אנחנו נמצאים בתקופה שאנשים כותבים יותר מאי פעם. רבות מהשיחות שלנו הפכו למעשה כתובות – מתכניות לערב עם חברים ועד הצהרות אהבה, מהוראות מהבוס ועד איחולי מזל טוב מאמא. שיחות הסלון עברו לפייסבוק, ה"פרלמנט" הפוליטי בטוטו השכונתי עבר ל-YNET, הלחישות הרומנטיות עברו לוואטסאפ, והבעות הפנים, מצבי הרוח והרגשות החלו להתבטא יותר ויותר באמצעות ציורים צהבהבים.

ובהתאם לכך, גם השפה הכתובה משתנה והופכת למעשה לשפה דבורה באמצעות כתב. זהו הבדל משמעותי שיכול להיות רלוונטי רק בעידן כזה, כשכותבים במקום לדבר. ימי המכתב הרשמי שמתחיל בפנייה 'אג"ן' קרבים לסופם, ובמקומם שוטף אותנו זרם מילים שעומדות זו לצד זו ללא סדר מוקפד, בכתיב משתנה, פיסוק לקוי, שילובים משונים עם אנגלית או אפילו אותיות באנגלית ממש ששזורות במשפט העברי, ועוד כהנה וכהנה תופעות לשוניות ייחודיות שאפשר למצוא רק בכתיבה המקוונת.

וזה מעורר תרעומת בקרב רבים ברשת המחשיבים עצמם משכילים ורגילים עדיין לכתיבה הפורמלית והמוקפדת. קבוצות כמו "להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון" (כ-14,500 חברים) או "דברים שעורכות לשון לא אוהבות" (כ-5000 חברים) שמו לעצמן למטרה לצוד את אותם עברייני עברית ברשת ומחוצה לה ולחשוף בראש חוצות את בורותם וכסילותם, עם או בלי הסתרת שמו של הכותב. החברים בקבוצות משתפים טעויות כתיב, פיסוק, תחביר ולעיתים גם ערבוב לועזית לא ראויה בפרסומים שמצאו, וחברי הקבוצה מגיבים בצחוק או דמע כדבעי (בציורים כמובן). גם בטוקבקים ובדיונים בפייסבוק ובאתרי החדשות לא מן הנמנע למצוא תגובות מהסוג הזה – "לך תלמד לכתוב לפני שתגיב!", או תיקוני כתיב למיניהם כהוכחה להפרכת טענות הכותב. הנה למשל דוגמה אחת מתוך הקבוצה "להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון", שבה פורסם צילום מסך מתוך שיחת וואטסאפ המשתעשע על חשבון הכותב:

שלל טכנולוגיות הכתיבה שנועדו לשרת אותנו בשנים האחרונות רק מסבכות את התופעה החברתית-לשונית הזו, למשל טכנולוגיית התיקון האוטומטי או השלמת המילים. כך שאדם יכול להיות מואשם בבורות בכתיבה מקוונת, ולהצטדק באומרו "זה התיקון האוטומטי, לא אני!". בעקבות זאת התפתח ענף רחב של פרסומים משעשעים של שיחות עם טעויות אוטומטיות או לא מכוונות: 

 

התופעה רחבה כל כך שקשה להאמין שיש מי שגולש כיום ברשת ולא נתקל בה, הן כקורא והן ככותב. כקוראים אנו נוטים לשפוט את האינטלגנציה של הכותב ואת מידת הרצינות של טיעוניו, בעיקר בקרב זרים ברשת, לפי איכות הכתיבה המקוונת, וככותבים אנו מתכווצים במבוכה אם מוצא מישהו טעות בטקסט שלנו וממהרים להצטדק בדרך כלל. כעורכת לשון וכאדם פיתחתי עם הזמן אי נוחות כלפי התופעה החברתית הזו.

ראשית, ברמה האנושית, אני חשה אי נוחות עם האפשרויות הרבות שנוספו כיום להלבין את פניהם של אחרים מול קהל גדול, ולא משנה אם הם בורים בעברית או מלומדים גדולים שלקו בחוסר תשומת לב רגעי. אבל זו תופעה גדולה הרבה יותר מהנושא הלשוני שלפנינו, ועקב השלכותיה רוב הקבוצות מקפידות כיום להסתיר את שמו של ה"עבריין הלשוני" – לפחות בקטעים שפורסמו באופן פרטי, ולא בעמודים פומביים של אישי ציבור או בפרסומים רשמיים.

ההיבט הלשוני מעניין יותר מבחינתי. בעבודתי אני עוסקת בתיקון טקסטים, לפעמים עד כדי שכתובם ממש, כדי להפכם לקריאים, קולחים, מוקפדים ומנוסחים היטב. אני משתדלת להבחין בכל פסיק שאינו במקומו, יו"ד שנוספה שלא לצורך, שגיאת כתיב או טעות הקלדה, מילה לועזית שניתן להחליפה בעברית או נוסח בעברית "תרגומית" שמעתיק את מבנה המשפט האנגלי וראוי לשנותו למשפט עברי חלק ואלגנטי יותר. לא רק שעל כך פרנסתי, אלא אני באמת חושבת בלב שלם שהתיקונים הללו ראויים ואף חיוניים לכל פרסום רשמי – ספרים, עיתונים וכתבי עת, עבודות תזה ודוקטורט שמוצבות בספרייה, עלוני פרסומת, כתוביות בטלוויזיה וכל טקסט כתוב אחר שמוצג בפני הציבור הרחב באופן פורמלי. אני יודעת שלא כל כותב למד לשון, ולכן ראוי להעביר את הידע הזה הלאה, ואני עושה זאת למשל באמצעות הפינה הלשונית בדף הפייסבוק שלי – שמציגה טעויות לשון רווחות בציבור ואת הדרך לתקנן.

ועם זאת, אינני חושבת שיש לערוך לשונית כל פוסט בפייסבוק, כל הודעת וואטסאפ וכל טוקבק ב-YNET, וגם לא שראוי לצחוק על כל טעות כזו או לשפוט כותב לפיה. למעשה, מהתבוננות מהצד אני מקבלת את התחושה שמתפתחת כאן תרבות דיבור חדשה, מעודכנת ורלוונטית לשנות האלפיים, שלוקחת את הכתיבה למקום אחר לחלוטין. בתרבות זו, כתיבת הפוסטים והטוקבקים, התגובות והמסרונים, היא הדיבור החדש – על כל הלקויות המקובלות שלו. כמובן, גם דיבור יכול להיות מוקפד ומדוקדק: כולנו מכירים את המורים ללשון ואת קרייני החדשות בקול ישראל, את חזני בית הכנסת המקפידים על הגייתה המדויקת של כל מילה, ואפילו זמרים כמו שושנה דמארי ואייל גולן שהתפרסמו בין היתר בשל ההגייה המדויקת שבשיריהם (שימו לב כיצד מדגישה דמארי אפילו את המפיק בה"א!):

 

ועם זאת, רובנו משתמשים בדיבור באופן יומיומי ו"זרוק" יותר. לא לחינם צצה היו"ד כטעות רווחת בגוף ראשון עתיד – בדיבור קולח הפועל שבראשו אל"ף מתחבר ל"אני" שלפניו שמסתיים ביו"ד, והאל"ף נבלעת בשטף הדברים. טעויות רווחות דומות נובעות מאותו מקור – התחברות המילים בדיבור מתגלגל ושוטף, או קיצורים במילה עצמה. כשאנו מדברים בינינו באמצעות הכתיבה בפייסבוק או וואטסאפ, הכתיבה לעיתים קרובות קולחת כמעט כמו בדיבור, ואנו פחות מקפידים על כל מילה שיוצאת לנו מבין האצבעות – פחות שמים לב לתיקונים אוטומטיים, לטעויות הקלדה, וגם פחות מקפידים על הכתיב הנכון של כל מילה. זה פשוט לא חשוב כמו לכתוב מהר.

בהמשך לכך התפתחה גם שפת הקיצורים, שמצריכה ממש מילון משל עצמה. הנה למשל שפת הקיצורים המקוונת באנגלית:

גם האימוג'ים (רגשונים) נחשבים כבר לשפה תקנית לכל דבר, כולל ארגון בינלאומי שמקפיד על האחידות שלה בכל הפלטפורמות המקוונות והלא-מקוונות, עד כדי כך שבשנת 2015 היא נבחרה למילת השנה של מילון אוקספורד. 

יש המזהירים שבכך חזר האדם אחורה לשפה הכתובה של ציורי המערות, מה שמרדד את השפה המדוברת והופך אותה למהירה יותר, מוקפדת פחות, מבטאת פחות מידע ומצמצמת את אפשרויות הביטוי העצמי של הכותבים (בעיקר הצעירים). אישית אני לא משוכנעת שזה נכון. אבל גם אם כן, זה לא מחייב כלל וכלל עריכת לשון לכל הודעת טקסט ולכל פרסום בפייסבוק. כמו שרובנו לא מדברים בעברית התקנית של משה חובב ומלאכי חזקיה, רובנו גם לא כותבים הודעות טקסט בהתאם למילון אבן-שושן. זה לא אומר בהכרח שאיננו מסוגלים להוציא תחת ידנו טקסט מוקפד ומנוסח היטב אם רצוננו בכך – כאשר הטקסט חשוב דיו כדי שנשקיע בו מאמץ, מחשבה, בדיקה וגם עריכת לשון במידת הצורך. לדעתי זה גם לא אומר הרבה על האינטלגנציה של הכותב, על בקיאותו בעברית ועל השכלתו באופן כללי. זה פשוט אומר שהודעת הטקסט נשלחת בלי יותר מדי מחשבה, בדיקה ותשומת לב, כפי שרובנו לא מקדישים תשומת לב מדוקדקת לכל מילה שיוצאת לנו מהפה.

ולכן אני גם משתדלת לא לשפוט אנשים לפי כתיבתם בפלטפורמות תקשורת מקוונות, מקבלת את תיקוניהם, ובאותה מידה גם לא מקפידה בעצמי לכתוב כל הודעה באותה מידת הקפדה שאני עורכת עבודות אקדמיות. זו מבחינתי כתיבה אחרת, כמעט שפה אחרת, שמתאימה לפלטפורמת הכתיבה והמסגרת החברתית שלה – מסגרת שמוצפת בטקסטים קצרים, מהירים, ללא משמעות רבה, מסגרת שבה כל הודעה מחליפה בעצם משפט בשיחה או אפילו ביטוי רגשי לא-מילולי – כמו צחוק, הפתעה, כעס. מסגרת שבה כמעט כל הודעת טקסט נקראת בתוך 3 דקות לכל היותר, ושתיקה ארוכה מדי נראית משונה או מעליבה כמעט כאילו בן שיחי קם פתאום ויצא מהחדר בזמן שאנו מדברים. מסגרת שבה יכולים להשתתף בשיחה עשרות אנשים, ואם אחד לא מגיב מספיק מהר מישהו אחר יכול לענות במקומו ולנתב את השיחה למקום אחר. בקיצור, זה הפרלמנט החדש בטוטו השכונתי, שיחת הסלון החדשה, המסיבה החדשה.

ככל שחולף הזמן אני סלחנית יותר גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמי בכתיבה מקוונת, מתוך החלטה מודעת שברוב המקרים מדובר פשוט בפטפוט חסר משמעות בכתב ולא בכתיבה מקצועית. יוצאים מן הכלל הם פרסומים שאני כן מחשיבה לרציניים – כמו רשומות בבלוג, פוסטים ארוכים עם טיעונים מורכבים שאני מקדישה מחשבה לכתיבתם, כתיבת מייל פורמלי בעבודה וכדומה. אבל במקרים רבים מדובר פשוט בתקשורת כתובה-דבורה מסוג חדש – לא עוד שיחה מתגלגלת בעל פה, אבל גם לא מכתבים כפי שכתבו הדמויות של ג'יין אוסטן במאה התשע-עשרה, או גלויות של הדודה מאמריקה בשנות השמונים. וזה לא משהו שבהכרח מרדד את כולנו, אלא עוד ביטוי לעולם התזזיתי, מוצף-המידע ומהיר-המחשבה שבתוכו אנו חיים כיום. וגם אם אתם לא מסכימים איתי, תוכלו לפחות להירגע בידיעה שטעויות כאלה קורות לכל מי שכותב ברשת – גם לכותבים משכילים, גם לעורכי לשון, ואפילו לאקדמיה ללשון העברית (תעקבו אחר דף הפייסבוק שלהם, ניתן למצוא טעות לא מכוונת פעם בשנה :).

 וקצת על פערי הדורות בשפה המקוונת לסיום: