[כיוון שמחקרים מראים שלרוב תפקידי הנחיה מוטלים על חוקרות במחלקה, ומשום שחלק א' בסדרה זו היה כתוב בלשון זכר, רשומה זו כתובה בלשון נקבה, אך היא נכונה כמובן לשני המינים].

 --

אז סיימנו לשקול בכובד ראש את כל הגורמים הרלוונטיים לבחירת מנחה, הסכמנו עם המנחה המיועדת על תחילת העבודה, והנה קרבה ובאה שנת הלימודים. מה עכשיו? אילו יחסים יווצרו בינינו לבינה? איך כדאי לנווט אותם כדי שלא יעלו על שרטון? על מה כדאי להתעקש, ואילו דברים נתונים לשיקולה הבלעדי? והאם באמת מדובר ביחסי עבודה משותפים, או שמא עלינו להתייחס אליה כמו אל כל מרצה אחרת בקורסים שאנו מגישים בהם עבודות? 

ראשית יש להדגיש שהתזה, ועל אחת כמה וכמה הדוקטורט, הם הבמה שלכם להציג את עצמכם לעולם כחוקרים. לטוב ולרע, אתם הכותבים שחתומים על העבודה. מי ששופט את המחקר, מי שמאזין לכם בכנסים, מי שבורר את המאמרים שלכם, מניח שהעבודה היא קודם כול שלכם: אלה היכולות שלכם, אלה הטענות שלכם, זה אופן הביטוי שלכם, אלה המסקנות שאליהן הצלחתם להגיע. תפקידה של המנחה, כשמו כן הוא, להנחות: לכוון את תהליך העבודה, להמליץ על דרכי פעולה מיטביות ולהזהיר מפני בורות בדרך, לאשר את שיטת המחקר, לוודא שיש לכם מספיק מה לומר ושאתם אומרים זאת בצורה ברורה. כלומר, לעזור לכם להפיק את המיטב מהעבודה. לא לקחת אחריות במקומכם. 

עם זאת, גם המנחה חתומה על העבודה וגם לה יש אחריות: למשל, בתהליך ההערכה של חברי סגל במוסדות אקדמיים, אחד הסעיפים מבקש לפרט את מספר המונחים שלהם, אילו פרסים הם קיבלו על עבודותיהם וכדומה; כמו כן, השופטים לרוב יודעים מי המנחה ומטילים עליה אחריות כלשהי (אם כי פחותה) על מחקר לא טוב שאושר להגשה. לכן אין ספק שזה גם אינטרס של המנחה שהעבודה שלכם תהיה ראויה. אבל כפי שנראה מיד, היחסים האלה בכל זאת מורכבים למדי ורצוי לנווט אותם בחוכמה. 

לוחות זמנים, או: למה המנחה עוד לא החזירה לי את הטיוטה?!

הגעתם לשנת הלימודים החדשה רעננים ונרגשים, ואתם רוצים מיד להתחיל בעבודה. השלב הראשון הוא לרוב כתיבת הצעת מחקר – שבה אתם מפרטים לשופט/ת המיועד/ת מה הרקע למחקר שלכם, מה אתם רוצים להוסיף או לחדש, באיזה אופן תעשו את זה (כלומר מה שיטת המחקר), מה לוחות הזמנים לעבודה וכדומה. הצעת מחקר היא גם השלב שעליו נבנים יחסי העבודה ביניכם לבין המנחה. במקרים לא מעטים שבהם נתקלתי, זה השלב שבו יחסי העבודה מתפרקים והסטודנט מחליט להחליף מנחה, או שהמנחה מוותרת על הסטודנט. לכן חשוב בשלב זה ללמוד את השטח, לקבוע ביחד שיטת עבודה שמוסכמות על שניכם, ולעשות כמיטב יכולתם לעמוד בה. 

אחרי כמה פגישות כלליות של תכניות עבודה, בסופו של דבר העבודה הצמודה תיערך מול הטיוטות שתגישו. זה אומר שלמנחה לא יהיה הרבה איך לעזור לכם לפני שתתיישבו מול המחשב ותתחילו לכתוב משהו. הצעת מחקר (וגם המחקר עצמו) הם בסופו של דבר טקסט כתוב שמאושר להגשה, ולכן אחרי שהקדשתם כמה שבועות או חודשים לקריאת חומרי רקע - העבודה האמיתית תתחיל רק כשתתחילו לכתוב. על כן אני רוצה להרחיב קצת על הגשת הטיוטות וההתמודדות עמן כבר בשלב הצעת המחקר.

ראשית, שימו לב: חברי סגל אקדמי הם כמעט תמיד אנשים מאוד עסוקים. אם הסכמתם על מועד שבו תשלחו טיוטה, והמנחה רשמה לעצמה להתפנות מעיסוקיה ולבדוק את הטיוטה שלכם במועד זה, אל תשלחו אותה אחרי שבוע או חודש. בכלל לא בטוח שהיא תהיה פנויה לבדוק מיד לאחר מכן, ויכול להיות שהיא אף תסיק מזה שאתם לא אחראים או לא אמינים. פעם אחת כזו כנראה לא תפרק יחסים, אבל בטוח שזו לא נקודה לטובתכם, אז כדאי להשתדל ולהימנע מעיכובים במידת האפשר. אם אתם רואים שצפוי עיכוב שבכל זאת לא ניתן להימנע ממנו – כתבו למנחה מראש, הסבירו לה את הסיבות לכך ותאמו איתה מועד הגשה חדש. אל דאגה, אין אף חוקר באוניברסיטה שלא מכיר את תהליך הכתיבה; ידוע לכולם שהוא עלול להתעכב, להשתבש, שדברים מתווספים או יורדים ברגע האחרון, או שלפעמים הלו"ז משתנה. אבל תכבדו את הסיכומים שלכם עם המנחה ותתייחסו אליהם ברצינות, גם אם נדמה לכם שזה רק "דיבור באוויר" לא מחייב, כי כך גם היא תתייחס אליכם ברצינות ואולי גם תשים את עבודותיכם בעדיפות גבוהה יותר. 

שנית, לגבי סיכומים מעורפלים "באוויר" – תשתדלו ככל הניתן לקבוע לו"ז ברור לעבודה כבר מהשלבים הראשונים של כתיבת הצעת המחקר. הדבר חיוני גם לתהליך הכתיבה שלכם בכלל (כפי שהסברתי למשל כאן), אבל גם יתרום מאוד ליחסים עם המנחה. קחו כנקודת מוצא את העובדה שלשניכם יש הרבה על הראש: לכם יש קורסים, עבודות ומבחנים, משמרות בעבודה, משפחה ומטלות בית; למנחה יש סדר יום עמוס אפילו יותר, שכולל בין היתר הכנת הרצאות לשיעורים מדי שבוע, בדיקת עבודות ומבחנים, ישיבות סגל, ניהול ועדות אקדמיות, פגישות עם סטודנטים, ניהול המחקרים שלה עצמה, כתיבת מאמרים או ספרים, הגשת הצעות עבור קרנות מחקר, השתתפות בכנסים, הנחיית כמה וכמה סטודנטים, וכמובן חיי משפחה ומטלות בית משלה. אתם בד"כ תהיו סטודנט אחד מיני רבים שהיא מנחה, והיא לא יכולה להקפיד על הלו"ז שלכם אם אתם לא תקפידו עליו. תכבדו את העובדה שחוקרת מקצועית ומנוסה הסכימה להנחות ולכוון אתכם במחקרכם, וקחו אתם אחריות על המחקר – וקודם כול, על התקדמותו התקינה מבחינת לוחות הזמנים של האוניברסיטה. אם צריך להגיש את הצעת המחקר עד סוף סמסטר ב' בשנה השנייה ללימודים, תקפידו להתחיל להגיש טיוטות כבר בסמסטר א' ולהשאיר מספיק זמן לעבודה עליהן; אם מועד ההגשה של התזה מתקרב ואתם עוד רחוקים מסיום, מהרו להגיש את טפסי הארכת הלימודים לפני שתהיו שניכם בלחץ; אם אתם רואים שבפגישה הקודמת נקבעו דברים "באוויר" ולא ברור מה הצעד הבא, כתבו לה מייל עם הצעה ללוח זמנים קונקרטי, ותוודאו שהיא זמינה לבדוק את הטיוטה כשתסיימו לעבוד עליה. ככל שתהיו אמינים ומסודרים יותר, כך סביר שגם המנחה מצדה תשתדל לעמוד בהסכמים שקבעתם.

"נא לשכתב הכול"

נקודת המשבר הפוטנציאלית הראשונה ביחסים עם המנחה עלולה להגיע עם חזרת הטיוטה הראשונה ממנה. אז הנה עמדתם בקפידה בלוחות הזמנים, ארגנתם את כל חומרי הספרות בצורה מבריקה, ושלחתם למנחה טיוטה ראשונה בהתרגשות. יכול להיות שהיא תחזיר לכם תשובה נלהבת בתוך זמן קצר ותאשר לכם להגיש; יכול להיות שהיא תבקש כמה תיקונים קטנים; ויכול להיות שתקבלו חזרה מסמך מאיים מלא הערות וסימנים אדומים, הדגשות נחרצות, ואפילו משפטים מעוררי חלחלה כמו "יש לשכתב את כל הפרק". ב-PhD Comics סיכמו את זה יפה:

 

בשלב זה יש סטודנטים שנתקפים שיתוק ולא נוגעים יותר בעבודה במשך חודשים ארוכים (ראו כאן לגבי הפחד כמעצור). אחרים מתמלאים זעם יוקד על המנחה שמבקרת אותם ללא סיבה מוצדקת או שבאה בדרישות מוגזמות ולא הגיוניות. ויש כאלה שמיד מתחילים לעבור הערה-הערה ולתקן, או לקבל את השינויים שהציעה המנחה, בלי לשקול האם ההצעה הזו מתאימה עבור מחקרם או לא. 

בכל המקרים האלה, תהיה תגובתכם האינסטינקטיבית אשר תהיה, אני ממליצה בחום שקודם כול תתנו לעצמכם כמה שעות או ימים להתקרר לפני שתתחילו לעבוד על הטיוטה (או לזרוק אותה הצדה ולשכוח שהיא קיימת). מצו עד תום את הפחד, הכעס, הבלבול, המצוקה או הייאוש שהם לגיטימיים וצפויים לגמרי בשלב זה. צאו לריצה בחוץ, שבו לכוס קפה עם חבר/ה אוהד/ת, תמתיקו את יומכם עם עוגת שוקולד מנחמת, לכו לשיעור יוגה או אגרוף... ותחזרו לעבודה אחרי יומיים-שלושה בראש נקי ומאורגן יותר. תסמכו עליי שראיתי הרבה הערות כאלה, וגם כתבתי בעצמי לא מעט בבדיקת עבודות ובעריכת תוכן: בדרך כלל המצב נראה הרבה פחות מאיים במבט שני. רבות מההערות מבקשות בסך הכול תיקוני ניסוח או תוספות קטנות, וגם במקרה של התוספות הגדולות – לרוב לא מדובר בביטול כל מה שעשיתם עד עכשיו, אלא רק המשך תהליך הפיתוח שלו. בממוצע הצעת מחקר לתזה מוגשת אחרי ארבע טיוטות אינטנסיביות לפחות, והצעת מחקר לדוקטורט יכולה לכלול גם שמונה; מרצה שאני מעריכה מאוד אמרה לי פעם מניסיונה שככל שהתלמיד מבריק יותר, כך הוא עלול להידרש לעבודה רבה יותר של תיקונים עד ההגשה הסופית, כי לפעמים צריך לכוונן מחדש את כל הלך המחשבה שלו בצורה אחרת ומותאמת יותר. כל זה נועד לבנות יסודות יציבים להליך המחקר, ולאחר מכן התהליך כולו יהיה קל יותר. לכן בטיוטה ראשונה כמעט תמיד יהיו הערות, ולמעשה ככל שיש יותר הערות והן קפדניות יותר – כך אפשר להניח שהמנחה מעורבת יותר וחשוב לה יותר שעבודתכם תהיה מצוינת.

איך כל זה נוגע ליחסים עם המנחה? ראשית, תגיבו לטיוטה אך ורק אחרי שהתקררתם. אם אתם חושבים שייקח הרבה זמן להתקרר ולהגיב כראוי, תכתבו מייל קצר בנוסח "תודה רבה, קיבלתי, אעבור על כך בהקדם, ערב טוב". בכלל, אני ממליצה לחשוב היטב על ניסוח המיילים שאתם כותבים למנחה – גם אם יש ביניכם חילוקי דעות, נסו לנסח את טיעונכם באופן אובייקטיבי ומעודן ולא לשכוח גם לכבד את דעתה. זה גם תרגול טוב ליום שבו תגישו את התזה או הדוקטורט, או תשלחו מאמרים שלכם לפרסום, ותיתקלו בכל מיני הערות לא סימפטיות של השופטים: לא את הכול חייבים לקבל, אבל צריך ללמוד לנסח את דעתכם כך שיהיה ברור שלקחתם בחשבון את טענות הנגד, והנה ההסבר למה בכל זאת לא שיניתם את מה שהתבקש. 

התגובה שלכם לטיוטה הראשונה מלמדת את המנחה הרבה מאוד על תהליך העבודה איתכם. וכאן זה לא רק עניין של כבוד הדדי, אלא תוכן העבודה עצמו. איך התייחסתם לבקשות התיקון? האם הבנתם את הרציונל להן? האם ברור לכם איך אמור להיראות המחקר לפי המנחה, והאם אתם מסכימים לגישה זו? אולי אתם דווקא חושבים אחרת – ואם כך, מה הרציונל לשיקוליכם והאם הוא מבוסס מספיק? יש תיקונים שתקבלו מיד, תסכימו איתם ותגישו מחדש לשביעות רצונה המלאה של המנחה. ואילו תיקונים אחרים לא יהיו ברורים לכם, הן ברמת הפרקטיקה (איך לעשות את זה? מה לכתוב?) והן ברמת התאוריה (אני בכלל לא חושב/ת שבזה עוסק המחקר שלי, או שככה צריך לעשות אותו). במצבים כאלה מומלץ מאוד לקבוע פגישה עם המנחה ולדון בנקודות האלה. זוהי צומת חשובה שבה תעצבו יחד את מבנה המחקר, את הרקע שלו, את השאלות שיכוונו אותו. אם אתם מפקפקים בדעתכם ונוטים לקבל כתורה מסיני את כל מה שהמנחה העירה, חזרו לפסקה הראשונה ותיזכרו: אתם חתומים על המחקר, זוהי העבודה שלכם. חשוב שתבינו בדיוק מה קורה בה, לאן היא הולכת, מה ניתן לצפות שיקרה במהלך הדרך. למנחה יכול להיות חזון משלה, אבל אתם יכולים לקחת את העבודה לכיוון שלכם, זה לגמרי מקובל במדעי החברה והרוח (כיוון שהעבודה היא לרוב עצמאית ולא מבוססת על מחקר קיים של המנחה). רק כאמור – תעשו זאת בכבוד, תעריכו את דעתה, תביאו רציונל טוב מספיק למה דעתכם מתאימה יותר, והגיעו איתה להסכמות. 

מה עושים עם חילוקי דעות?

הצלחתם לשכנע את המנחה בדעתכם? נהדר. לא הצלחתם, אבל השתכנעתם ברציונל שלה? נהדר גם כן (ואולי אפילו יותר, עבור תהליך הלמידה שלכם). נתקעתם באמצע, כל אחד מתבצר בדעתו? זה הזמן לבדק בית: אולי יש לכם תפיסה שונה לגבי מטרות המחקר? אולי היא רגילה לעבוד בשיטת מחקר אחרת, ולא מצליחה להבין את הראש של השיטה שאתם בחרתם? אולי לא הבנתם עד הסוף מה הרציונל לשינויים שלה, או שלא הצלחתם להסביר כראוי או הרציונל שלכם? אולי היא אדם נוקשה שחייב שהכול ייעשה בדיוק לפי רצונו? אולי אתם עצמכם לא מספיק פתוחים ללמידה ולהנחיה, בטוחים שאתם מכירים היטב את השדה ולא מוכנים לקבל ביקורת? תשתדלו להיות הוגנים בבדיקה הזו, אל תניחו מראש שאתם צודקים אבל גם לא שהמנחה צודקת. חשוב שתוכלו לסמוך על המנחה שלכם ותרגישו שהיא מבינה את הראש שלכם, את הראש של המחקר, את הכיוון שאתם מעוניינים לבדוק. אם לא – אולי זה הזמן להיפרד כידידים ולחפש מנחה מתאימה יותר, אם המחקר באמת יקר ללבכם. זכרו שזה רק שלב הצעת המחקר, שלב ראשוני של בדיקה הדדית, ולגיטימי להחליט שהעבודה המשותפת הזו לא ממש מסתדרת. קחו בחשבון שהפערים האלה עלולים להחמיר משמעותית בעבודה על המחקר עצמו. איך אמר לי פעם איש חכם (בנושא אחר)? עדיף להיפרד רגע לפני החתונה ולא אחריה... 

---

צלחתם את השלב הזה, סיימתם את הטיוטות והגשתם את ההצעה? מזל טוב! עכשיו נותר לכם בעיקר לתחזק את היחסים ולהתמודד עם עוד כמה סוגיות מעניינות – אופן ההתייעצות עם המנחה במהלך עבודת המחקר, מקומה של המנחה בעבודתכם האקדמית אחרי שסיימתם קורסים והפסקתם לבוא לאוניברסיטה, מידת ההתערבות של המנחה בפרשנויות לממצאים שאתם מכירים טוב יותר ממנה, מתי מאושרת התזה ומה עושים עם הערות השופטים, התלבטויות בכתיבת מאמרים משותפים, וכמובן – איפה נכנסת העורכת בתהליך. על כך ארחיב בחלקים הבאים.