פרויקט קריאת תרבות נולד מהרצון שלי להשתמש בספרים כדי להכיר תופעות תרבויות לעומק באמצעות קריאה של כמה ספרים ברצף סביב אותו נושא. הדבר מאפשר להבין את הנושא מזוויות שונות ולמעשה לחוות אותו באופן יסודי במשך תקופת הקריאה, בניגוד למעבר אקראי בין ספר לספר כמו בקריאה הרגילה שלי. הדבר גם מייצר קשרים בין הספרים שאני קוראת ונותן להם ערך מוסף מעבר לבילוי לשעות הפנאי. הנושא הראשון שנבחר לפרויקט היה אפריקה, אך כששיתפתי בו את חברי קבוצת הספרים החביבה עליי בפייסבוק, רבים התרעמו על כך שאפריקה היא לא "תרבות" אחת – מדובר ביבשת שלמה שכוללת מגוון תרבותי, היסטורי, דתי ואתני עשיר. ועם זאת, החלטתי בכל זאת על אפריקה כנושא משתי סיבות: ראשית, כי עד לפרויקט זה לא קראתי עליה כמעט דבר, וכדי למלא את פערי הידע העצומים שלי לא יכולתי לבחור להתמקד רק במדינה או קבוצה אתנית אחת ביבשת הגדולה הזו; ושנית, כפי שלמדתי במהלך הדרך, תפיסתה של אפריקה כיחידה אחת בעיניים מערביות נובעת בין היתר מהיסטוריה עקובה מדם שלא פסחה על אף תרבות, עם ושבט בתוכה. ההיסטוריה של ניגריה, לדוגמה, שזורה במידה לא מבוטלת בהיסטוריה של גאנה, סנגל או דרום אפריקה, למרות ההבדלים הגדולים ביניהן. לכן, כדי ללמוד על מורשתם העתיקה של העמים באפריקה ועל החרבתם היה בכל זאת כדאי להסתכל עליה כיבשת, ולא כיחידות מבודדות ומפוצלות. מה גם שרבים מהספרים ממילא השתמשו במילה כוללנית זו כבר בכותרת, אז מה לי כי אלין? לפרויקט נבחרו שישה ספרים, שאת חלקם קבעתי כבר בהתחלה וחלקם התווספו במהלך הדרך. להלן סקירה קצרה על כל אחד מהם, ובהמשך תובנותיי על הפרויקט כולו.

לפוסט המלא

מערכת היחסים בין כותב, עורך וקורא היא מורכבת ומסועפת. העורך מתווך את הטקסט הכתוב עבור הקורא, ואם עבודתו נעשית כראוי, הרי שהוא למעשה "שקוף" – הקורא לא שם לב שהעבודה נעשתה בכלל כי הוא מתרכז בטקסט עצמו; מנגד, אם נופלות בעריכה טעויות, הקורא ישפוט לאורן את הטקסט כולו. ברשומה זו ברצוני לדבר על מקומו של העורך במערכת היחסים. אין בכוונתי כמובן להצדיק טעויות, אלא רק להפנות אלומת אור קטנה לפינות המוצללות של העבודה על טקסט עד שהוא מגיע לידיו של קורא.

מחד גיסא, הכותבים בשפת אמם תוהים לעצמם לא פעם למה בכלל הם זקוקים לעריכה: זה עולה כסף, זה לוקח הרבה זמן, זה עלול לשנות להם את הטקסט, וזה לא שהם לא יודעים לכתוב – אחרי הכול, הם הוציאו תחת ידם ממש עכשיו טקסט ארוך שאושר לפרסום. מאידך גיסא, קוראים אכפתיים שאוחזים בידם טקסט נרגזים מאוד לגלות טעויות עריכה או הגהה, אפילו קטנות, ובצדק; אחרי הכול, הם הכניסו את הטקסט הזה הביתה אל מרחב שעות הפנאי שלהם, שילמו עליו כסף או לכל הפחות השקיעו בו זמן, ומה פתאום הכותב (או העורך) החצופים משרבבים להם לקריאה שגיאות כתיב, פסיק שלא במקומו, סוגריים שהתהפכו או כותרת שקפצה עמוד? הדבר פוגם בשטף הקריאה, לעיתים מפסיק אותה כליל וגורם להם לחזור אחורה ולקרוא שוב, וזה מאוד מעצבן ומייצר רושם רשלני.

לפוסט המלא

בפורום אחד של כותבים אקדמיים שבו השתתפתי, סטודנטית התייעצה לגבי לו"ז שבנתה לעצמה לשנה א' בדוקטורט. כמה מגיבים יעצו לה, מי בחיוך ומי ברצינות, שאין צורך בבניית לו"ז כי בדוקטורט ממילא הכול נמרח ומתפרק ויוצא משליטה. ואכן, אני לא מכירה כותבים רבים שלא ביקשו הארכה בדוקטורט, ולעתים קרובות מדי זה המצב גם בתזה. זאת משום שמדובר בעבודה ארוכה כל כך, עד שסופה איכשהו לוט בערפל עבור כל הגורמים מסביב: יכולות לעבור שנה או שנתיים מרגע שנרשמנו למסלול ועד שהתיישבנו בכלל לכתוב הצעת מחקר, ועוד שנה עד שתהיה גרסה סופית וההצעה תישלח לאישור, ועוד כמה חודשים עד שתאושר; ועכשיו תכפילו את זה פי כמה לכתיבת העבודה עצמה. כל הגורמים האקדמיים שמסביב לסטודנט מכירים את תהליך העבודה הזה ומקבלים אותו, ולכן בד"כ לא מתחילים ללחוץ עליו עד שמתחיל להיות מאוחר מדי. וכשאין לחץ, גם הסטודנט נוטה להיפנות לעניינים דחופים יותר בחייו ומשאיר את טיוטות העבודה להעלות אבק בתיקיות הדיגיטליות.

לפוסט המלא

בשבוע שעבר השתתפתי לראשונה בהשתלמות של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. המניע המיידי היה הכרת כללי הכתיב החדשים (או במילים פחות מכובסות, "מה הם חשבו לעצמם שם באקדמיה כשקבעו את 'צוהריים'?!"), אבל זו בהחלט הייתה הזדמנות שציפיתי לה זמן רב. ההשתלמות אכן הייתה מעשירה ומעניינת, אבל גם עוררה בי מחשבה מחודשת על כללי הכתיב החדשים בהקשר רחב יותר. 

ראשית בנוגע לכללים עצמם: ההרצאה הפותחת בהשתלמות ארכה כשעה וחצי, ובה הסבירה רונית גדיש (המזכירה האקדמית של האקדמיה ללשון העברית) את הרציונל לשינוי שנעשה. היו כאלה שתיארו זאת כהצטדקות, אך בעיניי זו הייתה הרצאה מרתקת על ההיסטוריה וההתפתחות של מפעל הלשון העברית במאה השנים האחרונות. גדיש הציגה בהרצאתה קטעים מישיבות האקדמיה לאורך השנים, שכללו בחלקם ויכוחים אמוציונליים וסוערים מאוד, וגם קטעי מקורות יהודיים שהמחישו כי הלשון העברית מעולם לא הייתה אחידה לאורך הדורות. אפילו בתנ"ך עצמו אפשר למצוא לא פעם את אותה מילה בכתיב שונה, כפי שעולה למשל כאן בספר בראשית במילה תולדות:

לפוסט המלא