הרעיון של כללי לשון מעורר בי עניין, ולעיתים קרובות גם ספק, כבר שנים רבות. מגיל צעיר קראתי ספרים בשלל סוגות וסגנונות, ופיתחתי רגישות לשונית להבדלים ביניהם – בין ספרים שפונים לנוער לעומת אלה שפונים למבוגרים, בין ספרים שתורגמו בשנות השישים לעומת אלה שראו אור בשנות התשעים, בין ספרי עיון לסיפורת, וגם בין שפתם של משוררים, או פזמונאים מתקופת קום המדינה, לעומת שפתם של פזמונאים בתקופתי. בהיותי ילדה דו-לשונית, שגדלה על השפה הרוסית בבית והעברית בכל שאר המקומות, הצלחתי לזהות אינטואיטיבית הבדלים בין שפות לא רק באוצר המילים אלא גם במבני הדקדוק, בניסוחים וכמובן במשמעויות – איך מילה אחת במקום שונה במשפט עשויה לשנות את משמעותו, לרכך את הטון או להחמיר אותו, להדגיש משמעות אחת או להבליע אחרת. אלה היו הדברים שתמיד ריתקו אותי בשפה – הגמישות והיצירתיות שלה, היכולת לשחק איתה ולפתל אותה בכיוונים שונים, הדרכים השונות להשתמש בה עבור אינטראקציות חברתיות מגוונות מאוד. 

לפוסט המלא

אחד הנושאים שהכי עניינו אותי בלימודי העריכה שלי היה עריכת תרגומים. תמיד הדהים וריתק אותי ההבדל בין תרגומים שונים בעברית לספר זהה, שיותר משהם מלמדים על הספר עצמו הם מלמדים על הלך הרוח בארץ היעד בעת התרגום – על סגנונות הביטוי, הסלנג והתעתיק, וגם על היחס של המתרגמים לשפת התרגום והאידיאלים שהם משליכים עליה. תרגום מבחינה זו הוא מעין נייר לקמוס לתרבות היעד לא פחות משהוא נועד להנגיש את תרבות המוצא לקוראים בשפה אחרת. והרי המקור – תמיד נשאר מקור! אז למה לטרוח לתרגם אותו שוב ושוב? מאין בכלל הרציונל שצריך להנגיש את המקור לקוראים העכשוויים, לאנשים שרחוקים מאוד מאותה תקופה ושלא יכולים להבין אותה? האם בני תרבות המקור כן יכולים בהכרח להבין?

לפוסט המלא

חזרתי עייפה אך מרוצה מיום העיון של תכנית התעודה לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב:

  לפוסט המלא

ייתכן שמשיכתי לשפות משחר ילדותי נבעה מהעניין שלי בתרבויות, וייתכן שההפך הוא הנכון. כך או כך, השתיים שלובות זו בזו לבלי הפרד: כשאני שומעת שפה אני מיד מחפשת את השורשים התרבותיים שלה, את מגעיה עם תרבויות אחרות דרך מילים שהשתמרו, ואת הייחודיות שלה במבנים, בצלילים, בתחביר, במטבעות הלשון ובמשמעויות המוקנות להן. 

לצערי אני דוברת שלוש שפות בלבד, ברמה הולכת ויורדת: עברית היא שפת עולמי, שפת מחשבותיי וביטוייהן, השפה שבה אני מתקשרת עם רוב סובביי; אנגלית היא השפה הבינלאומית שלמדתי לאורך שנים מתוך הכרח, ושאילצתי את עצמי להכיר טוב מספיק מסיבות מקצועיות ולשם הגאווה; ורוסית היא שפת מקורותיי, שפת האם שלי, שבאופן אירוני אינני מכירה היטב ומעולם לא זכיתי לאוריינות אמיתית בה – כי משפחתי עלתה לארץ בהיותי בת 3 בלבד. 

לפני כמה שבועות ישבתי בעבודה עם קולגה דוברת רוסית, אישה שאני מעריכה מאוד ושמחזיקה בתפקיד בכיר. עזרתי לה במילוי דו"ח כלשהו – אני הקראתי פרטים והיא כתבה, ותוך כדי כך תיקנתי פעם אחר פעם שגיאות כתיב קטנות במילותיה. והיא נאנחת ברוגז, "כמה שנים עוד אהיה בארץ לפני שאדע את הדברים האלה?!". ואז סיפרתי לה כמה אני מקנאה בה שהיא יודעת רוסית על בוריה, בעוד שאני – בתיהם של הוריי וסביי מתפקעים מארונות עמוסי ספרים ברוסית שלעולם לא אצליח לקרוא. ספרות קלאסית ומודרנית, שירה ומחזות, היסטוריה רחוקה וסאטירה פוסט-סובייטית. ובאומרי כך באופן מביך כמעט עלו דמעות בעיניי, כי שפה היא תרבות, היא מולדת, היא חיבור לשורשים, וכמה זה עצוב כשאדם מנותק משפתו הראשונה ולא מכיר אותה באמת.

לפוסט המלא