מה הבעיה בטקסטים מאת בינה מלאכותית יוצרת (ובעריכתם) 01/09/26 בשנת 2026 כבר לא ניתן להכחיש שהבינה המלאכותית היוצרת (Generative AI; להלן: במ"י) השתלטה על כל חלקה טובה בחיינו. שימושיה כיום רבים ומגוונים: החל משינויים מבוקשים במתכון לעוגה, דרך בניית אפליקציה חדשה, ועד ייעוץ פסיכולוגי – במ"י עושה עבורנו הכול בקלות, בשמחה ובמרץ בלתי נדלה, ובוודאי אם נשלם לה. אך טבעי הוא שטכנולוגיה המבוססת עדיין ברובה על דיאלוג כתוב, תשמש גם ככלי עזר נוח בבואנו לכתוב טקסט בעצמנו. ואכן, בשנים האחרונות טקסטים מאת במ"י מתפשטים במהירות בכל מרחבי הכתיבה המוכרים לנו. הם מציפים את הרשתות החברתיות, נפוצים בעבודות בית ספר, בברכות יום הולדת ובמיילים, ומחלחלים יותר ויותר גם לטקסטים יצירתיים ואישיים בתחומי הספרות והמוזיקה. אין פלא כי גם בכתיבה האקדמית המחקרית ניתן למצוא שימוש נכבד בעזרתה הנדיבה. אולם מניסיוני כעורכת, לא פעם הדבר מתגלה כחרב פיפיות. טקסטים אקדמיים נחשבים לעיתים קרובות לאחידים וגנריים, אולם מבט מקרוב מעלה הבדלים סגנוניים ברורים בין הכותבים. השוני ניכר לא רק בבחירת התאוריות ובשימוש במושגי הדיסציפלינה, המשתקפים בטקסט הגלוי – אלא גם בסגנון המחשבה, הלוגיקה והתפיסה הרעיונית של הכותב/ת, המשתקפים בבחירת הניסוחים, במבני הפסקאות, בהקשרים, בפרשנויות וכן הלאה. ככל שאני עובדת יותר על טקסט מסוים מאת כותב מסוים, כך אני מכירה באופן קרוב ועמוק יותר את הניואנסים הללו, שתמיד משקפים את תהליכי המחשבה הספציפיים והאישיים שלו. משום כך, לרוב אני מזהה בקלות טקסט שנכתב בידי במ"י, והבעיות שלו ניכרות מייד לעין. כמו כל אדם אחר, הייתי שמחה להקל על חיינו ולהיעזר בתוכנה לביצוע עבודתנו. ככלל, אני לא חושבת שהסתייעות בטכנולוגיה היא בעיה עקרונית: הטכנולוגיה משמשת את האדם זה עשרות אלפי שנים לסיוע בעבודות מגוונות – מחריש בשדה ועד קיצוץ סלט, משאיבת מים ועד הרכבת חללית. אם אנחנו עושים את אותה עבודה טוב יותר, מהר יותר ויפה יותר בעזרת כלים טכנולוגיים, אך אנושי להיעזר בהם, לשם כך הם נוצרו, וזהו חלק מהותי מהתפתחות האנושות לאורך הדורות. ואכן, גם בתחום הכתיבה והעריכה, חלק מעמיתיי העורכים/ות סבורים כי עריכה של טקסט מאת במ"י היא קלה ונוחה יותר: אין שגיאות כתיב, אין בלאגן בפסקאות, אין משפטים ארוכים עד מחנק או חצאי-משפטים קטועים ללא סימני פיסוק. מה רע בלקבל טקסט שכבר כתוב טוב מלכתחילה, לעשות לו שיוף מינימלי, ולהמשיך בקלילות אל הטקסט הבא? הייתי שמחה אילו זה היה נכון. לצערי, ניסיוני בשנים האחרונות מלמד שזה לא המצב. בחלקים הבאים ארחיב על הבעיות העיקריות שאני מוצאת בכתיבת במ"י בטקסטים אקדמיים, על אתגרי העריכה של טקסטים כאלה, ולבסוף על המשמעויות העולות מכך. בעיות חוזרות בכתיבת במ"י ישנן כמה בעיות חוזרות שאני מוצאת בשימוש מהותי בבמ"י בכתיבה מחקרית, והן מחולקות לשתי רמות: רמת הכלל ורמת הפרט. רמת הכלל 1. מושגים לא ברורים – בקטעים לאורך הטקסט שנכתבו על ידי במ"י, לא פעם מופיעים משום מקום מושגים לא מוכרים שאינם מוסברים כלל, או מנגד – מוסברים בהרחבה מוגזמת שאינה קשורה לפסקאות שסביבם. במקרים אחרים, מושג שחזר לאורך הטקסט בעברית (למשל: איור) מופיע פתאום בתעתיק לועזי, לא פעם בנוסח חריג ומשונה (למשל: אימאג'). שמות של מקומות, חוקרים, תקופות, דמויות היסטוריות וכו' מוצגים לעיתים קרובות בכתיב שונה מהמקובל בתחום (או בכלל בעברית), לפעמים עם ניקוד (!). לעיתים אף מתווסף המקור הלועזי בסוגריים, גם אם מדובר במושג שגרתי בעברית, או במושג שכבר חזר רבות בטקסט קודם לכן. כל זה יכול אולי להיות הגיוני במשפט יחיד שמציג איזה פרט אזוטרי במיוחד; אבל זו לא דרך כתיבה שאדם דובר השפה היה משתמש בה באופן טבעי, בוודאי לא בחלק ניכר מהטקסט. כשהמצב הזה חוזר שוב ושוב – זה נראה תמוה. 2. חיבורים מוזרים וחוסר קוהרנטיות – שימוש מרובד ולא עקבי בכתיבת במ"י לאורך החיבור מייצר קטעים נפרדים ומנותקים מהקשר, גם אם הם עוסקים באותו נושא. כל מי שניסה להשתמש בתוכנה כזו יודע שאם נשאל את אותה שאלה בניסוח מעט שונה, או בתוכנות במ"י שונות, נקבל נוסח שונה של תשובה – גם אם התוכן דומה, הוא עשוי להשתמש במושגים שונים, להציג אותם בהקשרים שונים, ולספק הסברים שונים לאותו דבר. שילוב של כמה קטעים כאלה בתוך הטקסט מייצר חוסר קוהרנטיות מבלבל, עם קטעים שלא עובדים יחד, אין ביניהם רצף לוגי ולעיתים אף לא עולם תוכן משותף. לא פעם אפילו המושגים והשמות יהיו מעט שונים, ראו סעיף 1. 3. חזרתיות – אף כי במ"י מתהדרת במילה "יוצרת", היכולת שלה ליצור טקסט שאומר משהו חדש או ייחודי עודנה מוגבלת מאוד. במקום זאת יש לנו טקסטים ארוכים שאומרים שוב ושוב את אותו דבר במילים קצת שונות. חוזרות וצצות גם מילות קישור והדגשה רבות שלא אומרות כלום. יש לציין כי אחד מעקרונות העריכה הוא דווקא קיצור ומיקוד, וכאשר אנחנו מתבקשים להרחיב – המטרה אינה לייצר הרחבה טכנית של מספר העמודים, אלא להוסיף ידע חדש על הנושא, דוגמאות, הסברים וכו' – שגם אותם רצוי לנסח באופן מהודק ותמציתי. ואילו במ"י נוטה לייצר טקסט שהוא אמנם ארוך יותר, אך הוא לא מספק שום הרחבה רעיונית. התוצאה היא טקסט חזרתי ומייגע, שבסופו של דבר גורם לנו לאבד אוריינטציה במה שקראנו. 4. השטחה של ממצאים ופרשנויות – לעיתים אני רואה ניסיון להשתמש בבמ"י לחלקים מורכבים במיוחד בטקסט מחקרי, כמו פרשנויות, דיון, בניית מודל ועוד. לעיתים התוצאה נראית טובה במבט ראשון, אבל בהתבוננות מקרוב ניכר כי לא הייתה חשיבה מאחורי הדברים – מה שנאמר הוא בסיסי ושטחי, חוזר על מה שכבר נאמר קודם במילים אחרות (ראו סעיף 3). כך אנחנו מסיימים את הקריאה בלי להבין שום דבר חדש על הנושא, המשמעויות והחשיבות שלו. תוצאה זו בולטת במיוחד אם ננסה להשתמש בבמ"י לחלקים חדשניים במיוחד בחיבור האקדמי, כגון פרקי תרומת המחקר, הרחבה תאורטית ועוד. 5. דגש על נתונים לא נכונים או ספציפיים מדי – אחד הדברים המשונים והחורקים במיוחד בבמ"י היא ניסיון ליישם את הידע התאורטי הרחב שיש בידיה על שאלות ספציפיות וממוקדות. עיתונאים וחוקרים כבר הראו לא פעם שבמקרים רבים התוכנה פשוט משקרת – בניסיון להימנע מהתשובה הלא נעימה "אני לא יודע", היא פולטת בביטחון רב נתונים חסרי בסיס, מפוקפקים ומנותקים מהקשר. אבל גם כאשר מדובר בנתונים אמיתיים, לא פעם הם נקודתיים מאוד: למשל, אם ביקשנו נתונים על תופעה עולמית, אנו עשויים לקבל פרטים ממחקר אחד שנעשה ביפן או באוסטרליה, אשר ינוסחו באופן גורף. מנגד, לא פעם נתונים מבוססים ומוכרים היטב ממחקרים רבים נעדרים מהתשובה ואינם נלקחים בחשבון. 6. ספרות לא קיימת או לא מתאימה – בהמשך לסעיף הקודם, זו עדיין אחת הבעיות הקשות של שימוש בבמ"י בכתיבה אקדמית. כבר לפני כמה שנים, בראשית השימוש בתוכנה למטרות אלה, יצא לי לבחון בתימהון רשימות ביבליוגרפיות שבהן פריטים רבים אינם קיימים כלל בגוגל סקולר, או שלא נמצא להם שום DOI ידוע. הפריטים עצמם היו כולם טריים ועדכניים, בני שנתיים-שלוש לכל היותר, מסודרים היטב לפי כל הכללים; אולם שמות החוקרים היו עלומים לחלוטין, חלקם שיבוש כלשהו של שם חוקר קיים, ואילו שמות כתבי העת היו מדויקים עד כדי חשד (למשל כתב העת "נדידת החסידות באפריקה", שהוא במקרה גם נושא החיבור). גם אם במשך הזמן המצב השתפר, עדיין המקורות שמציעה התוכנה הם פעמים רבות אקראיים ומפוזרים. לא פעם נתקלתי בפסקה מלאה שמות של חוקרים אזוטריים מהודו או מטורקיה, שפרסמו בכתבי עת בלתי קריאים לקורא העברי הממוצע; ואילו חוקרים מרכזיים בתחום הנדון נעדרו ממנה לחלוטין. פעמים רבות הכותבים אפילו לא יודעים מה פספסו, ולא מבינים עד כמה פסקה כזו נראית מוזרה לקורא או לשופט הבקיא בתחום. 7. השטחה של אוצר המילים וסגנון הכתיבה – בכתיבת במ"י נוכל למצוא רק לעיתים נדירות מילים נרדפות מעט פחות שגרתיות: אולם במקום אבל, סעודה במקום ארוחה, אילן במקום עץ. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי מגן הילדים היה מעגל ריכוז שבו כל ילד בתורו אמר בהתלהבות צמד מילים נרדפות כמיטב זיכרונו, להנאת שאר הילדים ולגאוות הגננת. משמע, השיח האנושי האותנטי הוא מגוון ומרובד מטבעו, ואפילו ילדי הגן שמחים בהתפתחות של יכולת זו אצלם. גם ריבוי הז'רגונים, הסלנג, ההבדלים בשיח בין הדורות ועוד, מעידים על הגיוון של השפה בקרב דובריה הטבעיים. מה שאינו מאפיין כלל את שיח המכונה, שנוטה לחזור על אותו מאגר דל של המילים השגרתיות ביותר בשפתנו. קשה למצוא אפילו סימני פיסוק ייחודיים: אני למשל מחבבת מאוד את סימן הפיסוק האניגמטי נקודה-פסיק; אין לו זכר בכתיבת במ"י, למעט אולי ברשימות טכניות. התוצאה היא לרוב טקסט דל וגנרי, שקשה להתרכז בו לאורך זמן. זה גם רמז מטרים לבעיה הרבה יותר גדולה, שמוצגת בסעיף הבא בהרחבה. רמת הפרט הקול האישי וצורת הביטוי הספציפית של הכותבים ניכרים תמיד בטקסטים שיוצאים תחת ידם, גם כאשר אין להם מיומנות רבה בכתיבה. מנגד, כתיבת במ"י מפיקה למעשה את המכנה המשותף הנמוך ביותר של אלפי או מיליוני טקסטים שעליהם היא "אומנה". משום כך קשה למצוא בה ניסוחים, דימויים, מטאפורות ואנקדוטות שהם אישיים לכותב/ת, לתקופה, לדור וכיוצא בזה. אף כי הסגנון האישי של כותב עלול לכלול לא פעם ניסוחים מבלבלים, דו-משמעיים או אסוציאטיביים, ולעיתים נתקשה "להיכנס לראש שלו" – עדיין ברור לנו שמאחורי סגנון כזה עומד כותב ייחודי, שאפשר (ואולי היינו רוצים) להיכנס לראשו. וככל שאנו מתקדמים בקריאה, כך אנו באמת מכירים אותו טוב יותר באמצעות כתיבתו. הראש, הלב, הדמיון, הערכים והרקע האישי שלנו מתבטאים תמיד בטקסט שנוציא תחת ידינו, גם אם מדובר בכתיבה אקדמית "יבשה". לעומת זאת, בכתיבת במ"י הנוסח הוא בדרך כלל דומה: המשפטים קצרים ואחידים במבנה שלהם, נמצא אך מעט ניסוחים לא שגרתיים וחיבורים בלתי צפויים, ובאופן כללי הטקסט שטוח ונטול ברק. הסגנון הגנרי מתחבר גם לתוכן, שמציג בעיקר רעיונות גנריים בצורה פשטנית. ומעל לכול, ניכר עד כמה חסר בכתיבה כזו ניצוץ ההתלהבות שמוכר לכל כותב/ת, כשהוא הצליח במאמץ רב לגבש טיעון מעניין ולהעביר אותו אל הקוראים כראוי. למרבה הצער, העבודה עם במ"י עלולה לבלבל אפילו כותבים מיומנים שכן יודעים מה הם רוצים לומר, ורק ביקשו לקבל נוסח קצר וקולע לדבריהם במקום להסתבך בניסוחים בעצמם. ככל שמתרבות השאלות שנשאל את התוכנה, כך נוטות להתקבל תשובות מבלבלות וסותרות יותר, עד שאנו בעצמנו שוכחים מה רצינו לומר ומה שאלנו במקור. אחרי תהליך מאומץ כזה, לא פעם הכותבים נוטים לבחור את אחד הנוסחים שהתקבלו ופשוט לשתול אותו באיזשהו מקום בחיבור, בתקווה שבסוף אחרי שכתוב ועריכה הכול יסתדר; אבל ברוב המקרים זה רק מייצר עבודה רבה של מחיקות, חיבורים וניסוחים מחדש, עד שהתוצאה תתקרב בסופו של דבר לנוסח המקורי שיכולנו לכתוב בעצמנו מלכתחילה. נקודה זו תורחב בסעיף הבא. עריכת לשון לטקסטים מאת במ"י לאור כל הבעיות הללו, עריכה של טקסטים המסתמכים במידה מהותית על כתיבת במ"י היא מסובכת, ארוכה ויקרה יותר מאשר עריכת טקסט שכתב אדם – כותב בלתי מיומן ככל שיהיה. אף שטקסט מאת במ"י נראה לכאורה כתוב היטב כשהוא נפלט מהתוכנה, בפועל הוא מייצר הרבה יותר עבודת עריכה. עליי לקחת את הטקסט הזה, הגנרי ולא פעם המשונה, על כל הבעיות שפורטו לעיל – ואז לשכתב, למחוק, לחבר מחדש, להזיז קטעים ממקום למקום, להחליף מושגים, להבהיר טיעונים, ולחזור על התהליך שוב ושוב, עד שאותו מכנה משותף של מיליוני טקסטים יישמע כמו אדם יחיד שהגיש את החיבור המסוים שלפנינו. התוצאה היא שאותו טקסט שיצרנו בשיחה קצרה ומועילה עם במ"י ידידותית, מניב עוד ועוד סבבי תיקונים ארוכים, מסובכים ויקרים. יתר על כן, בשלב די מוקדם בתהליך הכותב מאבד את האוריינטציה בטקסט של עצמו, והעורכת היא שנאלצת לקבל את ההחלטות הבסיסיות: מה חשוב? מה אפשר לצמצם או להשמיט? למה הקטע הזה מופיע תחת הפרק ההוא? מה רצינו לומר כאן? תהליך עריכה כזה, שאין בו דיאלוג אמיתי ואין חשיבה משותפת, נוטה להיות בעייתי ומורכב עוד יותר, ומבזבז הרבה מאוד זמן, אנרגיה וגם כסף. אם החלטנו לדלג על שלב העריכה, ופשוט להגיש את הטקסט ישירות כפי שהוא יצא מהתוכנה – לעיתים קרובות תתקבל אותה תגובה מבולבלת ותמהה מהחוליה הבאה בשרשרת, אם זה המנחה או השופטים. מרבית הקוראים, ובמיוחד אלה הבקיאים בנושא החיבור, נוטים להבחין במהירות בעיקרי הבעיות שתוארו (גם אם הם לא מזהים שמדובר בכתיבת במ"י). ובשלב הזה, כשאנחנו מתבקשים לתקן, הטקסט הוא לרוב כבר כל כך גנרי, שטוח ולא קוהרנטי – שאנחנו לא זוכרים מה בכלל רצינו לומר, ולפעמים קל יותר פשוט להתחיל מהתחלה. לצערי נתקלתי בלא מעט תהליכי עבודה כאלה, שבסופם מרוב שינויי עריכה לא ניתן היה לזהות כלל את טקסט המקור שהוגש, ורק אז החיבור התקבל בברכה. מה בכל זאת אפשר לעשות? עכשיו, תראו. כל מה שכתבתי כאן הוא פתיר. למעשה, סביר כי המאמר הזה בעצמו יוכל לשמש במ"י נמרצת (אולי בעזרת הכוונה מתאימה של הקוראים הנבונים) כדי לפתור בן רגע את כל הבעיות המדוברות בו, ולהתקרב קצת יותר לקול האותנטי של הכותב/ת. אני נזכרת במפגש משפחתי לפני כמה שנים, שבו גונבה לאוזניי שיחה בין צעירי המשפחה על הדרכים היעילות לכתוב עבודות בית ספר בעזרת AI: אחד מהם סיפר בגיחוך כי מורתו ניסתה לאסור זאת, ואף הגדילה ופסלה עבודות שברור היה כי הן נכתבו בעזרת תוכנה; חיש קל פנה הנער רב-התושייה והגדיר פרומפט חדש שגרם לעבודה להישמע יותר כמו חיבור שנכתב על ידי תלמיד, והבעיה נפתרה. ואם תלמידי בית ספר ידעו לעשות זאת כבר לפני שנים, ודאי שחוקרים משכילים מסוגלים ללמוד להשתמש בצורה מיומנת ומתוחכמת בתוכנות המפותחות עוד יותר של ימינו. כאמור לעיל, מובן שהטכנולוגיה היא חלק מחיינו, ומובן שאפשר להיעזר בה במקומות הרלוונטיים, כולל בכתיבה. אבל כמו שכתבתי במאמר הזה כבר לפני כשנתיים וחצי, הטכנולוגיה לא יכולה להחליף את האנושיות שלנו, אשר משתקפת בין השאר בדרכי הביטוי האישיות של טקסט שיצא תחת ידינו. ובפרפרזה על הסיומת של המאמר ההוא: במ"י יכולה לכתוב בשבילנו טקסט, אבל היא לא יכולה להחליט במקומנו מה רצינו לומר באמצעותו, ומה המשמעות שעולה ממנו עבורנו ועבור אחרים. אני עומדת מאחורי הטענה הזו ביתר שאת כיום, לאחר עריכת אינספור טקסטים שחותמה של במ"י ניכר בהם בבירור (וגם חשיפה לתמונות רבות, קטעי וידאו, שירים ועוד שנוצרו באמצעותה). אם בחרנו להיעזר בבמ"י כדי לסכם מקורות ספרות, להדק את הפרשנות המעורפלת שלנו לממצאי המחקר, או לחבר כמה תובנות פזורות לפסקה מנוסחת-היטב – זה יכול להיות שימוש ראשוני נוח ויעיל. אבל לטענתי, זה בהחלט לא מספיק. מכל הסיבות שפורטו לעיל, אני לא ממליצה לקחת את אותה פסקה מנוסחת-היטב ולהעתיק אותה לחיבור שלנו כפי שהיא. כן אפשר לעיתים להשתמש בקטעי שיח עם במ"י כחומר גלם לעבודה. אבל עלינו להטמיע את הקטעים הרלוונטיים אל תוך החיבור תוך כדי קיצורם, ניסוחם מחדש והידוק החיבורים בינם לבין שאר הטקסט, בעבודה שאותה נעשה בעצמנו. בדיוק כמו שנעשה עם אותם קטעי מחשבות פזורים שכתבנו במחברת במהלך עבודת המחקר, עם משפטים חשובים שמירקרנו במאמר, עם קטעים מציטוטי מרואיינים, וכן הלאה. יש לכך גם ערך רפלקסיבי: כתיבה, קריאה מחדש ושכתובים מחדדים את ההבנה שלנו בנושא הנדון, מדגישים מה באמת רצינו לומר, ובסופו של דבר גם מבהירים את חשיבות המחקר ואת תרומתו. כל המעורבים במלאכה – אנחנו, הקוראים והטקסט עצמו – מפסידים הרבה מההפרטה הבלעדית של תהליך העבודה הזה לתוכנה לא-אנושית, שיודעת לעשות מכנה משותף של הרבה טקסטים קודמים, אבל לא לחשוב בעצמה על מה שחשוב לנו להביע. סיכום: למה אנחנו כותבים עבודת מחקר היא רקמה עדינה של חיבורים בין פריטי מידע מגוונים, וכשהיא נעשית היטב, היא מניבה יצירה מקורית וחד-פעמית בעלת פוטנציאל לייצג אותנו בגאווה שנים רבות קדימה. שימוש מהותי בטקסטים מאת במ"י בתוך היצירה הזו הוא זר להרמוניה שלה, ומייצר תחושה של צרימה ורשלנות. אני לא אומרת את זה באופן אידאליסטי, אלא נוכח מציאות העבודה: בפועל, לוקח הרבה יותר זמן לערוך פסקה מאת במ"י, והיא יוצאת בסופו של דבר הרבה פחות טוב, מאשר לערוך את הקול האישי של כותב/ת – ולא משנה כמה מבולגן ובלתי-מיומן הוא נשמע בהתחלה. ולסיום, אומר בכנות: על אף הקושי שביצירה העצמאית, יש ערך מיוחד ומשמעות מיוחדת ביכולת להשמיע את קולנו האישי באופן קוהרנטי ומדויק, בוודאי בעידן מבלבל וכאוטי כמו שלנו. ככל שהולך ומיטשטש הקו בין מציאות לבדיון, בין אמת לשקר, בין משמעות לסתמיות, ובין אדם למכונה – כך עולה הערך של להיות אדם, להציג קול אותנטי שרק אנחנו יכולים להשמיע. תוכלו לבדוק את טענותיי מהניסיון האישי שלכם. -- אני לא בטוחה אם עליי להרגיש מבוכה או גאווה על כך שאת המאמר הזה, שאורכו כ-2500 מילים, כתבתי באופן ידני לחלוטין, חלק מהזמן אף ללא חיבור לאינטרנט. ייתכן שזו גישה קצת מיושנת, ואין ספק שזה לקח הרבה יותר זמן. אבל אני אוהבת לכתוב, ואוהבת גם לערוך, לשייף ולחדד את הטקסט – עד שאני מרגישה שהוא מבטא בדיוק את מה שרציתי לומר, ועובר כהלכה כלפי חוץ. כך אני אוהבת לעשות גם עם טקסטים מאת כותבים וכותבות אחרים, וזה המקצוע שאני בוחרת בו כל יום באהבה ובסיפוק כבר יותר מעשור. עריכה היא כמו שיחה אישית ביני לבין הכותב/ת, וכשהיא מגיעה לתוצר המיטבי שלה, אין תחושת סיפוק והנאה גדולה מזו לכל המעורבים: הכותב/ת ואני, החברים, המנחים והשופטים, ועד אחרון הקוראים שנים רבות לאחר הפרסום. אף שזה דורש השקעה רבה של זמן ומאמץ, בסופו של דבר שווה להיות אדם. אני מאחלת לכולנו כתיבה פורייה, מעשירה ומספקת, ושנשכיל להשתמש בכלי עזר בתבונה, בלי לוותר על האנושיות הייחודית לנו.