פרויקט קריאת תרבות: אפריקה 22/09/17 פרויקט קריאת תרבות נולד מהרצון שלי להשתמש בספרים כדי להכיר תופעות תרבויות לעומק באמצעות קריאה של כמה ספרים ברצף סביב אותו נושא. הדבר מאפשר להבין את הנושא מזוויות שונות ולמעשה לחוות אותו באופן יסודי במשך תקופת הקריאה, בניגוד למעבר אקראי בין ספר לספר כמו בקריאה הרגילה שלי. הדבר גם מייצר קשרים בין הספרים שאני קוראת ונותן להם ערך מוסף מעבר לבילוי לשעות הפנאי. הנושא הראשון שנבחר לפרויקט היה אפריקה, אך כששיתפתי בו את חברי קבוצת הספרים החביבה עליי בפייסבוק, רבים התרעמו על כך שאפריקה היא לא "תרבות" אחת – מדובר ביבשת שלמה שכוללת מגוון תרבותי, היסטורי, דתי ואתני עשיר. ועם זאת, החלטתי בכל זאת על אפריקה כנושא משתי סיבות: ראשית, כי עד לפרויקט זה לא קראתי עליה כמעט דבר, וכדי למלא את פערי הידע העצומים שלי לא יכולתי לבחור להתמקד רק במדינה או קבוצה אתנית אחת ביבשת הגדולה הזו; ושנית, כפי שלמדתי במהלך הדרך, תפיסתה של אפריקה כיחידה אחת בעיניים מערביות נובעת בין היתר מהיסטוריה עקובה מדם שלא פסחה על אף תרבות, עם ושבט בתוכה. ההיסטוריה של ניגריה, לדוגמה, שזורה במידה לא מבוטלת בהיסטוריה של גאנה, סנגל או דרום אפריקה, למרות ההבדלים הגדולים ביניהן. לכן, כדי ללמוד על מורשתם העתיקה של העמים באפריקה ועל החרבתם היה בכל זאת כדאי להסתכל עליה כיבשת, ולא כיחידות מבודדות ומפוצלות. מה גם שרבים מהספרים ממילא השתמשו במילה כוללנית זו כבר בכותרת, אז מה לי כי אלין? לפרויקט נבחרו שישה ספרים, שאת חלקם קבעתי כבר בהתחלה וחלקם התווספו במהלך הדרך. להלן סקירה קצרה על כל אחד מהם, ובהמשך תובנותיי על הפרויקט כולו. סקירת הספרים שיבה / יא ג'סי / תרגום מאנגלית: שי סנדיק / הוצאת תמיר//סנדיק רומן עוצמתי ומרתק הסוקר כ-250 שנות דיכוי של תושבי חוף הזהב (גאנה היום), מהמאה ה-18 ועד ימינו אנו. הספר עוקב אחר שושלת אחת שמתחילה בשתי אחיות, בנות לאותה אם שהופרדו מלידתן: אפייה, שנישאת לקצין בריטי המושל בגאנה ואחראי בין היתר על משלוחי עבדים לאמריקה, ואסי, שנתפסת ונשלחת כשפחה אל מעבר לים. כל פרק מציג דמות אחרת באותה שושלת, צאצאיהן של אפייה ואסי לסירוגין, בתהליך ייחודי ומרתק של בניית סיפור – כך שאנו נשלחים פעם לגאנה של תקופת הסחר בעבדים, ובהמשך לקולוניאליזם ולמאבקים הצבאיים והפוליטיים לעצמאות, ופעם לארצות הברית של העבדים, ובהמשך אל סיפוריהם של העבדים המשוחררים והאפרו-אמריקאים בארה"ב במאה העשרים. זוויות רבות ומגוונות של דיכוי ועוולות מוצגות בסיפורים השונים הללו, אך שזור בהם גם קול אופטימי וכמיהה לגאולה. הכתיבה מרתקת אך לא קלה, וכל פרק או שניים הייתי צריכה לעצור ולספוג את הדברים. הסופרת עצמה ילידה גאנה, שהוריה היגרו לארה"ב רק בדור האחרון, כך שזווית הראייה שלה מגוונת כשלעצמה; בספר ניכר גם תחקיר מעמיק על ההיסטוריה של אפריקה, ולא לחינם הוא היה הטריגר לנושא הפרויקט כולו. ספר חשוב, מרתק ומומלץ. רופא לבן, אלים שחורים / אורי שוורצמן / הוצאת אריה ניר אורי שוורצמן הוא פסיכיאטר שמתאר בספרו את עבודתו הטיפולית בקרב תושבי גאנה, ומספר שם על האופן שבו פסיכיאטריה מערבית יכולה לסייע בטיפול בהפרעות נפשיות של תרבות שונה כל כך, אבל גם על מגבלותיה ועל הטיפולים האחרים הזמינים לתושבי המקום. הספר משלב בין פרוזה לעיון, וכולל מצד אחד מידע אקדמי על הפרעות נפשיות ועל טיפולים פסיכיאטריים ומצד שני סיפורי טיפול והחלמה מרתקים, לצד תיאורים של טקסי דת וריפוי מקומיים, מכשפות ושאמנים, החלמה מסתורית ממחלות חשוכות מרפא בעזרת טקסי טראנס או סיועו הרוחני של כומר מקומי כריזמטי, ועוד תערובת של סיפורים המוצגים באופן אקדמי למדי אך לעתים בלתי נתפסים כמעט (המחבר מודה בכך בעצמו). כבוגרת לימודי אנתרופולוגיה זו כוס התה שלי בדיוק, אבל למרבה הפלא – אולי בגלל הכסות האקדמית והמאמץ לחזור ללא הרף לשיח הפסיכיאטרי ה"מדעי" – הוא קצת אכזב אותי. כאילו המחבר לא לגמרי נתן לעצמו להיסחף לידע התרבותי של המקום שבו עבד, או שהוא פנה בכתיבתו לקוראים אליטיסטים מערביים, וחש צורך להסביר להם כל הזמן שמדובר בדברים שקרו באמת. הייתי שמחה לשמוע על מה שהוא מספר מכותב מקומי יותר, או לפחות כזה שמשוקע יותר במקום. היבט נוסף שהיה חסר, במיוחד לאור הספרים שקראתי אחריו, היה התייחסות לפוליטיקה המקומית בעידן הפוסט-קולוניאליזם ובפרט לשוורצמן כרופא לבן (ראו פירוט על כך בהמשך). ובכל זאת – למי שמתעניין בפערים תרבותיים בתחום בריאות הנפש, זה הספר היחיד שמוכר לי בעברית שבאמת נכנס לעומק הנושא. לב החשכה / ג'וזף קונרד / תרגום מאנגלית: אופירה בהט / הוצאת כרמל כשהתחלתי בפרויקט רבים הזהירו אותי שמדובר בספר מיושן, קולוניאליסטי באופיו, שלא ראוי להיכלל ברשימה. צירפתי אותו בכל זאת כי מדובר בקלאסיקה, ובוויקיפדיה אף מצוין כי "בשנים שלאחר פרסום הספר קמה באירופה תנועת מאבק כנגד שלטונו של ליאופולד השני בקונגו". אז החלטתי לראות במה מדובר, כי גם נקודת מבטם של קולוניאליסטים (או פוסט-קולוניאליסטים) על אפריקה חשובה מבחינתי כדי להבין את קורות המקום. בקצרה, הספר מתאר את מסעו של מרלו, ספן אירופאי, לעבודה חדשה בחברת סחר בלגית באפריקה; מרלו מזועזע ממה שרואות עיניו במקום, ואולי זה מה שזעזע בתורו את קוראיו הנאורים של קונרד כשהתפרסם הספר בבריטניה בראשית המאה העשרים. קריאה מודרנית שלי בספר העלתה תובנות אחרות: ראשית, הוא היה משעמם להפליא, עד כדי כך שלמרות שאורכו בקושי 100 עמודים התקשיתי מאוד להתמיד בקריאה. למעשה, כתגובה לקולות שנשמעים לאחרונה לקרוא ספרות נשית, אני יכולה לומר שהספר הזה הוא-הוא מבחינתי התגלמות הכתיבה הגברית: כתיבה יבשה ומרוחקת מאוד, כמעט כמו דו"ח שמוגש לממונה עליך במשרד בריטי אפור. הספר רצוף תיאורים של ספינות, כלי נשק וגינונים של היררכיה מעמדית, או לחילופין פעולות טכניות וקונקרטיות של הגיבור, כמעט ללא תיאור רגשות או תובנות רפלקסיביות. זה הקשה עליי מאוד להתעניין בקורות הדמויות או להתרגש בעצמי ממה שמסעיר אותן. שנית, תובנותיו של קונרד על אפריקה רחוקות מלהיות אוהדות. קודם כול, המקום שאליו נוסע מרלו מוצג בתור "קולוניה בלגית", או לכל היותר "לבה של אפריקה השחורה". הייתי צריכה להגיע לספר "בראשית הייתה אפריקה" כדי ללמוד שהקולוניאליזם של בלגיה התמקד כמעט בלעדית בקונגו, ולכן זה היה המקום שאליו הוא נסע. שנית, כפי ששם המקום נקרא על שם הכובש האירופאי, כך הספר כולו מתמקד ביושביו הלבנים – כלומר עובדיה ומנהליה של חברת הסחר הבלגית שאליה מסופח מרלו. תושבי קונגו עצמם, בכינויים השגורים "כושים" או "פראים", מתוארים לרוב כדבוקה אחת של יצורים פרימיטיביים המכים בתופים רועמים או יורים חצים רעילים מבין שיחי הג'ונגל. הוא אמנם תיאר את הכושים גם כמסכנים הגוועים תחת אכזריות השלטון הלבן במקום, אבל זה לא היה מספיק בעיניי, בטח לא בהשוואה לספרים אחרים שקראתי בפרויקט זה. קראתי קצת על תגובות פוסט-קולוניאליות מחודשות לספר הזה בשנות השבעים של המאה העשרים, שהתרעמו על גזענות בו, ואני חושבת שיש צדק בדברים; אבל חשוב לשפוט ספרים גם בתוך הקשרם התקופתי, ולכן אם הספר הזה הוליד התנגדות לכיבוש הבלגי האכזרי בקונגו, דעתי כעבור מאה שנה בטח פחות משנה. השדות באפריקה: חוויות של מחקר והבניית ידע / בעריכת רות ג'יניאו, נועה לוי ולין שלר / הוצאת פרדס ספר אקדמי מן המניין, שהוא למעשה אסופת מאמרים של "חוקרי אפריקה" בישראל – רובם אנתרופולוגים או היסטוריונים – על האתגרים של מחקר שדה באפריקה. מחקר שדה הוא שיטת מחקר מקובלת באנתרופולוגיה שבה מגיע החוקר למקום התרחשותה של התופעה החברתית במטרה לצפות עליה ולהבין אותה על בוריה. בשיטה זו התפתחה האנתרופולוגיה במאה ה-19 באזורים "נידחים" של העולם כמו הודו, אוסטרליה וגם אפריקה, אך כיום רוב החוקרים לא מרחיקים עד כדי כך, ורבים ממחקרי השדה בוחנים תופעות חברתיות קרובות יותר לבית. לכן מחקר שדה אמיתי באפריקה הוא תופעה נדירה וייחודית באקדמיה המערבית בימינו, שמעוררת הערכה ועניין אך מטבע הדברים גם קשה הרבה יותר ליישום. משום כך התאגדו החוקרים בספר הזה לדבר באופן רפלקסיבי על מתודולוגיית המחקר שלהם ועל האתגרים שהיא מעוררת. מפאת קוצר היריעה לא אוכל להרחיב על כל המאמרים שבספר, אך באופן כללי כולם בוחנים מהיבטים שונים את הקושי של חוקרים מערביים ולבנים בבואם למדינות שונות באפריקה בימינו – לדוגמה ההתמודדות של החוקרים עם השונות הלבנה שלהם בשדה לאור ניסיונם המר של המקומיים עם לבנים שמנצלים אותם, האינטרסים השונים מצד המקומיים בשיתוף פעולה עם החוקרים, או ההתהוות הלא צפויה של מחקרי שדה במקום. רוב המאמרים האירו את עיניי לגבי הפוליטיקה העכשווית באפריקה, אורח החיים המקומי, ואפילו אופן ההתארגנות הקהילתית ברמה הפשוטה ביותר: לדוגמה, שבניגוד לדימוי המערבי שלנו על אפריקה כשממה מדברית ש"שבטים" שחורי עור נעים ונדים בה בין כפרים נידחים, כמעט כל המאמרים מפרטים – מי במפורש ומי במובלע יותר – התיישבות עירונית רחבה, גם אם מוכת עוני ולא מפותחת לעתים קרובות. בנייני ממשלה גבוהים, שכונות עוני מלוכלכות או בתי תפילה נוצריים או מוסלמיים כמרכז לחיי הקהילה מככבים ברוב המאמרים, שהובילו אותי לא פעם לחפש תמונות בגוגל על היישובים האלה ולגלות ערים מבוססות וצפופות במקום מרחבי השממה או הג'ונגל שעולים בעיני רוחנו (וגם בתמונות העטיפות – פירוט בהמשך). הדבר תואם לאופן שבו אנו תופסים תיירות בד"כ, ובמיוחד תיירות אל ארצות ותרבויות מרוחקות ממדינות המערב המפותחות: רובנו מניחים שמה שאנחנו רואים זו מהות המקום, כך הוא התקיים מאז ומתמיד, זו ה"תרבות" שלו. הדימוי המקומי נצרב בתודעתנו ביתר שאת אם מדובר במקום שמעולם לא ביקרנו בו (או לפחות קראנו על אודותיו), וכך אנו מניחים שאפריקה כולה היא אזור נידח שמתקיים כמו יקום מקביל של כל הרעות החולות בעולם – עוני, מלחמות, מחלות, נחשלות, חוסר אוריינות. אין לאפריקה היסטוריה, אין לה פוליטיקה עכשווית, אין לה תנועות אידיאולוגיות, אין לה מהדורות חדשות בטלוויזיה וחוקים חדשים שעוברים בפרלמנט. הספר מפרק את התפיסה הזו בעזרת אנשים שנסעו למדינות אפריקה השונות ומתארים את עבודתם הקונקרטית שם. זה גם מה שהיה חסר לי בספר "רופא לבן, אלים שחורים" של אורי שוורצמן שהוזכר לעיל – שום פוליטיקה מקומית, כמעט שום התייחסות למקומו כרופא לבן במקום, מלבד בהקשרים המיידיים של המשמעויות הטיפוליות. בנוסף לכך הספר קולח ולא מכיל יותר מדי מושגים פנים-דיסציפלינריים שמוכרים רק למי שמגיע מהתחום. לכן מדובר בעיניי בספר מרתק, מגוון וחשוב, והוא מומלץ גם למי שאינם חוקרים אנתרופולוגים. בראשית הייתה אפריקה / גליה צבר / האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון גליה צבר היא אנתרופולוגית חוקרת אפריקה ותיקה, שערכה מחקרים תחילה בקרב מהגרי עבודה בישראל ובהמשך לאחר חזרתם או גירושם למולדתם. היא גם כתבה פרק סיכום מרתק ב"השדות באפריקה", ובהמשך לכך עניין אותי הספר המלא שלה על ההיסטוריה של אפריקה והתפתחותה עד היום. כפי שהיא מבהירה בעצמה בהקדמה, באופן פלאי הספר הזה כמעט יחיד במינו בנוף הישראלי ואפילו העולמי. ההיסטוריה של אפריקה נחשבה במשך שנים רבות לתחום ידע חסר חשיבות מחקרית (במקרה הרע), או לכל הפחות כמעט בלתי אפשרי למחקר, כי האפריקאים לא השאירו אחריהם עדויות כתובות לתרבותם. למרות זאת הצליחה צבר לאגד בספרה היסטוריה מסודרת בת אלפי שנים – ובמיוחד התמקדה במאות האחרונות, מהמאה ה-15 ואילך, שבהן אפריקה שועבדה בידי בני אירופה בדרכים רבות. הספר הזה עיוני מאוד, למעשה העיוני ביותר מכל הספרים שקראתי; לפרקים זה הרגיש כמעט כמו שיעור היסטוריה יבש, עם המון עובדות ותאריכים ושמות שקצת קשה לעקוב אחריהם. בנוסף היה מעט קשה לעקוב אחר המקומות, ובהתאם לכך התרבויות, שבהם מתרחשים הדברים – כיוון שהגבולות על המפות השתנו ללא הרף בהתאם לחילופי השלטון בין המעצמות האירופאיות, ולאו דווקא תאמו לקבוצות האתניות והתרבותיות שישבו באותם מקומות. למרות שהספר כולל לא מעט מפות, הייתי צריכה לדפדף ביניהן ולנסות למקם את גאנה המודרנית, לדוגמה, בממלכת בני אשאנטי הקדומה, ואז למצוא אותה בתוך שטחי הקולוניה הבריטית. אבל בין השיטין, ודווקא מתוך העובדות הרבות וה"טכניות" לכאורה – מי חתם על איזה הסכם עם מי ומתי, כמה אפריקאים שונעו מפה לשם וכדומה – התחוורו לי שתי מסקנות קשות: הראשונה היא מידת הניצול האיומה שעברו כל תושבי אפריקה ועדיין עוברים עד היום, בכל דרך אפשרית כמעט – רצח, עקירה מבית, שיעבוד, ניצול משאבים, הרס הכלכלה המקומית, הרס מבנים חברתיים בני אלפי שנים, גזענות שיצרה קשר בל ינותק בין עור שחור לבין תפיסה של תת-אנושיות; פשוט עוול מתמשך בכל תחומי החיים במשך מאות שנים. ושנית, הסקירה השיטתית של היסטוריית הניצול באפריקה סייעה לי להבין את מצבה כיום, למה אנחנו רואים בה מין חור שחור של נחשלות, עוני ומחלות שכבר עברו מן העולם. איך זה ש"תמיד יש מלחמה באפריקה", למה זו אקסיומה ש"יש ילדים רעבים באפריקה" או שמיליונים מתים שם מאיידס או אפילו ממלריה, מחלה שרובנו מכירים רק מספרים ישנים. לכן, למרות שהוא קצר יחסית וגם עיוני מאוד, הספר הזה ממש העיק עליי נפשית והיה קשה מאוד. כלולים בו גם כמה איורים איומים, למשל איור הוראות לספנים איך לקשור עבדים כדי לשנע אותם ביעילות בספינה, או צילום של ילדים קטועי ידיים שנענשו על תפוקות עבודה נמוכות מדי. אבל למרות הקושי אני חושבת שהוא חיוני לכל מי שרוצה להבין על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אפריקה – החל ממצבם של האפרו-אמריקאים בשיקאגו ועד למבקשי המקלט מאריתריאה שמתכנסים בתחנה המרכזית בתל אביב, ולכן מבחינתי הוא פשוט ספר חובה. אין ספק שהוא גם סייע לי להבין את הספרים האחרים ולהכניס אותם להקשר. חתיכות העץ הקטנות של אלוהים / הוצאת אחוזת בית הספר הזה, בעריכת לין שלר (שגם הייתה אחת מעורכות הספר "השדות באפריקה"), יוצא דופן גם הוא בנוף הישראלי. כותרת המשנה שלו היא "שלוש יצירות מופת מסנגל", והדגש בכולן הוא סנגל העכשווית אל מול הקולוניאליזם הצרפתי או לאחריו. המצב החברתי העכשווי הוא נקודה חשובה שכאמור אנו נוטים להתעלם ממנה בחשבנו על מקומות רחוקים, ולכן הספר לא רק מעניין אלא גם חשוב, ובכל זאת – עוד עדות למיעוט העניין באפריקה (לפחות בספרים בעברית) היא העובדה ששלושת הסיפורים קובצו לספר אחד, כשכל אחד מהם יכול היה בקלות להיות ספר בפני עצמו. הסיפורים הראשון והשלישי הם נובלות באורך של כ-100 עמודים, והסיפור השני הוא ממש רומן בן 300 עמודים; והרי לא הייתם מצפים ששלושה רומנים אמריקאיים לדוגמה, בלי שום קשר ביניהם למעט מקום התרחשותם, יקובצו יחד תחת הכותרת "שלושה סיפורי מופת מארה"ב". אמנם, העובדה ששלושת הסיפורים מתרחשים בסנגל בכל זאת יצרה בסיס משותף לכולם – החיים בחברה מוסלמית מסורתית, במדינה אפריקאית לאחר שהשתחררה (לכאורה) מהקולוניאליזם הצרפתי, וזה עוזר להיכנס לעניינים למי שלגמרי לא מכיר את האזור. אבל מלבד זאת הסיפורים באמת נפרדים זה מזה, ולכן החלטתי לסקור כל אחד מהם בנפרד כפי שמגיע להם. מכתב ארוך כל כך / מריאנה בה / תרגום מצרפתית: עוז שלח הנובלה הראשונה בספר עוסקת במצבן החברתי של הנשים בסנגל המודרנית. היא כתובה בצורת מכתב מרמטולאי לעיישטו, שתי חברות שנקלעו כל אחת למצב בלתי אפשרי בנישואיה ובחייה האישיים עקב ההחלטה של בעלה לשאת אישה שנייה (וכמובן צעירה יותר). זהו סיפור פמיניסטי להפליא ונהדר בעיניי, דווקא משום שהוא מתרחש בחברה מוסלמית מסורתית מאוד. בקצרה, באותה סיטואציה דומה רמטולאי הכותבת בוחרת לספוג את העלבון ולהמשיך לחיות כרגיל, תוך שהיא מתמודדת עם נטישתו למעשה של הבעל ועם הקושי לקיים את עשרת ילדיה אחרי עשרים שנות נישואין; ואילו עיישטו החזקה והנחושה בוחרת לעזוב עם ילדיה. במכתבה סוקרת רמטואלי בקצרה את קורות שתיהן טרם אותה עזיבה, ואז מספרת לעיישטו (וגם לקוראים) את קורותיה שלה לאחר שעיישטו עזבה, דרך מות בעלה ועד להתמודדויות לא פשוטות עם בנותיה ה"מודרניות" מדי לטעמה. מלבד היכרות עם מנהגים מעניינים מסנגל, למשל מנהגי אבלות והפרקטיקות המעשיות של הפוליגמיה, אנחנו זוכים פשוט להכיר דמויות נשיות מרתקות, עגולות וחזקות מאוד. סיפור נהדר שהמשיך להדהד בראשי עוד זמן רב לאחר הקריאה. חתיכות העץ הקטנות של אלוהים / אוסמן סמבן / תרגום מצרפתית: אביטל ענבר זהו רומן ארוך שעוסק בשביתת פועלי הרכבת בסנגל בשנת 1947. הרומן מכיל דמויות רבות שמתפרסות על פני שלוש ערים באותו קו רכבת – תייס, דקר ובמאקו, שבכל אחת מהן עשרות דמויות וכמה עלילות משנה שקשורות כולן לאותה שביתה. בניגוד לסיפור הקודם, שקראתי בשטף ושקעתי לתוכו מיד, הסיפור הזה היה קשה לי הרבה יותר: ראשית כול הוא ארוך מאוד, בכלל לא "סיפור" אלא רומן של ממש, והוא גם רחב יריעה – יש בו דמויות רבות עם יחסים מורכבים ביניהן, פוליטיקה מעמדית, אתנית וכלכלית סבוכה למדי, וגם עולות ממנו תחושות קשות של דיכוי שאילצו אותי לעצור כל כמה פרקים ו"לנקות את הראש" לפני שאוכל להמשיך הלאה. הרומן מתאר שביתה בת כחצי שנה של פועלי הרכבת המקומיים בסנגל, במחאה על תנאי עבודתם מול חברת הרכבת הצרפתית. דרישותיהם הפשוטות לכאורה – העלאת השכר, גמלת זקנה, קצבאות ילדים – התקבלו תחילה בגיחוך בחברת הרכבת, ואחר כך נענו במאבק חריף שכלל בין השאר מניעת מזון ומים מהפועלים ומשפחותיהם; ניסיונות לפורר את השביתה באמצעות איומים ומעצרים של פעילים מרכזיים בה; הפעלת מנהיגי קהילות מקומיים, בעיקר אימאמים במסגדים, לשיתוף פעולה עם מנהלי הרכבת; וכמובן, הכול תוך מידה גדושה של גזענות ובוז. הפועלים מצדם מגיבים במאבק שמתחיל ביכולת עמידה מרשימה וממשיך באלימות ספורדית, בצעדות מחאה ועוד, ומקבלים גיבוי גם מנשותיהם ואפילו מהילדים. גם כאן עולים היבטים פמיניסטיים, אם כי מנקודת מבט גברית: למשל, כשנשות תייס מחליטות לקיים צעדת מחאה לדקר, יישוב הנמצא מרחק כמה ימי הליכה בלי שיש להן אספקת מים סדירה ובחום לוהט, הגברים באיגוד המקצועי מתווכחים האם לתמוך בנשותיהם ולעזור להן בתמיכתן בשביתה – או שמא לעצור בעדן, כי לא פוליטיקה ולא צעדות ארוכות הן עניין לנשים. למרות שיש בו חלקים קשים לקריאה, הרומן גם הזכיר לי את העוצמה האדירה שבסולידריות חברתית ובהתארגנות מגובשת. לכן למרות הקושי, הוא היה מאוד חזק בעיניי ושווה את המאמץ. הרפתקה בערפל / שייח חמידו קן / תרגום מצרפתית: עוז שלח הסיפור הזה, שגם סיים את הפרויקט, היה שונה מכל האחרים בכך שאיננו "סיפורי" ממש אלא מעין משל פוליטי-פילוסופי על מפגש הרסני בין תרבויות, במיוחד בהיבט הדתי שלהן. גיבור הסיפור הוא סמבה דיאלו, בנו של מנהיג קבוצה אתנית סנגלית בשם דיאלובה. בילדותו נשלח סמבה לבית הספר המסורתי של הדיאלובה, שם מלמד מורה דת קשוח את רזי האסלאם. הילד לומד בקפידה את הפרקטיקות הדתיות, אך גם את תפיסת העולם הפילוסופית של הדת שהופכת להיות חלק מזהותו. בהמשך, לאחר ויכוח סוער בקרב מנהיגי הדיאלובה, הוחלט לשלוח את הילדים לבתי הספר "החדשים" הקולוניאליים הצרפתיים במקום בית הספר המסורתי. סמבה נעקר ממורה האסלאם הקפדן והולך ללמוד פילוסופיה מערבית, שפה ותרבות אחרת, ובהמשך אף עובר לצרפת עצמה ללימודי תואר בפילוסופיה (לא פחות! אם טבעו האלגורי של הטקסט לא היה ברור דיו). הסיפור בנוי בעיקר כקטעי דיאלוגים על דת, אמונה ותרבות בין סמבה לאחרים – המורה שלו, אביו המנהיג, מורים צרפתים ומהגרים מאפריקה שהוא פוגש בצרפת, או לפעמים דיאלוגים בין הדמויות האחרות לבין עצמן. בניגוד לשני הסיפורים הקודמים, שם הדמויות היו עגולות ומפותחות מאוד, בסיפור זה הדמויות שטוחות למדי כיאה למשל – כל אחת נועדה לייצג טענה מסוימת, תופעה שיש לתת עליה את הדעת, ולא היה להן לתחושתי טבע משל עצמן. מורה הדיאלובה הקפדן נשאר קפדן עד יום מותו, גם כשהשיגרון בקושי מאפשר לו לכרוע על ברכיו לתפילה; ה"משוגע" שביקר באירופה וחזר מבוהל, מלהג ללא הרף ופורץ בבכי בכל פעם שהוא נזכר בזוועות שהוא ראה שם, למשל "ניתוק האנשים מגופם" (אף רגל לא נוגעת באדמה, לכולם יש נעליים!); החברה הבלונדינית של סמבה מצרפת היא קומוניסטית ופעילה נגד הקולוניאליזם, כמובן; וסמבה עצמו הוא משל למי שנקרע מתרבותו עד כדי כך שבניגוד לחומרה הקפדנית של ילדותו, ההשפעות הצרפתיות גרמו לו להפסיק להתפלל וגם להפסיק להאמין, והוא נותר מבולבל ו"מנותק מעצמו" עד הסוף המר. מה שהפריע לי בעיקר הוא לא המסר, אלא העובדה שהסיפור לא ממש מקפיד על קו העלילה אלא כולל בעיקר דיאלוגים פילוסופיים ארוכים ודי מתישים. אמנם למדתי הרבה על הדת ועל המנהגים בסנגל, אבל זה לא הספיק כדי שהסיפור ישבה את לבי באמת. למי נכתבו הספרים? בסוף הספר "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" יש אחרית דבר מעניינת מאת העורכת לין שלר, שנגעה בכמה נקודות עניין בנושא הרומנים האפריקאיים שעוררו גם בי מחשבה בעת הקריאה. בארבעת הסיפורים מאת כותבים אפריקאים שקראתי בפרויקט זה (שלושת הסיפורים ב"חתיכות העץ הקטנות של אלוהים" והרומן "שיבה"), ובספרים נוספים שאני מכירה (כמו "תגידי שאת אחת מהם" מאת אואם אקפן, וכן ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה), שפת הכתיבה היא שפת הכובש הקולוניאלי – לרוב אנגלית או צרפתית. נשאלת השאלה, למי בעצם נכתבים הספרים? האם זו ספרות אפריקאית במלוא המובן, כפי שספרות בעברית פונה לקוראים ישראלים וספרות ביפנית פונה לקוראים יפנים, או שזה רק ייצוג של אפריקה אל מול העולם המערבי – בין אם מטעמים אינטרסנטיים (כדי להתפרסם בעולם לדוגמה) ובין אם מטעמים פוליטיים (כדי להסביר למערב את תרבותה המקורית של אפריקה)? בהמשך לכך, האם באפריקה יש בכלל מסורת של רומן כתוב, האם קיים "רומן אפריקאי אותנטי"? שלר עונה באחרית הדבר על שתי השאלות: ראשית, כמו בכל התרבויות האנושיות בעולם, גם באפריקה הייתה מסורת של סיפור; אבל היא לא הייתה מסורת כתובה של רומן, אלא סיפור מומחז בעל פה שבו הקשר בין המספר למאזינים חיוני למבנה עצמו. כשקראתי את זה מיד קפץ לי לראש אזכור קטן ומקסים מ"שיבה", שם לאורך כמה דורות חוזר ומסופר הסיפור של האל אנאנסי – שקרן מקסים בדמות עכביש מהמיתולוגיה המקומית שטווה סיפורים כקורים. כשמישהו מספר את הסיפור הזה, כרגיל בפעם המיליון, הוא מתחיל בשאלה "אתם מכירים את הסיפור על אנאנסי העכביש?", והמאזינים – לרוב ילדים – מחויבים לענות "לא!", אף על פי שהם מכירים אותו כמובן, כי השקר הוא חלק מהסיפור. הדבר מעורר בהם התרגשות וצחוק, כי לרוב הם לא מורשים לשקר למבוגרים, והחוויה הקבוצתית הזו היא למעשה הסיפור עצמו. כמובן, חוויה משותפת כזו אינה אפשרית ברומן, ולכן נראה שהרומן באפריקה מתרחק ממסורת הסיפור המקומית ויובא עם הקולוניאליזם. זה לא מונע מכותבים אפריקאים לכתוב היטב, כפי שראינו, אבל זה בהחלט מצמצם את האפשרות של קורא מערבי להכיר את מסורת הסיפור באפריקה אם כל מה שנמצא למולו אלה רומנים. לגבי שאלת קהל היעד, שלר מתארת דילמה פוליטית מורכבת של הכותבים עצמם, אבל בין השורות עולה שלרוב קהל היעד הוא מערבי לפחות במידה מסוימת. הדבר גם עלה מארבעת הרומנים שקראתי: בכל המקרים תוארו פרקטיקות תרבותיות באפריקה בהרחבה כמו עולם חדש שמוצג לראשונה לקוראים. זה בלט במיוחד ב"הרפתקה בערפל", שם המנהגים המקומיים תוארו בפירוט, ואילו חויותיו של סמבה בצרפת התמקדו ביחסיו עם תושבי המקום וצרפת עצמה תוארה מעט מאוד. הרי מה יש לתאר, אנחנו יודעים איך נראים כבישים, בתים, בתי ספר... גם כאן, אני מרגישה שאיבדתי הרבה מהחוויה המקומית כשקראתי טקסטים שנועדו עבורי כקוראת מבחוץ. מצד שני, אישית אני לא חושבת שספרים שנכתבים עבור קוראים בתרבות מסוימת יהיו מובנים בהכרח לקוראים בני תרבות זרה מאוד. הספרים שאנחנו אוהבים מתרבויות לא-מערביות הם כאלה שלכל הפחות לוקחים בחשבון את הקורא המערבי, והם גם לרוב אלה שמתורגמים בעולם. אז בסיכומו של דבר, נראה שהפרויקט לימד אותי על אפריקה אל מול וביחס למערב, לא על אפריקה ה"אותנטית" כשלעצמה. מצד שני, אירופה שולטת באפריקה כבר מאות שנים, מתקיימים ביניהן מגעים תרבותיים בלתי נמנעים, ולמעשה אין כיום בנמצא אפריקה אותנטית שלא הושפעה ממגעים אלה כלל. לכן בכל זאת היצירות תורמות להכרת התרבות המקומית ויצאתי נשכרת מכך. עטיפות הספרים – הדימוי החזותי של אפריקה מול הקוראים אמנם הסקירה הזו עוסקת בספרים עצמם, אבל כשקוראים שישה ספרים שכולם עוסקים באפריקה, קשה להתעלם מהעטיפות כיוון שהן מייצגות את הדימוי החזותי שמוצג לקוראים על היבשת. כצפוי, כל העטיפות (למעט זו של לב החשכה) נעות על קשת הגוונים שבין צהוב, חום ושחור. בארבע מתוכן – שיבה, בראשית הייתה אפריקה, רופא לבן אלים שחורים וחתיכות העץ הקטנות של אלוהים – מוצגות דמויות שחורות, בין אם צילום ממשי של אנשים אפריקאים ובין אם ציור או צללית שחורה. בלב החשכה ניסו כנראה להמחיש את הג'ונגל הקודר והמאיים שבו מתרחשת העלילה, כולל ציור של נמר (שככל הזכור לי לא הוזכר בספר כלל), אבל הצבע השחור מוזכר בכל זאת כבר בשם הספר עצמו בקונוטציות למילה "חשכה". לכן באופן כללי הדימוי שעולה לתחושתי מכל עטיפות הספרים הוא של שממה צחיחה (שבאה לידי ביטוי בקשת הצבעים חום-צהוב), המאוכלסת באנשים שחורים "אקזוטיים" (אדם "שבטי" מקושט ברופא לבן אלים שחורים, ואישה עם שיער/כיסוי ראש בולט בשיבה), שחיים בנחשלות בלתי נתפסת (רועה הפרות עם המקל בחתיכות העץ הקטנות של אלוהים, והשוק ההומה בבראשית הייתה אפריקה), לפעמים אל מול טבע מאיים (הג'ונגל בלב החשכה והעץ הכביר בחתיכות העץ הקטנות של אלוהים). המעניין הוא שגם אם התכנים שעולים מהספר הרבה יותר מורכבים מזה ומתרחקים מהגישה האירוצנטרית שמציבה את התרבות האירופאית במרכז, העטיפות בכל זאת חוזרות אל הדימויים האירוצנטריים השגורים. בעיניי ראוי היה לחבר את העטיפות לתכנים – למשל להציג צילומים או ציורים של צלמים/ציירים מקומיים מאפריקה, או תמונות שצילמו החוקרים עצמם בספרי העיון למשל, וגם להסביר קצת על ההקשר שלהם. בשתיים מבין העטיפות המצוירות, שיבה ולב החשכה, היה קרדיט לצייר/ת – שניהם אינם אפריקאים (בשיבה זו המעצבת הנהדרת חן יאקה, ובלב החשכה זהו הצייר הצרפתי אנרי רוסו). מבין העטיפות המצולמות, רק בבראשית הייתה אפריקה היה לצילום מקור ממשי – בשער הפנימי רשום שזהו צילום של שוק בקומסי שבגאנה, אם כי עדיין בלי קרדיט לצלמ/ת. מנגד, ב"שדות באפריקה" היה קרדיט לצלמת לין שלר, אבל לא כתוב מה מוצג בצילום. בשני הספרים האחרים מקור התמונה נרשם כמאגר כללי –"אימג'בנק ישראל" (חתיכות העץ הקטנות של אלוהים) ו"ויז'ואל" (רופא לבן, אלים שחורים). כלומר, מתוך שש עטיפות, רק באחת הוסבר ההקשר האפריקאי הספציפי, ואפילו שם בלי קרדיט. לא נכנסתי בסקירה זו לספרים אחרים על אפריקה שלא קראתי בפרויקט, אבל אין ספק שהדבר חוזר על עצמו בעוד עטיפות רבות, כפי שעולה לדוגמה מהסקירה כאן. בעיניי זה פספוס – אם כבר מתאמצים להוציא לאור ספרים שירחיבו את נקודת המבט הסטריאוטיפית על אפריקה, ראוי להמשיך במאמץ הזה עוד קצת אל עטיפת הספר, שהיא ככלות הכול הפנים של הספר מול הציבור והרושם הראשוני שלו. סיכום: הסכנה שבספרות מי שקרא ספרים כמו "1984" או "פרנהייט 451", או מי שאיתרע מזלו לחיות במדינה טוטליטרית שמחרימה ספרים, יודע בוודאי שהספרות היא לא רק בידור לשעות הפנאי אלא שהיא גם עלולה להיות מסוכנת. ספרים מפתחים רעיונות, כיווני מחשבה, מספקים ידע על דברים שלא למדנו בבית הספר, ובעיקר מאפשרים לנו להיכנס לנעלי האחר ולהזדהות איתו. בהתאם לכך, ככל שהתקדמתי בפרויקט הקריאה הזה ונכנסתי יותר לנעליהם של תושבי אפריקה, אף על פי שהיו אלה אנשים שונים במדינות שונות ובתקופות היסטוריות שונות, לא יכולתי עוד להמשיך ולראות בהם את מה שרובנו רואים באופן סטריאוטיפי לא מודע – דבוקה שחורה אחת שחיה הרחק אי שם בשממה נידחת, כמו יצורים מהאגדות או מהסיוטים שמייצגים את כל צרות העולם. התחלתי להסתכל אחרת על אנשים שחולפים על פניי ברחוב, לחשוב אחרת על קבוצות יוצאי אפריקה שבהם נתקלתי בטיולים לאירופה או בשכונות העוני של ישראל. הקריאה עזרה לי להבין מה בעצם קרה באפריקה במאות השנים האחרונות, שהיא הפכה מיבשת פורייה שממנה יצאה האנושות כולה לחור שחור של אלימות, עוני ומחלות. מה נותר מהתרבות שלה, מה יכולים תושביה לעשות כיום עם ה"עצמאות" שלהם כביכול, למה הסופרים שיוצאים ממנה כותבים באנגלית או בצרפתית, ולמה בעצם אנשים שנולדו שם מסכנים את חייהם כדי לברוח ממולדתם אל מדינות רחוקות שבהן הם תמיד יהיו במעמד הנחות ביותר, בלי אזרחות, בלי זכויות, נרדפים ולא רצויים. למדתי שאפריקה, נכון להיום, היא באמת חור שחור של אודים עשנים, גחלים מפויחות שנותרו אחרי שריפה גדולה ויסודית של התרבות, מוסדות החברה והכלכלה ביבשת שלמה. יידרשו שנים רבות עד שהיא תוכל להתאושש ולהתקיים באופן עצמאי, אם בכלל, ובכל מקרה היא לעולם לא תחזור לקדמותה ההיסטורית. התקווה היחידה לדעתי היא שהיבשת, על חלוקתה התרבותית והפוליטית, תצליח להתפתח למשהו חדש לגמרי שישתחרר מהחורבן המתמשך שנכפה עליה וגם מתודעת הדיכוי של תושביה. לשמחתי אינני פוליטיקאית, וגם לא פעילה חברתית, ואני לא צריכה למצוא פתרונות יישומיים לקידומו של תהליך זה. אבל אני אדם שוחר ידע, ולדעתי אי אפשר אפילו להתחיל לדבר על תופעה חברתית לפני שהבנו ולו חלק קטן מההקשר שלה. הפרויקט עזר לי להבין את ההקשר של המציאות באפריקה אפילו יותר ממה שציפיתי, ולמי שמעוניין להתנסות בכך אציין שוב שמדובר בקריאה קשה: כל הספרים מתארים מציאות עגומה וחונקת, גם אלה שעוסקים בעבר הרחוק וגם אלה שמגיעים עד ימינו אנו. בכל הספרים נוכחת היסטוריית העוולות הכבדה של אפריקה, גם באלה שמדברים על ניסיונות מקומיים להשתחרר ממנה ושולחים קרני אור של אופטימיות פה ושם. אבל אני חושבת שבתור אנשים שבעים, בריאים וליברלים בעיני עצמנו, זה כמעט חסר אחריות לדבר על כל דבר שקשור לאפריקה ולאנשים שמגיעים ממנה לפני שהבנו ולו מעט מהמציאות שהם חווים. הלוואי ויותר קובעי מדיניות ומקבלי החלטות יקפידו על פרויקטים כאלה, בין אם עיוניים ובין אם של ספרות יפה – והכי טוב אם ידברו עם אנשים מאפריקה עצמם, לפני שיחליטו על מדיניות שנוגעת להם. -- רוצות ורוצים להמשיך לעקוב אחר הפרסומים שלי? הירשמו לניוזלטר החדש!