הדוקטורט שלי במילים שלי: על כתיבה אקדמית וחופש יצירתי
המאמר הזה מסתובב לי בראש כבר חודשים רבים ולא הצליח לצאת אל הפועל. רק השבוע, אחרי שנכחתי כאורחת בטקס סיום דוקטורט של אוניברסיטת חיפה, הצטללה סוף סוף נקודת המבט שלי על תהליך הכתיבה הארוך והמורכב הזה ועל מקומה של עורכת הלשון בתוכו (המאמר כתוב ברובו בלשון נקבה אך מתייחס לכל המגדרים). שלא במפתיע, התברר שזה גם הנושא שעל הפרק: איך לנסח במילים הנכונות את הרעיונות שלנו ולבטא אותם בהצלחה על הדף.
נתחיל מהסוף האופטימי: טקס סיום הדוקטורט הוא חגיגה של כבוד והישג לאותם מתי-מעט שצלחו את מסלול המכשולים האקדמי עד לשיא של כתיבת חיבור חייהם המונומנטלי, וזכו בסיומו לקבל תואר דוקטור. הטקס באמת היה מרשים, ומלא סמלים שהולמים את המעמד: גלימות אקדמיות מתנפנפות – בצבע אחד לדוקטורים הטריים, בצבע אחר לחברי הסגל ולנכבדי האקדמיה שהובילו את דרכם אל ההישג; מוזיקת מארש חגיגית התנגנה עם צעדת הבוגרים אל האולם, מלווה בהבזקי מצלמות של בני המשפחה הנרגשים ושל צלמים מקצועיים ששכרה האוניברסיטה; תאורה מעומעמת מעוררת כבוד האירה את הבמה, שירי הישג מרגשים נוגנו על גיטרה, בכירי האוניברסיטה נשאו נאומים מעוררי השראה, וגולת הכותרת – תעודת הדוקטורט הנכספת הוענקה לכל אחת ואחד מהדוקטורים הטריים, על רקע כותרת החיבור ושמות המנחים. תהליך ארוך ומייגע של מחקר וכתיבה הגיע לסיומו המבורך.