על שפה, תרבות ושימור ההיסטוריה: מחשבות בעקבות "צימוקים ושקדים" מאת בלהה רובינשטיין 16/03/18 ייתכן שמשיכתי לשפות משחר ילדותי נבעה מהעניין שלי בתרבויות, וייתכן שההפך הוא הנכון. כך או כך, השתיים שלובות זו בזו לבלי הפרד: כשאני שומעת שפה אני מיד מחפשת את השורשים התרבותיים שלה, את מגעיה עם תרבויות אחרות דרך מילים שהשתמרו, ואת הייחודיות שלה במבנים, בצלילים, בתחביר, במטבעות הלשון ובמשמעויות המוקנות להן. לצערי אני דוברת שלוש שפות בלבד, ברמה הולכת ויורדת: עברית היא שפת עולמי, שפת מחשבותיי וביטוייהן, השפה שבה אני מתקשרת עם רוב סובביי; אנגלית היא השפה הבינלאומית שלמדתי לאורך שנים מתוך הכרח, ושאילצתי את עצמי להכיר טוב מספיק מסיבות מקצועיות ולשם הגאווה; ורוסית היא שפת מקורותיי, שפת האם שלי, שבאופן אירוני אינני מכירה היטב ומעולם לא זכיתי לאוריינות אמיתית בה – כי משפחתי עלתה לארץ בהיותי בת 3 בלבד. לפני כמה שבועות ישבתי בעבודה עם קולגה דוברת רוסית, אישה שאני מעריכה מאוד ושמחזיקה בתפקיד בכיר. עזרתי לה במילוי דו"ח כלשהו – אני הקראתי פרטים והיא כתבה, ותוך כדי כך תיקנתי פעם אחר פעם שגיאות כתיב קטנות במילותיה. והיא נאנחת ברוגז, "כמה שנים עוד אהיה בארץ לפני שאדע את הדברים האלה?!". ואז סיפרתי לה כמה אני מקנאה בה שהיא יודעת רוסית על בוריה, בעוד שאני – בתיהם של הוריי וסביי מתפקעים מארונות עמוסי ספרים ברוסית שלעולם לא אצליח לקרוא. ספרות קלאסית ומודרנית, שירה ומחזות, היסטוריה רחוקה וסאטירה פוסט-סובייטית. ובאומרי כך באופן מביך כמעט עלו דמעות בעיניי, כי שפה היא תרבות, היא מולדת, היא חיבור לשורשים, וכמה זה עצוב כשאדם מנותק משפתו הראשונה ולא מכיר אותה באמת. -- נזכרתי במקרה הזה השבוע, כשהתחלתי לקרוא בספר הנפלא "צימוקים ושקדים: מבחר מאוצרות היידיש" מאת בלהה רובינשטיין. כאמור אני דוברת שלוש שפות בלבד, ויידיש מעולם לא הייתה אחת מהן. למרות שמוצאי ממשפחה יהודית ענפה באוקראינה, סבא-רבא אחד היה רב העיר אודסה והסבתא-רבא מהצד השני נולדה בשטעטל שלא היה מבייש את שלום עליכם, עד שהגעתי אני לעולם הקומוניזם הסובייטי כבר אסר על סממני כל הדתות ואף אחד בביתי לא דיבר יידיש. סבתא רבא אחת, אמו של סבי, שימרה את השפה עד יומה האחרון בגיל 90 – כעשור וחצי לאחר שעלינו לארץ – אך השתמשה בה בעיקר עם שכנותיה החרדיות, המעוז היהודי האחרון במדינת ישראל שעדיין מתעקש לשמרה. מפי הסבים וההורים לא שמעתי יידיש בכלל, וכך נעלמה השפה משרשרת הדורות הפרטית שלי – הקו המחבר ביני לבין אותו סבא מאודסה וסבתא מהשטעטל. אבל הסיפור גדול כמובן הרבה יותר מהמקרה הפרטי שלי, וככל שהרביתי לקרוא בספר כך הוא עורר בי יותר מחשבה והשתאות: היידיש, שפתם הראשונה של החלוצים העבריים בני העליות הראשונות ממזרח אירופה, נכחדה ביודעין ובכוונה תחילה על בסיס המוטיבציה הנחרצת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". הם עברו לעברית התנ"כית והחיו אותה בלהט רב, המציאו מילים ותרגמו פזמונים, ובתוך כך התעקשו למגר את שפת אמותיהם, מחשבותיהם וחלומותיהם. במו ידיהם הם קטעו את אותה שרשרת דורות של מילים, תרבות ומשמעויות שעוברות מדור לדור. בזמנו זה נראה כמו רעיון טוב, אפילו חיוני, אבל עכשיו אני קוראת וחושבת לעצמי – מה ההשלכות של ניתוק כזה ממסורת הדורות? איזה עולם חדש אפשר לבנות מתוך התעקשות לברוא הכול מאפס? וכך קרה שלא זכיתי לשמוע יידיש כמעט מעולם, אף בהיותי יהודייה אשכנזייה שגדלה במדינת ישראל החופשית. באופן אבסורדי, דווקא במדינת היהודים הוכחדה שפת היהודים העתיקה הזו, וגם אם לא נאסרה לשימוש פורמלית, הרי שהיא זכתה ללעג ולהתנגדות עד שרק בלחש ובמסתרי הבתים הרשו לעצמם אנשים להשתמש בה עדיין. ובקוראי את הספר אני חושבת על היהודים במזרח אירופה לפני מאה ומאתיים שנה, הנרדפים והנבדלים שהתמודדו עם צרותיהם בבדיחות ביידיש ובשירים רכים, בסיפורים שעוברים מדור לדור ובלחנים שכל עולל יודע לזמזם בעל פה, וכל האוצר הזה הושמד ביודעין בידי צאצאי האנשים האלה עצמם. לא חבל? דוגמה לכך מצאתי כשחיפשתי שיר ידוע שהוזכר בספר בשם "אויפן פריפעשטיק", שעוסק ברבי המלמד את תלמידיו את הא"ב העברי אי שם במזרח אירופה. מבין הגרסאות הרבות לשיר הזה שמצאתי ביוטיוב ריגשה במיוחד הגרסה של ליא קניג, ששרה את השיר באירוע לכבוד יום הולדתו ה-87 של שמעון פרס: באירוע המתוכנן היטב חזרו המצלמות שוב ושוב לעיניו הדומעות של הנשיא פרס בעודו ממלמל את מילות השיר הנשכח מילדותו, וקשה לפספס גם את ההתרגשות בקולה של הזמרת עצמה. נדמה כאילו ההיסטוריה והעבר הנכחד קמים לתחייה ביניהם באולם הזה, והשירה המלחששת כמעט של קניג – תיאטרלית כמעט כאילו היא-היא הרבי הקשיש שפונה לילדים הקטנים ומפציר בהם ללמוד את הא"ב – מעידה על יותר מאשר זכרונות רחוקים: היא מקימה לתחייה שפה ותרבות עתיקות שהושתקו במשך שנים רבות, רוב חייו של פרס בישראל כנראה, ומאפשרת רגע נדיר בפריים-טיים הישראלי שבו שפת היהודים העתיקה הזו מושמעת בפומבי ובגאון. מי מאיתנו לא היה מוחה דמעה על מי שהיה אז ומי שהוא היום, על שרשרת הדורות שנקטעה, על ההורים והסבים שאינם עוד ששרו לו את השיר בילדותו? -- אבל הסיפור מעניין בעיניי אף יותר מזה: הנה אני, יהודייה ממוצא אשכנזי, קוראת ספר על אוצרות היידיש ולא מבינה מילה. מעבר לאובדן האישי והבין-דורי זה עורר בי גם סקרנות בלשנית ואינטלקטואלית: איך זה שהמילים כתובות בעברית לכל דבר, שפה שאני דוברת כמעט מיום שלמדתי לדבר, ואני לא מצליחה להבין כלום? איזו מין עברית היא זו, או איזו מין יהדות? מה התרבות שהיא מוסרת מעבר לאותיות המוכרות ולפירוש הלא-מובן? הרי הנה הרבי לפנינו, מלמד את הילדים קריאה בעברית לכל דבר, ובכל זאת – אין זו עברית. הנה מילות השיר, נסו ותיווכחו בעצמכם: אוֹיפְן פְּרִיפֶּעטְשִיק בְּרֶענְט אַ פַיֵיערְל אוּן אִין שְׁטוּבּ אִיז הֵייס, אוּן דֶער רֶבִּי לֶערְנְט קְלֵיינֶע קִינְדֶערְלֶעךְ דֵעם אַלֶף־בֵּית (בייס). זָאגְט זְשֶע, קִינְדֶערְלֶעך, גֶעדֶענְקְט זְשֶע טַייעֶרֶע, ווָאס אִיר לֶערְנְט דָא; זָאגְט זְשֶע נָאךְ אַ מָאל, אוּן טאַקֶע נָאךְ אַ מָאל: קָמֶץ־אַלֶף: אָ! לֶערְנְט, קִינְדֶער, מִיט גְרוֹיס חֶשֶׁק, אַזוֹי זָאג אִיךְ אַייךְ אָן; ווֶער סְ'ווֶעט גִיכֶער פוּן אַייךְ קֶענֶען עִבְרִי, דֶער בַּאקוּמְט אַ פאָהן. פלא ממש: מילים בעברית, ניקוד בעברית, ובכל זאת דוברי עברית מסוגלים להבין בקושי מילים ספורות בלבד. זה מדהים במיוחד כיוון שהשיר מלמד קריאה עם ניקוד – יסודות העברית הבסיסיים – ועדיין מצליח להיות שונה מהותית מהעברית שהוחייתה (עוד נגיע לניקוד). וזה התרגום לעברית: על הכירה בוערת אש קטנה ובבית חם, והרבי מלמד ילדים קטנטנים את האלף־בית. אִמרו נא ילדים, זִכרו נא יקירים, את שאתם לומדים פה; אִמרו נא פעם נוספת, וממש פעם נוספת: קמץ־אלף: אָ! לִמדו, ילדים, ברוב חשק. כך אני לכם אומר; המהיר מכם שידע אלפבית עברי, יקבל דגל. כמה דברים בשיר הזה משכו את לבי אליהם: ראשית תיאור החדר החמים, שבו בוערת אש – מצרך הכרחי כמובן במזרח אירופה הקרה – ובו יושב הרבי עם ילדים קטנים, באופן מסורתי בני שלוש, ומלמד אותם לקרוא. אין כאן בית ספר ממסדי ותכנית לימודים של משרד החינוך, אלא שיטות הוראה שעוברות מדור לדור באמצעות שירים, סיפורים, פרסים ויותר מכול – קהילה. הילדים הקטנטנים האלה הם חלק מקהילה יהודית מיום לידתם, ומהר מאוד הם מוכנסים בשעריה גם בהשכלתם. הם חיים במדינה קרה ורחוקה, אי שם בפולין או באוקראינה או ברומניה, שונה מאוד מהמדבריות וההרים המזרח-תיכוניים שבהם התגוררו בני ישראל התנ"כיים, ועדיין לומדים א"ב עברי במסירות והתמדה כחלק מהזהות הקהילתית והאישית שלהם. אלה השורשים שלנו, היהודים האשכנזים, ואיך יכולנו להרשות שהם יורחקו ויימחקו? החדר החמים, הרבי והילדים, הדגל שהיו נותנים כפרס והאש הבוערת, הלימוד באמצעות שינון, המילים העבריות שכן נשמרו – רֶבִּי, אַלֶף־בֵּית, חֶשֶׁק, עִבְרִי – וגם המילים שאינן עבריות שהן למעשה עיקר הטקסט – רובן הטיות של גרמנית, שמעידות על ההשתלבות של יהודי מזרח אירופה בתרבות המקומית לצד התבדלות מכוונת ממנה. הם היו אולי נטע זר בסביבה המזרח-אירופאית הנוצרית, אבל בכל זאת נטע שרצה להתבסס בסביבתו. האותיות אולי עבריות, אבל המילים בגרמנית – אי אפשר להתכחש לזה. לא סתם דוברי עברית ילידיים לא מסוגלים להבין מהן מילה. והדבר שהפליא אותי יותר מכול היה הניקוד עצמו. יושב הרבי ומלמד את הילדים קרוא וכתוב בעברית, ומתחיל מהיסודות: קמץ־אלף: אָ! ובכל זאת, חזרו להקלטת השיר והקשיבה להגייה (דקה 00:53): בכל הגרסאות ששמעתי, לפליאתי הרבה, שרו הזמרים והזמרות הגייה שונה – קמץ-אלף אוֹ, או אוּ בכמה מהגרסאות. מה קורה פה? כמה קשה זה יכול להיות להגיד אָה בקמץ? הנה זה כאן מול עיניכם בפזמון, עם ניקוד והכול. מה הוא עושה שם, הרבי הזה, ואיך הוא יכול ללמד אלף בקמץ ולומר אוֹ? יתר על כן, המ"ם של הקמץ עצמו מנוקדת דווקא בסגול – איזה מין קמץ זה? די ברור, אם כן, שזו לא עברית באמת. זו שפה יהודית אחרת, ניב יהודי של גרמנית למעשה, וסוג אחד מיני רבים של שפות יהודית מקומיות שהתפתחו בקרב יהודי העולם במשך אלפי שנים לאחר שהתפזרו על פני הגלובוס. כל השפות האלה, לדעתי, אינן משניות לעברית הישראלית של ימינו אלא מעשירות אותה, ויותר מזה – הן חייבות להיות חלק ממנה, כמו שהאנשים עצמם הם חלק משרשרת הדורות ששימרו את יהדותם במשך אותן אלפי שנים. להכחיד את היידיש של יהודי מזרח אירופה – כמו את שאר השפות היהודיות של קהילות במרוקו ובתוניס, בתימן ובטורקיה, באיטליה ובספרד – משמעה להכחיד את ההיסטוריה היהודית של אלפי השנים האחרונות. בעיניי זה אובדן גדול לציונות וליהדות הישראלית, שהיא ככלות הכול רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה מאוד של יהודים שלמדו א"ב בהגיות שונות, בניקוד שונה, והשתמשו במילים אחרת כדי לתאר עולמות שונים. ברור כמובן שלמרות כל המאמצים, היידיש לא הוכחדה לחלוטין: מילים רבות ממנה שזורות עד היום בשפה העברית, ביודעין ושלא ביודעין, כמו גם ביטויים ופתגמים, שירים מתורגמים ולחנים, סיפורי עם ואפילו הגייה וכתיב. השפעות אחרות הגיעו אלינו מניבים שונים של ערבית שהביאו עמם יהודים מהתפוצות, ומהערבית המקומית של שכנינו המוסלמים במאה ומשהו השנים האחרונות. בבתי הכנסת של עדות שונות עדיין רווחים נוסחי תפילה שונים, ניגונים שונים ולפעמים קטעי פסוקים שונים שמקריאים בנסיבות שונות. איזה אסון יהיה אם נכחיד את כל ההבדלים האלה בינינו! העברית, היהדות, בנויה דווקא על התפלפלות בחברותא, צומחת מתוך השוני ומסתגלת לסביבתה בצורה מפליאה. הרי אם ניתן ללמוד "קמץ־אלף אָ" ולשיר אוֹ, ברור שהדיוק הלשוני עצמו איננו העניין כאן. אז אני קוראת את הספר ומתמוגגת על אוצרות היידיש הנושנים, אוצרות משפחתי הרחוקה, שלצערי לא זכיתי להכיר במדינה שהתאמצה להכחיד את ההיסטוריה של עצמה. ובו-בזמן גם מוחה דמעה על השאיפה הציונית הנלהבת להחריב עולם ישן. אולי כעת, בעולם הרב-תרבותי והגלובלי שנפתח לפנינו בשנים האחרונות, מותר סוף סוף גם להתבונן אחורה אל השרשרת המשפחתית והתרבותית שלנו ולא רק לבנות חברה חדשה מאפס. אולי כך נלמד להכיל את כולנו דווקא מתוך יופיו של הגיוון, ולא להתעקש על נוסח נכון כזה או אחר. אני, בכל אופן, ממשיכה לקרוא ולחשוב.