מערכת היחסים בין כותב, עורך וקורא היא מורכבת ומסועפת. העורך מתווך את הטקסט הכתוב עבור הקורא, ואם עבודתו נעשית כראוי, הרי שהוא למעשה "שקוף" – הקורא לא שם לב שהעבודה נעשתה בכלל כי הוא מתרכז בטקסט עצמו; מנגד, אם נופלות בעריכה טעויות, הקורא ישפוט לאורן את הטקסט כולו. ברשומה זו ברצוני לדבר על מקומו של העורך במערכת היחסים. אין בכוונתי כמובן להצדיק טעויות, אלא רק להפנות אלומת אור קטנה לפינות המוצללות של העבודה על טקסט עד שהוא מגיע לידיו של קורא.

מחד גיסא, הכותבים בשפת אמם תוהים לעצמם לא פעם למה בכלל הם זקוקים לעריכה: זה עולה כסף, זה לוקח הרבה זמן, זה עלול לשנות להם את הטקסט, וזה לא שהם לא יודעים לכתוב – אחרי הכול, הם הוציאו תחת ידם ממש עכשיו טקסט ארוך שאושר לפרסום. מאידך גיסא, קוראים אכפתיים שאוחזים בידם טקסט נרגזים מאוד לגלות טעויות עריכה או הגהה, אפילו קטנות, ובצדק; אחרי הכול, הם הכניסו את הטקסט הזה הביתה אל מרחב שעות הפנאי שלהם, שילמו עליו כסף או לכל הפחות השקיעו בו זמן, ומה פתאום הכותב (או העורך) החצופים משרבבים להם לקריאה שגיאות כתיב, פסיק שלא במקומו, סוגריים שהתהפכו או כותרת שקפצה עמוד? הדבר פוגם בשטף הקריאה, לעיתים מפסיק אותה כליל וגורם להם לחזור אחורה ולקרוא שוב, וזה מאוד מעצבן ומייצר רושם רשלני.

אינני מאשימה קוראים שנתקלים בתופעות כאלה ומגיבים עליהן בזעם. זכור לי עד היום רומן סוחף שקראתי המתרחש במאה ה-18, כשלפתע פתאום – בלב סצנה מסעירה במיוחד של קרב לחיים ולמוות – נזכר אחד הגיבורים באיזה מחסן נשק שנשמר מהמלחמה הקודמת ב-1945. שערותיי סמרו בכעס תוך כדי הבנה שכנראה הכותבת באנגלית כתבה שנת 45', והמתרגם או העורך ציינו את השנה המלאה ומבלי משים מיקמו אותה במאה העשרים שזרמה להם אוטומטית מבין האצבעות. כתבתי על כך ביותר מקבוצה אחת של חובבי ספרים וגם של עורכים ומתרגמים, זעמתי על חוסר האכפתיות של המתרגם כלפי הספר עד כדי כך שבלב סצנה כל כך סוערת הוא הצליח לא לשים לב לשנה שבה הדברים מתרחשים (אחרי הכול, זה קרב שמתנהל באמצעות תותחים מיושנים ואפילו חרבות, אתה באמת לא שם לב מה אתה מתרגם?).

כל זה קרה כשכבר הייתי עורכת והכרתי את המקצוע, אך עדיין לא חשבתי מספיק על המשמעויות הרחבות שלו. היום, כשאני מסתכלת אחורה על האירוע הזה וגם על סיפורים דומים שאני נתקלת בהם – הן בעבודתי כעורכת אקדמית והן בטענות זועמות מצד קוראים בספרים אחרים – אני חושבת שבכל זאת כדאי להרחיב את נקודת הראות הזו אל מעבר לאותה טעות כתיב אחת. האמת היא, שעבודת העורך היא עבודה סיזיפית ולעיתים קרובות לא מספיק מובנת, ועל כך ברצוני לדבר כאן.

ראשית, ממצאים פסיכולוגיים מבוססים מראים שהמוח שלנו עושה קיצורי דרך רבים בהתנהלותו בעולם, ואחד מהם הוא הקריאה המהירה בשפה המוכרת לנו היטב. הסיבה לשטף הקריאה היא שמתוך היכרות עם סימונן הגרפי של מילים, עם מבני משפט ועם יחידות משמעות, אנחנו לא קוראים למעשה הכול: למשל, אנחנו קוראים רק את החלק הראשון של כל מילה ומשלימים אותה בראש מתוך ציפייה מה יהיה ההמשך; אנחנו קוראים רק חלק מהמילים במשפט ומדלגים על מילות יחס או מיליות; בקריאה סוחפת אנחנו לפעמים מדלגים אפילו על משפטים שלמים, למשל כאלה שמתארים את הנוף מהגבעה, וקופצים מבלי משים לפסקה הבאה שמתארת את תחילת האירועים המעניינים באמת. דוגמה מפורסמת לכך היא הקטע הבא:

 

 

מבני משפט מהסוג הזה מככבים בלא מעט ניסויים בפסיכולוגיה (וגם בסתם מבחנים ויראליים תחת הכותרת "רק 1% מהאנשים הצליחו לפתור את זה!! האם אתם תצליחו??"). רובם הראו שכשמדובר במילה לא חשובה במשפט שרובנו מדלגים עליה בד"כ, אנשים נוטים לא לשים לב שהיא חוזרת פעמיים – גם בסוף השורה הראשונה וגם בתחילת השורה השנייה. זה קורה כי המוח שלנו נוטה לעשות קיצורי דרך כשהוא יכול, ולהסתמך על ידע שהוא חושב שהוא כבר מכיר במקום להתאמץ ולהבין את הסיטואציה שמולו פרט אחרי פרט. ככה הוא יכול להתרכז בעיקר – להבין את תוכן הדברים, ליהנות מהם, או סתם לנסות להוכיח שהוא ממש חכם ולבחון בקפידה דווקא את המספרים הצבעוניים... ולא להתעסק בזוטות שיסיחו את דעתו, כמו לקרוא כל מילה במשפט. זו גם הסיבה שוורד מסמן לכם בקו אדום כשאתם חוזרים על אותה מילה פעמיים ברצף באותו משפט – הוא מניח שעשיתם טעות, וגם שאתם לא הולכים לשים לב אליה אם הוא לא יזהיר אתכם.

עורכי הלשון הם, כמובן, בני אדם כמו כולם. אבל עבודתם דורשת לקרוא באמת כל מילה במשפט, ולא להיכנע לנטייה של המוח שלהם לקצר תהליכים. לכן הקריאה שלהם קפדנית בהרבה מזה של הקורא הממוצע, ואפילו של הכותב הממוצע, ולכן בדרך כלל הם ישימו לב לטעויות מהסוג הזה וימנעו אותן מבעוד מועד; זו הסיבה שהגהה נדרשת לכל טקסט שיוצא לדפוס, לא משנה כמה פעמים הכותב עבר עליו קודם, וזו גם הסיבה שעבודה טובה לוקחת די הרבה זמן. לא ניכנס כאן לכל התלאות של הוצאות הספרים בארץ, שבין היתר מתקשות להעסיק עורכי לשון ומגיהים ולשלם להם מספיק כדי שיקדישו זמן וטרחה ראויים לכל מילה בטקסט, וגם לא לתלאות של סטודנטים לחוצים ששלחו את עבודתם לעריכה ברגע האחרון. אבל רק מדוגמה פשוטה זו אפשר לראות שעבודת העורך היא קפדנית ומייגעת מאוד, ולפעמים אם לא מוקדש לה מספיק זמן ומאמץ, התוצר עלול להיפגם.

שנית, עורכי לשון – ובמיוחד אלה שעובדים עם הוצאות ספרים – הם בין העובדים המבוקרים ביותר שיש. ברוב העבודות מי שמפקח עליכם הוא כנראה כמה קולגות, מעסיק ישיר אחד או שניים, אולי כמה לקוחות, וזהו; אם עשיתם טעות לא ידעו מזה הרבה אנשים, ואחרי שתתקנו אותה רובם כנראה ישכחו מזה. לעומת זאת, הטעויות של עורך או מגיה (או מתרגם) בספר מודפס שיוצא לאור יכתימו אותו לדורי-דורות, או לכל הפחות לכמה מהדורות של אלפי עותקים עד שהטעות תתגלה ותתוקן; הלקוחות שלו הם אלפים רבים של קוראים, שחלק גדול מהם שוקעים בעלילה בדיוק כמוני בדוגמה לעיל וכועסים מאוד לגלות אות שלא במקומה או סוגריים שנשכחו להיסגר בטקסט שאורכו מאות עמודים; והכי נורא, לפחות חלק מאותם אלפי קוראים זועמים עלולים לזכור את העורך או המתרגם הזה לדיראון עולם, ולעיתים גם את ההוצאה שבה עבדו, כמו כמה קוראים מסורים שאני מכירה שכבר הכניסו לרשימות השחורות שלהם מתרגמים שעצבנו אותם בקריאה.

נכון, יש לומר בהגינות שרוב הקוראים לא ימהרו לשפוט טעות אחת קטנה. מנגד, באמת יש עורכים ומתרגמים שלא עושים עבודה טובה, וגם הוצאות שבעקביות חוסכות על עריכה והדבר ניכר בספריהן. אבל יש להודות גם שמקצוע העורך זוכה להרבה מאוד פיקוח ובחינה, וכך טעויות אנוש שכולנו עושים בעבודתנו מוארות בזרקור מסנוור במיוחד שקשה להימלט מפניו.

ולבסוף, אחת הבעיות העיקריות של עורכים היא שהעבודה שלהם לא מובנת במידה רבה. דווקא משום שדוברי שפת האם מכירים את השפה ברמה ילידית, הם לא שמים לב לטעויות רווחות שחובתו של העורך לתקן, ולעיתים קרובות אף גורסים שהטעות היא-היא הנוסח הנכון. בפינה הלשונית בדף הפייסבוק שלי אני מתקנת כבר זמן רב טעויות כאלה, ומוצאת לא פעם שהתיקונים האלה מפתיעים גם את מי שיחסית מעורה בתחום, ובוודאי ישראלים צברים דוברי עברית מלידה שלא למדו לשון. גם אני הופתעתי לגלות רבות מהן בלימודיי (למשל – הכול ולא הכל, הייתה ולא היתה, בני מזל ולא ברי מזל ועוד).

לא פעם תיקנתי טעויות כאלה בטקסטים וקיבלתי בחזרה תלונות – "למה שינית את זה?", או "למה אין כאן אחידות?". אני מסבירה ברצון ובשמחה את הרציונל שמאחורי התיקונים, אבל כשקורא יושב מול טקסט הוא לא זוכה בד"כ לקשר ישיר עם העורך ולא שומע ממנו שלא מדובר כלל בטעות. כשהתלונות מגיעות מהמנחים של הלקוחות שלי, זה עוד יותר גרוע: הסטודנט שילם ממיטב כספו על עריכה מקצועית, קיבל טקסט מהוקצע לעילא ולעילא, ואז שלח למנחה לאישור וקיבל בחזרה דף מלא סימנים אדומים ודרישה לערוך את הטקסט. הסטודנט הנבוך והכועס פונה אליי חזרה ושוטח לפניי את טענות המנחה שלו, ואני עוברת שוב על הטקסט ומגלה שהוא בסדר גמור – רק שמאז שלמד המנחה לבגרות שלו בלשון לפני 40 שנה השתנו כבר כללי הכתיב, או שמלכתחילה הוא כותב בשפה לא תקנית או בניסוחים קלוקלים, ועכשיו נסו לתווך בינו לבין הסטודנט ולשכנע את שניהם שהנוסח הראשון היה הנכון. לפעמים אני מפנה לאתר האקדמיה ללשון עברית, לפעמים מספקת הסברים בעצמי, ולפעמים כשמתעקשים מקבלת בסופו של דבר נוסחים פחות תקניים – כי אחרי הכול, הכותב הוא שאומר את המילה האחרונה ביצירה שלו – ואז יבוא הבודק ויטען שלא נעשתה כאן עריכה ראויה... סיפורים דומים שמעתי גם מעמיתיי העורכים והמתרגמים בהוצאות הספרים, שלאחר פרסום הספר כל האחריות לתקינות השפה נופלת על כתפיהם, אבל לא בכול הם אשמים ולא עם הכול הם אפילו מסכימים.

ואחרי כל זה, חשוב לומר – אכן יש עורכים ומתרגמים שלא עושים את מלאכתם נאמנה, במיוחד כי המקצוע הזה לא מפוקח בארץ ולא מחייב הכשרה כדי לעסוק בו. אחרים יכולים לעשות בד"כ עבודה מצוינת, אבל בטקסט ספציפי אחד נפלה עליהם תקופה לא מוצלחת או עבודה לחוצה מדי, והם הוציאו תחת ידם תוצר לא מספק. אין בכל האמור כדי למנוע מקוראים קפדנים לשים לב לטעויות, ובהחלט מומלץ שתפנו לכך גם את תשומת לב המערכת (אם מדובר בספר או עיתון), או את זו של הכותב (אם מדובר בעבודה אקדמית). כמובן שאם נתקלתם בחשד לטעויות אצל העורך שלכם, ודאו שהן יתוקנו או לכל הפחות יוסברו. הדברים האלה חשובים כי הם מייצרים רושם מכובד, מוקפד ורציני לטקסט, וגם מאפשרים לקורא להתרכז בעיקר – תוכן הדברים – ולא במבנה ובצורה, שמשמשים כאן כהסחת דעת מרגיזה ולא רצויה. לכן גם נדרשת עריכה מלכתחילה. עם זאת, נסו גם לשחרר את העורך והמתרגם משקיפותם ולשים לב לעבודה שכן נעשתה כראוי, וכן להכיר בכך שלפעמים גם מה שנראה כטעות הוא לא בהכרח כזה. יש הרבה מה ללמוד גם לכותבים מנוסים כשהם קוראים טקסט ערוך היטב.

והכי חשוב, הקפידו על דיאלוג פתוח עם העורכים שלכם: המטרה המשותפת של שניכם היא להוציא טקסט כתוב כראוי שינעם לקורא. ככל שיותר עיניים עוברות עליו, ויותר דיונים מתנהלים גם על הדקויות שבו, כך בוודאות יפחתו הטעויות. כיום, לאחר שנים של עבודה במקצוע, הלקוחות שהכי זכורים לי לטובה הם אלה שהיו הכי קפדנים – מי שביררו את תקינותה של כל יו"ד, ניהלו איתי דיונים על פסיק או נקודה בכותרת, ודרשו ממני להתעלות על הידע הקודם שלי ולפתח אותו כדי שהטקסט ייראה למופת בלי קיצורי דרך. עורכים שמסורים לעבודתם ונהנים ממנה צריכים ללא ספק להיות אנשים קפדנים ודקדקנים, ואני אוהבת מאוד לקוחות שדורשים ממני קפדנות כזו. אל תהססו לדבר על הדברים ולהבין אותם עד הסוף. ואם בכל זאת נופלות טעויות, כי בסופו של דבר אין כמעט בעולם תוצרים חפים מפגמים לחלוטין – אנא, הפנו לכך את תשומת לב המעורבים במלאכה, כדי שילמדו מהן ויתעלו על עצמם בפעם הבאה. 

בתקווה לעבודה מוצלחת לכולנו ללא טעויות כלל!