יש עבודות שהכימיה שלנו עימן אינהרנטית וברורה עוד לפני שהתחלנו לעבוד, והיא רק הולכת ומתבהרת עם הזמן. כך היה בעבודה על כתב העת מבטים, שהייתה עבורי זכות גדולה וחוויה נהדרת מבחינה מקצועית ואישית כאחת. כל מאמרי כתב העת משלבים בין מחקר מעמיק לתיאורי אמנות מרתקים ויפהפיים, ומכל אחד מהם עלה קול שונה וזווית ראייה מקורית שהצריכה הקשבה ייחודית לו. ועם כל מאמר חדש שהגיע נהניתי כמו בפעם הראשונה.

כל המאמרים גם נגישים לקהל הרחב באופן כללי, ויכולים לעניין לא רק חוקרות וחוקרי אמנות או לשמש כחומר לימוד לסטודנטים. והחשוב ביותר – כולם מתכתבים עם המציאות החברתית-תרבותית לא פחות מאשר עם שיח האמנות העכשווי, ודנים בעקרונות של פירוש האמנות והבנתה באופנים שרלוונטיים להבנת התרבות והחברה בכלל. בכולם גם ניכרו בהם התרגשות ועניין אמיתי מהנושאים הנדונים, ולפרקים הרגשתי כאילו נחשפו בפניי תגליות סודיות על עולמות חבויים שרק יודעי ח"ן מכירים. ולכן לאורך העבודה ציפיתי מאוד להעביר הלאה את הידע הזה למכריי, ולציבור הרחב בכלל.

כעת, משכתב העת סוף סוף יצא לאור, רציתי לדון קצת יותר בחומרים שמוצגים בו. להלן סקירה והתייחסות קצרה שלי לכל אחד מהמאמרים, המבוססת על נקודת המבט החברתית-תרבותית שהיא ביתי האקדמי. הסקירות אינן מאורגנות על פי סדר המאמרים בכתב העת, אלא על פי הקשר האסוציאטיבי שלי – ממה שמוכר לי יותר למה שפחות, וקשרים בין המאמרים שמצאתי באופן אישי. מוזמנות ומוזמנים לקרוא הכול בעיון בכתב העת עצמו ולהוסיף תובנות נוספות.

לפוסט המלא

השנה הנוכחית הייתה מורכבת ובלתי צפויה לרבות ורבים מאיתנו, מלאה סופים וגם התחלות שלא את כולם בחרנו מרצון. אך כפי שנוכחתי לדעת שוב ושוב, היציאה מהשגרה עשויה להניע גם תהליכים מעוררים, לפנות זמן להשלמת עבודה שחשובה לנו, להתפתח בתחומים חדשים ולהקדיש זמן להתבוננות רפלקסיבית שלא מתאפשרת בימי שגרה.

השנה זכיתי ללוות כמה פרויקטים משמעותיים שהגיעו לידי סיום, לעיתים שנים רבות לאחר שהתחילו, דווקא בתקופה בלתי צפויה זו של יציאה מהשגרה. אני מברכת את לקוחותיי ונרגשת יחד עימם על השלמת הדוקטורט, הספר או המאמר, שנכתבו במאמץ מנטלי ורגשי אדיר, בתהליך ארוך, מתסכל וגם מלא סיפוק, וסוף סוף עומדים לראות אור. אני מוקירה את היכולת להשתתף בתהליך הזה ולעזור להביא אותו לידי סיום מתגמל.

אני מודה גם על הזכות לעבוד לצד הוצאת "חי בספר" וגלבוע דקר על הוצאת סיפורי חיים, הן בכתיבה אישית באמצעות הקורסים שלו והן בעזרת כותבות מקצועיות. הפרסומים הללו שונים מהחומרים האקדמיים שלרוב אני עובדת עימם, אבל במובנים רבים הם גם היו דומים להם: היכולת לכתוב סיפור חיים מגובש מרצף של אירועים מגוונים, חלקם אקראיים, חלקם בלתי צפויים ואף בלתי רצויים - היא יכולת של בחירה וסינון, החלטה והתמודדות עימה, כמו גם התבוננות עמוקה פנימה ומחשבה על התוצר שיוצג בסופו של דבר כלפי חוץ. הסיפורים הללו עוררו בי שוב ושוב השראה והערכה למסלולי חיים רבים ומגוונים כל כך, והעידו פעם אחד פעם שהדרך תמיד בת-שינוי גם כשנדמה שהיא סלולה לנו מראש.

נוסף על כך, אני מודה על הצטרפותי השנה למערכת "חברה ורווחה" כעורכת הלשון של כתב העת. כמי שעובדת שנים באקדמיה וסביב פרסומים אקדמיים, אני שמחה במיוחד על ההשתתפות בהוצאה לאור של כתב עת בעברית, שמנגיש מידע אמפירי ומעשי חשוב למטפלות.ים, חוקרות.ים וסטודנטיות.ים במדעי החברה. החוברת הקרובה של כתב העת עומדת להתפרסם בשבועות הקרובים, ואני מצפה לרגע שבו המאמרים המשמעותיים הכלולים בה יהיו זמינים לקהל הרחב.

ולסיום, אני נרגשת במיוחד מהצטרפותי למערכת כתב העת "מבטים" של המחלקה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון, כעורכת הלשון של כתב העת. מי שמכירים אותי יודעים כי אמנות היא אחד התחומים המרכזיים שממלאים את חיי בהנאה והשראה, ואני שמחה כל כך על ההזדמנות להכיר מקרוב את חקר האמנות, ולעזור להנגיש את התחום הזה לציבור החוקרות.ים והקוראות.ים שיש להם עניין בו.

שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאת סיפוק ועשייה פורייה, וזמן להתבוננות עצמית ולחיפוש המקומות שטובים לנו.

ושנדע להשתמש במשאבי הכוח והמשמעות הללו גם ברגעים פחות טובים, שלא בחרנו לזמן לחיינו ושמעוררים בנו תחושות אחרות. בתקווה שנתבונן לאחור ונראה גם אותם בעתיד באור בהיר יותר.

בתמונה: Field Joy, צבעי מים, אורלי יעקובי

"אתה כתבת את המחזה?", שואלת איריס (נועה קולר) בחיוך תמה את תומר (ארז דריגס), בפגישת גישור אצל עורך דין מומחה לזכויות יוצרים. "איזה כתבת? מתי כתבת את המחזה?", היא מתחילה להתרגז. בתגובה שולף תומר מהתיק שלו את הטקסט שכתבה איריס עבור המחזה שעומד לעלות בתיאטרון, ומראה בו קטעים מסומנים שצוטטו מדבריו שלו במהלך שיחות אמיתיות שקיימו. "כל הטקסטים שמסומנים פה הם טקסטים שלי", הוא מבהיר בקור רוח. "שאני אמרתי". 

הסצנה הטעונה הזו מעלה סוגיה משמעותית בספרות: מה מתוך החיים עצמם משתרבב פנימה אל היצירה? האם הקטעים האלה הם העתקה או יצירה חדשה בפני עצמה? מה הופך אותם ליצירה? והאם יש ליוצר.ת מחויבות כלפי מקורות ההשראה שלו? כלומר, אם תומר צעק איזה משפט ציני תוך כדי ויכוח, ואיריס זכרה אותו ואחר כך שילבה אותו במחזה שכתבה, האם תומר הוא יוצר הטקסט הזה בעצם? 

לפוסט המלא

"העניין הוא כזה: לפעמים נמתח לפנינו רחוב ארוך מאוד. אנחנו חושבים, אוי, כמה שהוא ארוך. לא נצליח אף פעם לעשות את זה. כן, ככה אנחנו חושבים לפעמים." 

הוא הביט לפניו בשתיקה במשך זמן-מה, ואז המשיך: "ואז אנחנו מתחילים להזדרז. ומזדרזים יותר ויותר. בכל פעם שאנחנו מרימים את המבט אנחנו רואם שאורך הרחוב שאנחנו עוד צריכים לנקות בכלל לא מתקצר. ואנחנו מתאמצים עוד יותר, וגם נתקפים בהלה, ובסופו של דבר אנחנו מתייאשים ולא מסוגלים להמשיך. והרחוב עוד נמתח לפנינו. ככה אסור לנו לעשות את זה."

הוא חשב במשך זמן-מה. לאחר מכן המשיך: "אסור לנו אף פעם לחשוב על כל הרחוב בבת אחת, את מבינה? אנחנו צריכים בכל פעם לחשוב רק על הצעד הבא, רק על הנשימה הבאה, רק על גריפת המטאטא הבאה. ושוב ושוב רק על הצעד, הנשימה והגריפה הבאים."

הוא השתתק שוב והירהר, לפני שהוסיף: "וככה העבודה גורמת שמחה. זה חשוב, כי זאת הדרך הנכונה לעשות את זה. וככה זה צריך להיות".

לפוסט המלא