בפורום אחד של כותבים אקדמיים שבו השתתפתי, סטודנטית התייעצה לגבי לו"ז שבנתה לעצמה לשנה א' בדוקטורט. כמה מגיבים יעצו לה, מי בחיוך ומי ברצינות, שאין צורך בבניית לו"ז כי בדוקטורט ממילא הכול נמרח ומתפרק ויוצא משליטה. ואכן, אני לא מכירה כותבים רבים שלא ביקשו הארכה בדוקטורט, ולעתים קרובות מדי זה המצב גם בתזה. זאת משום שמדובר בעבודה ארוכה כל כך, עד שסופה איכשהו לוט בערפל עבור כל הגורמים מסביב: יכולות לעבור שנה או שנתיים מרגע שנרשמנו למסלול ועד שהתיישבנו בכלל לכתוב הצעת מחקר, ועוד שנה עד שתהיה גרסה סופית וההצעה תישלח לאישור, ועוד כמה חודשים עד שתאושר; ועכשיו תכפילו את זה פי כמה לכתיבת העבודה עצמה. כל הגורמים האקדמיים שמסביב לסטודנט מכירים את תהליך העבודה הזה ומקבלים אותו, ולכן בד"כ לא מתחילים ללחוץ עליו עד שמתחיל להיות מאוחר מדי. וכשאין לחץ, גם הסטודנט נוטה להיפנות לעניינים דחופים יותר בחייו ומשאיר את טיוטות העבודה להעלות אבק בתיקיות הדיגיטליות.

אך בניגוד לתשובות שקיבלה דוקטורנטית זו, אני לא מסכימה שלא צריך לבנות לו"ז. אדרבה, חשוב מאוד לבנות לו"ז דווקא בגלל שעבודות מחקר נוטות להימרח ללא מסגרת ברורה. עם זאת לא מדובר בעבודה פשוטה שנעשית בקלות הדעת, ולהלן שני עקרונות מפתח לבניית לו"ז יעיל ולעמידה בו: מחד גיסא קו סיום ברור, ומאידך גיסא גמישות מספקת בדרך אליו.

1. הלו"ז כמסגרת תמונה. אל תבנו לו"ז לחוץ מדי שבוודאות לא תוכלו לעמוד בו. בניית לו"ז לא ריאלי אינה תורמת דבר ועלולה לייצר (1) תוספת של המון לחץ מיותר לחיים שלכם, או (2) שאננות יתר לאור העובדה שברור לכם שהלו"ז לא יצא לפועל. לו"ז טוב ממסגר את העבודה באופן מאורגן ויציב אך נותן גם מקום לשינויים ומרווח נשימה, כמו המסגרת סביב התמונה להלן:

 

 

התמונה היא העבודה שלכם; החלק הלבן שסביבה הוא הלו"ז הגמיש והטנטטיבי; והמסגרת השחורה היא הדד-ליין שאין בלתו, אחריו אין תמונה אלא רק קיר - או בהשאלה, אין יותר עבודה אלא רק סטודנטים חופשיים שנוסעים לטייל בעיירת נופש קסומה :) 

מכר אחד סיפר לי פעם, בהיותו כבר חבר סגל באוניברסיטה, אנקדוטה מתקופת הדוקטורט שלו: כסטודנט נינוח הוא העביר את הזמן, לקח קורסים מתוך עניין וקרא מאמרים בנחת, בעודו מתמקד בעיקר בקריירה המקצועית שלו ובחיי משפחה. אף אחד במערכת סביבו לא טרח ליידע אותו במועד הסיום לעבודה, והוא פשוט הניח שאין מועד סיום מוגדר. אך יום בהיר אחד התקבלה בתיבת הדואר שלו הודעה כי נותרה לו חצי שנה עד הגשת הדוקטורט, ואחריה לא יינתנו עוד הארכות. המנחה שלו משך בכתפיו ומלמל שאינו מעורה בבירוקרטיה, והסטודנט שלנו הרגיש איך העולם מחשיך לנגד עיניו: חצי שנה לסיום הדוקטורט ועוד אין לו מילה אחת כתובה! הוא בקושי התחיל את המחקר!!!

תאמינו או לא, מועד הסיום המוגדר הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לו. הוא עזב הכול, התפטר מהעבודה, התיישב לשולחן הכתיבה ובמשך חצי שנה לא זז מהכיסא לפני שסיים לבצע מחקר מלא ולכתוב את כולו לשביעות רצונו של המנחה. כן, העבודה הענקית הזו שמתפרסת כמו כלום על פני 5-4 שנים? בהחלט אפשר לסיים אותו בעשירית מזה, אם ממש רוצים ואם מועד הסיום ממש עומד לנגד עיניכם. כיום הוא מרצה בכיר באוניברסיטה, מנחה בעצמו סטודנטים ומכיר מקרוב את יעילותו של לו"ז ברור.

מובן שאני לא ממליצה על עבודה בלחץ היסטרי שכזה, אבל ברוב המקרים שאני מכירה – לו"ז קצת חונק מדי היה יעיל יותר מלו"ז רופף מדי, אם מטרתכם היא להגיש את העבודה ולהמשיך הלאה בחייכם (האקדמיים או אחרים). תחתרו למסגרת שחורה ברורה, תשכנעו את עצמכם שאי אפשר בשום אופן לעבור אותה, והרווח יהיה כולו שלכם (ראו הרחבה גם בפוסט כאן). אם תצליחו למצוא חיזוקים חיצוניים לכך, ממנחה לוחץ ועד בונוס בעבודה אחרי סיום התואר, עוד יותר טוב.

2. מחשבים מסלול מחדש. אחרי שהשקעתם ובניתם לו"ז למופת, התחילו לשנן לעצמכם: הלו"ז שלכם יכול להשתנות במהלך הדרך. הלו"ז שלכם ישתנה במהלך הדרך. הלו"ז שלכם משתנה בעודנו מדברים ברגע זה ממש. למרות הטענות שלעיל, אל תתעלמו גם מגמישותה הטנטטיבית של המסגרת הלבנה, במיוחד אם הקפדתם לבדוק את מועד הסיום לעבודה מיד בעת ההרשמה ולא כמה חודשים לפני ההגשה. תחזרו לתמונה שלמעלה ותראו שהמסגרת הלבנה גדולה יותר מהמסגרת השחורה – זאת אומרת שהשינויים הטנטטיביים בלו"ז גדולים בהרבה מקו הסיום הסופי. למה זה קורה? כי חשבנו שהגשנו טיוטה נהדרת, והסתבר שנדרשים בה תיקונים גדולים; כי הנחנו שמאה המאמרים שקראנו עד עכשיו זה מספיק, אבל המנחה ביקשה שנקרא עוד עשרים על נושא אחר לגמרי שבכלל לא מופיע בסקירה; כי הצעת המחקר הנפלאה שלנו אושרה בשמחה בידי המנחה, אבל השופט החיצוני הרשע דורש שנבדוק מחדש אם שיטת המחקר אפשרית בכלל ליישום, וגילינו שלא ממש; כי בשדה המחקר שבחרנו המנהל התחרט ולא מסכים עכשיו להכניס אותנו פנימה, וצריך לתכנן את כל המחקר מהתחלה ולמצוא שדה חדש. כן, כל אלה דברים שקורים. זה מאוד מבאס, זה מאוד מתסכל, זה גורם לנו לפעמים לרצות לזנוח את כל המחקר ולנסוע לאי בודד לגדל קוקוסים.

 

 

אבל כל זה לא אומר שלא צריך לבנות לו"ז, אלא רק להיזכר כל הזמן שהוא טנטטיבי. אל תעבדו לפיו כמו תוכי אלא הקפידו לבחון אותו וללמוד ממנו כל הזמן. יהיו חלקים שיתמשכו יותר ממה שצפיתם ואחרים פחות, יהיו תקופות שתיתקעו ולא תוכלו להסתכל יותר על העבודה ואחרות יזרמו כמו שטפונות בנגב אחרי מבול. אל תילחצו מהתקיעות, ומנגד אל תניחו שכל מה שתכתבו בשטף יהיה מבריק. גם זה וגם זה הוא עדיין טיוטה – ובכתיבת עבודת מחקר, זה באמת לא נגמר עד שזה נגמר (כלומר עד שחתמתם על טופס הגשה לספרייה). מה שחשוב במצב זה הוא להקשיב להתהוות הלו"ז וללמוד ממנו על תהליך העבודה: מה נקודות החוזק והחולשה שלנו, מה קולח יותר ומה דורש יותר מאמץ, מהו תכנון זמנים ריאלי עבורנו בכתיבה, וגם עד כמה המנחה זמין, באיזה אופן הוא מעיר הערות ועוד. כל זה מידע חיוני להמשך הדרך, ובמקום להתעלם ממנו ולהניח שהלו"ז שבנינו הוא מסגרת מחייבת – פשוט תכניסו את זה למערך השיקולים הכולל. בכל שלב בעבודה, בכל עיכוב לא צפוי, תחזרו ללו"ז ותעדכנו אותו. קחו נשימה עמוקה, שבו חצי שעה בשקט ונסו לחשב מסלול מחדש לאור העבודה החדשה שהתווספה כעת: כמה זמן לוקח לי לקרוא מאמר? לכתוב שלושה עמודי סקירה? לקבל את אישורו של מנהל אחר לעבודה בשדה? בחלק מהדברים תזדקקו לעזרת המנחה, או לעזרתם של אנשים אחרים, והעבודה עלולה להתעכב עוד; במצבים אלה קחו טווח זמן ריאלי שיהיה ארוך מספיק כדי לאפשר לאנשים אלה להגיב, אבל גם שיהיה רלוונטי מבחינתכם כדי שתעמדו במסגרת הסופית.

רק במקרים קיצוניים אני ממליצה להרחיב את המסגרת, כלומר לבקש הארכה: רק אם אתם רואים שחלק יסודי בעבודה זקוק לרפורמציה כוללת, או אם שינוי גדול בחיים שלכם לא מאפשר לעבוד בכלל למשך תקופה ארוכה. בכל מצב אחר, תסמכו עליי שאתם יכולים לעמוד בזה. ראיתי את זה אצל מאות כותבים – חברים, קולגות, לקוחות, וגם בכתיבה שלי עצמי. לפעמים זה דורש להתפנות יותר מהרגיל מעיסוקים אחרים ולהתרכז יותר בכתיבה, אבל אחרי שתעשו את זה תגלו בד"כ שזה לקח פחות זמן משחשבתם. כמעט תמיד ההערות לא נוראות כמו שהן נראות ממבט ראשון, והתיקונים בטיוטה השנייה יהיו קלים יותר מאשר בראשונה. אל תהססו לתאם גם פגישה עם המנחה לקביעת לו"ז חדש ומעודכן מפעם לפעם. ככל שהמנחים יהיו מעורבים יותר בעבודתכם, כך סביר יותר שהם יזדרזו לסיים מצדם את מה שתלוי בהם. והעיקר – אל תיבהלו מהצורך לחשב מסלול מחדש, זה חלק אינטגרלי מהווייתו של הלו"ז. רק אל תשכחו מה המטרה הסופית ומה טווח הזמן המוקצב לה, ותיזכרו שוב באותה חופשה מאושרת שתיסעו אליה כשתסיימו... או בתהילת העולם אחרי שהעבודה שלכם תוגש, או בבונוס ההוא בעבודה, או פשוט בשקט הנפשי המיוחל שתזכו בו. כתיבת מחקר היא לא עניין קל, אבל היא מתגמלת ביותר ושוה את ההשקעה. אל תתנו לה לשקוע ולהיעלם בים המטלות היומיומיות השוטפות.