שהוא לא מספיק טוב; הפחד גורם לנו לדחות את כתיבת הפרק הבא עד אין קץ אחרי שקיבלנו הערות על הפרק הראשון; הפחד גורם לנו לחשוש שמא אין לנו בכלל מה להגיד, וזה יתברר פתאום במהלך הכתיבה; או שהמחקר שלנו בכלל לא טוב וצריך להתחיל הכול מהתחלה; והגרוע מכול – שאנחנו, כבני אדם, כסטודנטים, כחוקרים, לא מספיק טובים ולא ראויים בכלל למעמד הזה, וברגע שנכתוב הכול יצוף ויתברר עד שהמנחה יודיע לנו שהכול בולשיט ובכלל לא מגיע לנו לקבל תואר.

כל הפחדים הללו משמשים כמעצור רב-עוצמה שמשתק אותנו וגורם לנו להיתקע בכתיבה – או בכלל לא להתחיל אותה – לתקופות ארוכות מאוד, בדרך כלל עד שנהיה מאוחר מדי והדד-ליין מתקצר. בשלב הזה מגיעים אליי לעתים קרובות לקוחות מודאגים ומלאי כעס על עצמם, שמספרים שהם צריכים להגיש את העבודה בתוך חודש או חודשיים ובקושי יש להם פרק אחד ביד. מה עושים?

לפוסט המלא