אנשים שיודעים לשון אוהבים לעתים קרובות לבוז לאנשים שמדברים בשפה "לא תקנית". הדבר מתבטא בין היתר בקבוצות פייסבוק גדולות ופעילות מאוד המוקדשות לכך, במחקרים כמו המחקר הזה למשל ("שאלון יחסים שפורסם בסוף השבוע בערוץ הנשים מגלה שהדבר שהכי דוחה אותנו בגבר זה כשהוא משתמש באות יוד בגוף ראשון עתיד"), ובאינספור תגובות וטוקבקים המוכיחים את כותב התגובה הקודמת "קודם תלמד לכתוב נכון ואז תטיף מוסר", או משהו דומה. 

אישית מעולם לא התחברתי לפרקטיקות כאלה, וככל שאני לומדת יותר לשון - כך אני מתחברת אליהן פחות.

ברשומה זו אנסה להסביר בקצרה למה זה מפריע לי, במיוחד אצל אנשים העוסקים בלשון, ולמה באופן כללי הדיבור בשפה תקנית הוא לפעמים overrated.

ראשית, המובן מאליו שחלקנו לפעמים שוכחים: ישראל היא קיבוץ גלויות אחד גדול, ורבים מהדוברים ומהכותבים סביבנו כלל לא דוברי עברית כשפת אם. בתור בת למשפחה ממוצא רוסי, שעלתה לארץ בגיל צעיר מאוד וכבר מגיל הגן הכירה בשפה המקומית יותר מילים מהוריה, אני מכירה מקרוב את הקשיים של עולים מכל המדינות ללמוד את התחביר, הכתיב והדקדוק העברי המורכב והשונה כל כך משפות האחרות. כשמתחילים ללמוד שפה זו בגיל מבוגר מספיק, לפעמים לא מצליחים ללמוד אותה כראוי מעולם. אבל למעשה הקושי שבלימוד שפה זרה איננו ייחודי לעולים לישראל: ידוע כי היכולת לקלוט שפות הולכת ונחלשת עם הגיל, ותהיו סמוכים ובטוחים כי דוברי אנגלית (או צרפתית, או רוסית) כנראה יתנשאו מעליכם לא פחות אם תנסו לדבר בשפתם. התמונה הנחמדה הזו מבהירה זאת היטב:

 

 

שנית, ויכוח גדול ניטש בין הבלשנים וחוקרי השפה, חלקם גם חברי האקדמיה ללשון עברית, לגבי השפה שבה אנחנו מדברים. ידוע הסיפור המופלא על "השפה שנמה אלפיים שנה" מאז חורבן בית שני והתעוררה רק בראשית המאה העשרים, בניצוחו של אליעזר בן יהודה שהמציא מילים חדשות לכל מה שלא היה קיים בתקופת התנ"ך. הנה למשל פזמון מהתרבות הפופולרית שממחיש כמה מהן:

 

 

 

מה שפחות מדובר הוא שלמעשה השפה שהתעוררה אחרי שנתה הארוכה איננה ממש אותה עברית תנ"כית, וגם אם אולי הייתה דומה לה בזמנו - הרי שהיום היא בוודאי לא כזו. הגדיל לכתוב על כך גלעד צוקרמן, בלשן חתרני למדי שטוען כי השפה שבה אנו מדברים כלל איננה עברית אלא "ישראלית", שלה תחביר, כתיב והגייה ייחודיים שלא בהכרח חופפים לאלה של העברית. בטור הזה למשל הוא מתעקש שדווקא הגיוני ונכון בישראלית הילידית לומר "עשר שקל", וכאן הוא מסביר באריכות רבה יותר:

"טהרני השפה מנסים לכפות דקדוק עברי על שפה חדשה בעלת הגיון פנימי משל עצמה. ישראלים נוטים לחשוב שהם דוברים את לשונו של ישעיהו הנביא (עם טעויות). הם מאמינים ששפתם היא עברית לתקופותיה (תנ"כית/משנאית...) שהוחייתה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כדי לשמור על הטוהר שלה, הם נוטים לתקן טעויות ללא הרף: אל תאמר 'עשר שקל', אמור 'עשרה שקלים!', אל תגידי 'יש לי את הספר', הגידי 'יש לי הספר'! וכו'. ואולם השאלה היא מדוע הישראלים לכאורה טועים כל הזמן בשפתם שלהם? [...] תמיד אמרו לנו עברית שפה יפה ודרשו מאיתנו עברי, דבר עברית! אבל באיזו שפה הישראלים מדברים בעצם? סבורני שישראלים מדברים ישראלית! [...] אנשי משרד החינוך חושבים אקְסְיומטית שגם הישראלית וגם התנ"ך הם בעברית, בעוד שלמעשה שפתם של הישראלים קרובה יותר לשפתו של אתגר קֶרֶת. כשעגנון כתב בפתחי דברים (1944) 'אשתו מתה עליו', אני מתאר לעצמי שהוא רצה לומר: הוא התאלמן. אם קרת היה כותב אותו משפט, סביר להניח שכוונתו הייתה אחרת. האמת היא שקֶרֶת כותב בישראלית ספרותית ולא בשפה רזה. עגנון כותב בשפה זרה!"

    

עגנון מול קרת: כותבים בשפות שונות?

 

יש לציין שצוקרמן לא מקובל על רבים מהלשונאים של ימינו, אבל עצם קיומו של הוויכוח ושל הגישה החדשנית הזו מעוררים מחשבה. חשוב להבחין בכך שמאז שהוחייתה, העברית היא שפה חיה ומתפתחת כמו כל שפה אחרת בעולם: מילים מתווספות אליה מתוך אינטראקציה עם שפות אחרות (למשל ערבית ואנגלית) כמו שהתווספו לעברית הקדומה מהארמית או מהפרסית; התחביר לעתים מתקצר או משתנה כדי להקל על הדיבור והכתיבה, כפי שהתקצר בשפת המשנה לעומת שפת התנ"ך; והעברית התקנית נדמית לעתים כשפה מיושנת, כבדה ולא נגישה שרק מתי מעט מתנשאים יודעים אותה על בוריה.

למען האמת, במהלך לימודי העריכה שלי גיליתי בעצמי כמה כללים ודקויות כוללת אותה עברית תקנית, עד שאין זה פלא כי גם דוברי שפת אם לא מכירים את כולם עד הסוף. מהסיבה הזו עוד לא נתקלתי בטקסט שלא נזקק לעריכה מקצועית אם ברצונו להיות "תקני" באמת: לא רק עולים חדשים ודיסלקטים זקוקים לעריכה, אלא גם ישראלים משכילים המרבים בקריאה. לפעמים לקוחותיי מופתעים או אף נבהלים מרמת התיקונים הנדרשת בעבודה שלהם, כאילו שכתיבתם משובשת להחריד, אך למעשה לעתים קרובות הבעיה היא פשוט שהכללים מורכבים מדי למי שלא בקיא בהם. אז באופן אישי אני לא מצפה מכל טוקבקיסט להכיר אותם על בוריים ברמה של דוקטור ללשון עברית. אני אפילו מוכנה להשלים עם הרידוד של השפה התקנית לשפת הסימנים החדשה שרכשנו לנו בשנים האחרונות - הרגשונים (אימוג'ים), שללשונאים מסוימים מזכירים ממש את ציורי הקיר על מערות האדם הקדמון. נכון, מעט מאוד אפשר להביע בעזרת האימוג'ים, אבל הרי זו המטרה שלהם - לקצר, להקל על התקשורת המהירה, ולאו דווקא להביע רעיונות מורכבים. אם הם לא היו תורמים לנו הרי לא היינו משתמשים בהם...

למרות כל זאת, באופן אישי אני אוהבת להיות מדויקת ולכתוב לפי כל הכללים שאני מכירה, אלא אם כן יש לי סיבה מכוונת להגמיש אותם (ותתפלאו כמה רובם גמישים!). אני הרבה פחות מדויקת בדיבור בע"פ ובהתכתבויות צ'אט או תגובות שנועדו לדמות דיבור יומיומי, ולא רואה בכך סתירה. המקום היחיד שבו אני כן מצפה לכתיבה תקנית הוא בפרסומים המתיימרים לעבור עריכה והגהה כראוי - ספרים, עיתונים וכתבי עת, ושם אני חושבת שכתיבה רשלנית מעידה פשוט על חוסר מקצועיות. זו אחת הסיבות שאני חושבת שגם בהגשת עבודה אקדמית שמקומה בספרייה, כמו תזה ודוקטורט, חשוב לערוך את העבודה כדי שהיא תכבד את בעליה (שאיננו בהכרח לשונאי). אבל בדיבור בע"פ או בכתיבה יומיומית זה לגיטימי וטבעי לדבר בקיצורים, אי-דיוקים, סלנג ומילים שאולות משפות אחרות, כל עוד אנחנו מתכוונים לכך במודע ויודעים שזו שפה מדוברת בלבד.

אז דברו עברית תקנית אם רצונכם בכך, או חדשו אותה כאוות נפשכם :) רק בכתיבה פורמלית השתדלו לדייק. 

מי שרוצה ללמוד כמה כללים בסיסיים מוזמן לעקוב אחרי "הפינה הלשונית" בדף הפייסבוק שלי וימצא שם פרסומים כמו הקטע הבא למשל:

 

 

אשמח לתגובותיכם!

אורלי