שווה לעשות תזה? 26/01/17 חברתי שרה עברה תהליך ארוך ומייסר עד שהגישה לא מזמן את התזה, וכתבה פוסט שמסכם תהליך זה: -- בכמה שבועות האחרונים אני סובבת לא מעט סביב התהליך הרגשי והפרקטי המורכב של כתיבת עבודת מחקר מול התועלת הפוטנציאלית שתצמח ממנה. אני פוגשת שאלות אלה גם בקרב לקוחותיי, אפילו בשלבים מתקדמים של כתיבת העבודה, וגם ביתר שאת מאז שהתחלתי לעבוד כמרכזת החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה בנוסף לעבודתי כעורכת. לעתים קרובות פונים אליי סטודנטים בסוף תואר ראשון או בתחילת תואר שני ומתייעצים - לדעתך כדאי לעשות תזה? כמה זמן זה לוקח? מה ייצא לי מזה? ועוד עולה השאלה, מה עושים אחרי התואר? האם זה בכלל שווה את המאמץ? ברור שאין לכך תשובה חד-משמעית, שאם לא כן לא הייתה עולה השאלה. לכן אנסה להציג כאן את מחשבותיי בנושא ואת ניסיונם של אחרים ששיתפו אותי בלבטיהם בניסיון להגיע לתשובה. האמת היא, שתהליך כתיבת תזה הוא ארוך, מורכב ומייגע. יותר מסטודנט אחד שאני מכירה פרש מלימודיו באמצע בלי שסיים את התזה שלו או אפילו התחיל אותה, ובלי שסיים תואר שני בעצם, כי ברוב המקרים ההשקעה רבה מהתועלת שתעלה ממנה בסופו של דבר. כדי לכתוב תזה תצטרכו במקרה הטוב לתכנן לוח זמנים קפדני ולהשתדל ככל הניתן לעמוד בו, למרות אילוצים רבים שאינם תלויים בכם, ובמקרה הרע לעזוב הכול חודשיים-שלושה לפני ההגשה ולהקדיש את החיים שלכם לכתיבה אינטנסיבית. רבים מגיעים לקו הסיום כשהם אינם שלמים עם העבודה שהגישו, במיוחד אם החלק האחרון של הכתיבה נעשה בתנאי לחץ. ונוסף לכול גם היחסים עם המנחה יכולים להיות מאוד אמוציונליים וטעונים, לאו דווקא לטובה, במיוחד לקראת השלבים האחרונים של ההגשה אבל גם קודם לכן; לא פעם ולא פעמיים פנו אליי לקוחות שלא נגעו בתזה כבר שנה בגלל הערות של המנחה על הטיוטה הראשונה שהם פירשו כביקורת קטלנית. זהו תהליך ארוך ומתסכל של עליות וירידות רבות, לעתים דרסטיות, שעלולות להשפיע על כל היבט בחייכם - מעבודת המחקר עצמה ועד היחסים עם בני משפחה, חברים ללימודים ומרצים. זה כמובן לא חייב להיות כך. מידת ההשפעה של תהליך המחקר על חייכם נובעת ישירות ממידת החשיבות שאתם מקנים לו, מידת הפרפקציוניזם שלכם וגם העמידה בלוחות זמנים שמתווה את מידת הלחץ בעבודה. אבל גם מי שלוקח את המחקר יחסית בקלות ימצא את עצמו בשלב זה או אחר מתוסכל, מיואש או מותש. כהמחשה למצב זה הכנתי פעם את הגרף הבא: אז למה בכל זאת אנשים עושים את זה? כי זה נראה טוב יותר בקו"ח; כדי לאתגר את עצמי; כי כולם במחלקה שלי עושים; כי אולי זה יפתח לי דלתות בהמשך... כל אלה סיבות לא מספיק טובות כשלעצמן, ולעתים קרובות לא מהוות מניע חזק מספיק כדי לעבור את התהליך ולהגיע עד סופו. הסיבה היחידה שבאמת מספיק טובה כדי לעשות תזה, היא שאני רוצה להבין תופעה ייחודית וחדשה שמעניינת אותי. גם הסיבה הזו, רומנטית ככל שתהיה, לא תמיד תביא אותנו לסוף וגם לא תבטיח תהליך עבודה מהיר וקל; אדרבה, כפי שציינתי, ככל שהחיבור הרגשי למחקר גדול יותר כך גדל פוטנציאל הקשיים שיעורר בנו תהליך העבודה. במצב זה סביר שנקדיש הרבה יותר זמן לדברים יותר טפלים, נשקיע המון בחומרים שבסוף יירדו בעריכה, נתקשה יותר לקבל ביקורת ואולי גם האובייקטיביות שלנו כלפי תופעת המחקר תפחת עם הזמן. אבל זה עדיין המניע הכי טוב לכתיבת תזה, ולמעשה לבחירה באופן כללי בקריירת מחקר. אם זה משהו שאני באמת רוצה לדעת, המחקר שלי יונע מהתלהבות, עניין, הנאה וסקרנות, מה שיקל במידה ניכרת על התהליך המתמשך הזה ויהפוך אותו לשווה באמת. זה היה גם המניע לכתיבת התזה שלי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. למעשה, בחרתי בלי יותר מדי מחשבה ותכנון נושא שבמחשבה שנייה היה עלול להיראות די מרתיע: בהיותי בחורה חילונית סקרן אותי להבין את תופעת ההשתלבות של חרדים בשוק העבודה החילוני הפתוח, וכיצד הם שומרים על זהותם החרדית הנבדלת בתוך המסגרות חוצות-הגבולות לכאורה הללו. אמנם גרתי זמן מה בשכונה שבה התגוררו גם משפחות חרדיות רבות, אך מעולם לא שוחחתי עם אדם חרדי, לא הכרתי חרדים (בעבודתי או במקומות עבודה אחרים) וגם לא הכרתי על בוריים את נהגי ההתנהגות שחרדים אולי יצפו ממני במפגשים עמם. למרות זאת ניגשתי בנחישות ובהתלהבות לבצע מחקר איכותני הכולל ראיונות עם חרדים שהשתלבו בשוק העבודה החילוני, ולהפתעתי תוך זמן קצר הייתה לי רשימת מרואיינים מפותחת - כולם גברים ונשים חרדים שהסכימו להתראיין בלי שום התניות, ובתוך כך ניפצו רבות מהסטיגמות שהיו לי ומהתיאורים המגמתיים על אודותיהם שמוצגים לעתים קרובות בתקשורת החילונית. נהניתי מהראיונות, נהניתי מקריאת החומרים בתחום ונהניתי מניתוח הממצאים ומהתגליות שעלו מהם. אבל האם זה אומר שתהליך הכתיבה היה קליל ונעים? רחוק מכך. למרות שאני אוהבת לכתוב וכותבת די בקלות, כתיבת התזה נמשכה כשנתיים וכללה טיוטות רבות, ביקורות נוקבות מצד המנחה וקוראים אחרים, חשש בלתי פוסק שאני לא מייצגת כראוי את החברה החרדית ו"מה אני מבינה בכלל", תקופות ארוכות שבהן לא נגעתי במחקר כלל ואחריהן תקופות לחץ ובהלה שמא לא אספיק להגיש בזמן, הארכת לימודים (קצרה ומיותרת בדיעבד אבל נראתה הכרחית בזמן אמת), והדובדבן שבקצפת - עשרה ימים לפני ההגשה הודעה מהמנחה שלי שיש לערוך שינויים עצומים בכל סקירת הספרות והדיון ושהיא מאוד מודאגת מהיכולת שלי להגיש בזמן. חייבים להודות שזו לא הייתה התקופה הכי פשוטה ונינוחה בחיים שלי. בנוסף להתמודדות עם תהליך המחקר המאתגר, לימוד אוטודידקטי של המון דברים חדשים - ממנהגים חרדיים ועד שיטות מחקר מתקדמות, כתיבת טיוטות ומחיקתן, הייתי צריכה להתמודד גם עם קשיים פסיכולוגיים - קבלת ביקורת, הכרה בערך העבודה שלי (בפרט בתחום חדש ולא מוכר יחסית), ביצוע שינוי תודעתי מסטודנטית לחוקרת, עבודה בודדה ללא גבולות ומחויבות ועוד. כל זאת מבלי להתייחס לעומס בעבודה ה"אמיתית" שלי (זו שמשלמים עליה), מחויבויות משפחתיות, ניהול זוגיות ומדי פעם גם זמן למנוחה או לחיי חברה. אבל למרות זאת, זה היה הדבר הכי מתגמל ומספק שעשיתי בחיי. המחקר פתח עבורי דלתות לעולמות חדשים שלא הכרתי וזיכה אותי בהזדמנות להבין בעצמי את מה שהוצג סביבי לעתים קרובות כל כך בצורה שטחית או סטריאוטיפית. לאחר שסיימתי לאסוף נתונים ידעתי הרבה יותר על החברה החרדית משידעתי קודם הלכן, הצלחתי להרחיב על הידע הקיים בתחום זה במחקר הסוציולוגי, ובעיקר השבעתי את העניין והסקרנות האישיים שלי בתחום זה. כשסיימתי את תהליך המחקר והגשתי את העבודה, ובמיוחד לאחר שקיבלתי את הציון והמשוב עליה, לא רק שירד מכתפיי שק כבד של חששות - אלא שתחושת הסיפוק והאישור שבה התעלתה על סך כל הקשיים. (ערב אישור הגשת התזה שלי) (אני מציגה את התזה בכנס האגודה האנתרופולוגית הישראלית משנת 2016) -- אז ככשואלים אותי אם שווה לעשות תזה, תשובתי היא - בטח. זה הדבר הכי מעניין בעולם. זו הזדמנות שלא תסולא בפז לגלות משהו חדש על העולם שלא ידעו לפניכם, שאף אחד לא בדק בדרך הזו, או באוכלוסייה הזו, או שאל את השאלות האלה. זו אפשרות יחידה במינה להיכנס למקום שלא הכרתם, לדבר עם אנשים שלעולם לא תדברו איתם לפני או אחרי כן, להסתכל על דברים יומיומיים מבחוץ ובמשקפיים תאורטיות, ואפילו להתכתב (מטאפורית או במציאות) עם חוקרים גדולים שאת המאמרים שלהם למדתם פעם, בהיותכם סטודנטים צעירים, בשיעור מבוא. אחרי שתלמדו, תכירו, תסתכלו, תתנסו, תקראו ותבינו את התופעה שלכם לעומק, ותעברו תהליך מתסכל אבל גם מלהיב של כתיבה ותיקון עד לאותה הארה ופריצת דרך שתאפשר להסביר את התופעה שחקרתם, בסופו של דבר תהיה בעולם עבודת מחקר חדשה שהיא לגמרי שלכם. זו לא עוד עבודה שמגישים למרצה ושוכחים ממנה - זה מסמך אקדמי שניצב בספרייה וישמש חוקרים אחרים, והוא גם ממצב אתכם כחוקרים רלוונטיים בתחומכם. מכאן אתם יכולים להמשיך לקריירת מחקר באקדמיה או מחוץ לה, ויכולים גם להשתמש בידע שצברתם על התופעה שלכם וליישמו בשוק העבודה, בתכנון מדיניות ציבורית, בעמותות ובאקטיביזם חברתי, בכתבות עיתונות או בכל שדה אחר שתבחרו. אתם יכולים ליידע אנשים אחרים בתגליות שלכם ולהשתמש בהן כדי לתרום לחברה, או לפחות למצוא עבודה בתחום רלוונטי ולהשתלב בה כמומחים. ישנם תחומי מחקר שהדבר קל בהם יותר מאשר באחרים, ובכל מקרה החיבור בין אקדמיה לשטח אינו מיידי ברוב המקרים, אבל למרות זאת - רבים מהכותבים שאני מכירה שבאמת כתבו מהסיבות שצוינו לעיל (עניין, סקרנות, התלהבות מהנושא) בסופו של דבר גם חיברו אותו לשוק העבודה או לחייהם בדרך כלשהי. וגם אם תעבדו במשהו אחר לגמרי, שימו לב כמה הפקתם מכתיבת התזה: כישורי מחקר, למידה עצמית, יכולת ניתוח ופרשנות, התמודדות עם תהליך כתיבה מורכב, עבודה בבדידות ועבודה בשיתוף פעולה (עם המנחה ועם אחרים), ולפעמים גם הצגת הנושא מול אחרים - בכנסים, מאמרים, כתיבה לעיתונות וכדומה... שלא לדבר על תחושת החוללות העצמית והסיפוק כשלבסוף סיימתם והגשתם. מה זה כבר להתמודד עם משימה קטנה בעבודה לעומת זה? בגלל כל הסיבות האלה לדעתי זה כדאי. וגם, לעולם לא תדעו אושר כמו האושר שבלהגיש תזה אחרי שנים של עבודה מתישה :) (שרה ואני ביום הגשתה) אבל בכל זאת אין להקל ראש בהחלטה זו. מוזמנים לשאול, להתייעץ, לדון... ולהגיע להחלטה הכי נכונה עבורכם. בהצלחה! אורלי