בתהליך המחקר, ובמיוחד כשמגיעים לכתיבה, רובנו נתקלים בשלב זה או אחר במחסומים: שגרת היומיום, מעצורים לא צפויים במחקר, אנשים שאנחנו תלויים בהם ומעכבים אותנו, קושי להתרכז או אפילו קושי לדעת מאיפה להתחיל. אבל אחד המחסומים הגדולים ביותר נמצא בפנים – הפחד. הפחד משתק ומונע מאיתנו להתחיל בכתיבה, או לפעמים גורם לנו למחוק כל מה שכתבנו במחשבה שהוא לא מספיק טוב; הפחד גורם לנו לדחות את כתיבת הפרק הבא עד אין קץ אחרי שקיבלנו הערות על הפרק הראשון; הפחד גורם לנו לחשוש שמא אין לנו בכלל מה להגיד, וזה יתברר פתאום במהלך הכתיבה; או שהמחקר שלנו בכלל לא טוב וצריך להתחיל הכול מהתחלה; והגרוע מכול – שאנחנו, כבני אדם, כסטודנטים, כחוקרים, לא מספיק טובים ולא ראויים בכלל למעמד הזה, וברגע שנכתוב הכול יצוף ויתברר עד שהמנחה יודיע לנו שהכול בולשיט ובכלל לא מגיע לנו לקבל תואר.

כל הפחדים הללו משמשים כמעצור רב-עוצמה שמשתק אותנו וגורם לנו להיתקע בכתיבה – או בכלל לא להתחיל אותה – לתקופות ארוכות מאוד, בדרך כלל עד שנהיה מאוחר מדי והדד-ליין מתקצר. בשלב הזה מגיעים אליי לעתים קרובות לקוחות מודאגים ומלאי כעס על עצמם, שמספרים שהם צריכים להגיש את העבודה בתוך חודש או חודשיים ובקושי יש להם פרק אחד ביד. מה עושים?

לפוסט המלא

אחרי שנים של לימודים אקדמיים וליווי עשרות תלמידי מ"א ודוקטורט, אני יכולה לומר שהיחסים עם המנחה הם סוגיה מכרעת בתהליך המפרך של כתיבת עבודת מחקר. ביחסי עבודה פוריים ומועילים התהליך יהיה קולח והעבודה תוגש בזמן ותזכה לציון גבוה, ובנוסף המנחה יוכל לקדם את תלמידו במגוון דרכים אחרות – להעסיקו כעוזר מחקר או הוראה, לייעץ לו לקראת הצגות בכנסים, לשלוח עבורו המלצות למלגות וכדומה. במקרים רבים יחסים טובים בתואר השני מובילים לדוקטורט תחת אותו מנחה, ולפעמים גם לעבודה משותפת לאחר מכן. לעומת זאת, בחירה פחות מוצלחת עלולה להוביל לעיכובים בעבודה, תיקונים חוזרים ונשנים ללא התקדמות, תחושות של מפח נפש, תסכול וייאוש, וכמובן הערכה פחות טובה לעבודת המחקר. במקרים קיצוניים יחסים הרסניים עם המנחה עלולים אף לעצור את העבודה כליל ולהוביל לפרישה מהמחלקה או מהתואר כולו. הנה כמה נקודות להתייחסות לגבי יחסי העבודה עם המנחה, מלוות בדוגמאות שחזיתי בהן לאורך השנים.

לפוסט המלא

קשה להסביר מה זו עריכת לשון ומדוע היא נדרשת לשדרוג כל טקסט, בפרט טקסט שמוגש לשיפוט ובדיקה. לעתים קרובות פונים אליי לקוחות רק כדי לשפר היבט ספציפי בעבודה - את הניסוחים כי המנחה ביקש, או את הכתיב כי הם עולים חדשים או לקויי למידה, או את הביבליוגרפיה כי אין להם זמן או ידע מדויק בנושא. פעמים רבות מבקשים ממני לא לערוך קטע שכבר אושר בידי המנחה. אך ברוב המקרים אני ממליצה לעשות עריכה מלאה לכל העבודה, לפחות פעם אחת. זאת משום שעריכה מלאה נותנת לעבודה צורה אחידה וקוהרנטית, "משמנת" את החיבורים בין חלקיה והופכת את הטקסט לקולח ונעים לקריאה. כשטקסט כזה מוגש לבדיקה, הגישה כלפיו תהיה לרוב חיובית יותר. מבחינת הקורא, רק אחרי שביססנו את הצורה המסודרת אפשר להתחיל לדבר על התוכן. 

עם זאת, התוכן הוא כמובן עיקר העבודה. לכן בהמשך לעריכת הלשון אני מציעה גם שירות של עריכת תוכן, או עריכה אקדמית. בניגוד לעריכת לשון, עריכה זו איננה נדרשת בהכרח בכל עבודה: במידה מסוימת זה התפקיד של המנחה - לקרוא את העבודה ולכוון את הסטודנט למיקוד וחידוד טענותיו, הוספת ספרות מתאימה, ניסוח מדויק של שאלות המחקר והממצאים, הימנעות מהכללות מוגזמות או מטענות שלא עולות מהעבודה וכדומה. אבל במקרים רבים מבקשים הסטודנטים להיעזר גם בעורך/ת חיצוני/ת, בין אם משום שהמנחה לא מספיק זמין ובין אם משום שהוא משוקע מדי בעבודה, כך שישנן נקודות בעייתיות שגם הוא עלול לפספס.

לפוסט המלא

תארו לכם תמונה: אתם עובדים על המחקר כבר שנה-שנתיים לפחות. קראתם מאות מאמרים וספרים, עבדתם בפרך וגייסתם את כל מכריכם לאסוף נתונים, ארגנתם/קידדתם/תמללתם את כל ערימות החומרים, ישבתם ימים כלילות על ניתוחים מורכבים ומבוססים, הרמתם את עצמכם בכוח עילאי אל שולחן הכתיבה וכתבתם פרק אחר פרק, הכל הולך מעולה והנה הולך וקרב מועד ההגשה ואתם כבר מדמיינים את עצמכם עם דיפלומה ביד... אבל רגע! באמת חשבתם שהכול יילך כל כך חלק?

כמעט כל מי שעושה מחקר נתקל בשלב הזה: שניה לפני הדד-ליין הסופי פתאום מתברר שמשהו לא מסתדר, שחלק עיקרי בתיאוריה שלי סותר חלק עיקרי אחר, שהמסקנות לא ברורות, שהספרות לא תומכת בממצאים ועוד כהנה וכהנה אסונות. באופן טבעי ה"אסון" הזה מוכפל כיוון שהיינו בטוחים שהכל כבר גמור ומוכן, ופתאום התגלה עיקול בדרך ומתברר שבעצם היעד שלנו נמצא עוד קילומטרים קדימה. ואז משתלט הייאוש, התסכול ותסמונת המתחזה: "אין לי בכלל מה להגיד במחקר", "אני לא עובד נכון", "הממצאים שלי משעממים", "המסקנות שלי לא מבוססות על כלום" ועוד מחשבות דומות וגרועות מהן. וכדי להוסיף עוד להרגשה המזופתת, אנחנו מבינים לחרדתנו שאין לנו זמן בכלל להתבוסס בדכדוך (המובן בהחלט), כיוון שהדד-ליין ממש מעבר לפינה וזה בדיוק הזמן לתת ספרינט. אז מה עושים?

לפוסט המלא