תארו לכם תמונה: אתם עובדים על המחקר כבר שנה-שנתיים לפחות. קראתם מאות מאמרים וספרים, עבדתם בפרך וגייסתם את כל מכריכם לאסוף נתונים, ארגנתם/קידדתם/תמללתם את כל ערימות החומרים, ישבתם ימים כלילות על ניתוחים מורכבים ומבוססים, הרמתם את עצמכם בכוח עילאי אל שולחן הכתיבה וכתבתם פרק אחר פרק, הכל הולך מעולה והנה הולך וקרב מועד ההגשה ואתם כבר מדמיינים את עצמכם עם דיפלומה ביד... אבל רגע! באמת חשבתם שהכול יילך כל כך חלק?

כמעט כל מי שעושה מחקר נתקל בשלב הזה: שניה לפני הדד-ליין הסופי פתאום מתברר שמשהו לא מסתדר, שחלק עיקרי בתיאוריה שלי סותר חלק עיקרי אחר, שהמסקנות לא ברורות, שהספרות לא תומכת בממצאים ועוד כהנה וכהנה אסונות. באופן טבעי ה"אסון" הזה מוכפל כיוון שהיינו בטוחים שהכל כבר גמור ומוכן, ופתאום התגלה עיקול בדרך ומתברר שבעצם היעד שלנו נמצא עוד קילומטרים קדימה. ואז משתלט הייאוש, התסכול ותסמונת המתחזה: "אין לי בכלל מה להגיד במחקר", "אני לא עובד נכון", "הממצאים שלי משעממים", "המסקנות שלי לא מבוססות על כלום" ועוד מחשבות דומות וגרועות מהן. וכדי להוסיף עוד להרגשה המזופתת, אנחנו מבינים לחרדתנו שאין לנו זמן בכלל להתבוסס בדכדוך (המובן בהחלט), כיוון שהדד-ליין ממש מעבר לפינה וזה בדיוק הזמן לתת ספרינט. אז מה עושים?

לפני שמתחילים לעשות (ויש הרבה מה לעשות), צריך לקחת את הייאוש בפרופורציה: האמת היא שאף אחד מעולם עוד לא עשה מחקר ראוי בלי להתנסות בהרגשה הזו, לפעמים יותר מפעם אחת. יתרה מזאת, בדרך כלל ההרגשה הזו נוטה לצוץ בשלבים קריטיים בדרך, ואם מנצלים אותה נכון – דווקא היא עוזרת לנו להתמקד. וכדי להרגיע את הספקנים, אני אספר כאן את סיפורי הפרטי.

כל מי שמכיר אותי יודע שכתיבה באה לי יחסית בקלות, וגם ניתוח ממצאים, ובכלל כל המחקר שלי זרם די בקלות – למרות שחקרתי אוכלוסיה די מאתגרת, שלא הכרתי בכלל קודם לכן ושלא היה לי קל מנטלית ומעשית לגשת אליה. ערכתי מחקר איכותני ובתוך חודש מסיום ניתוח הממצאים כבר כתבתי את הפרק ראשון, שחזר מהמנחה עם תגובות נלהבות. מעודדת המשכתי לפרקים הבאים שגם הם זרמו ברובם על מי מנוחות, וכך המשכנו והגענו עד כשבועיים לפני מועד ההגשה הסופי. איזו התרגשות! שלחתי את הטיוטה המלאה של התזה למנחה והתרווחתי אחורה על זרי הדפנה.

ואז הגיע הבום. הטיוטה חזרה עם הערות מאסיביות על חלקים מרכזיים בעבודה, והמנחה המסורה שלי אף הגדילה והוסיפה מייל מודאג שנאמר בו "אורלי, אני מאוד מוטרדת, יש לך עשרה ימים להגשה ויש כאן עוד המון עבודה, אני לא יודעת איך תספיקי".

מיותר לציין שהרגשתי כאילו השמים נפלו עליי. לא יכולתי לקבל עוד הארכה, השקעתי שנתיים וחצי מהחיים והמון מאמץ בתזה הזו, היא היתה חשובה לי מאוד וכשקראתי את המייל הזה פשוט נהיה לי שחור בעיניים. לא ראיתי שום מוצא – אך אוכל לבצע שינויים גדולים כל כך בשבוע וחצי? וגם אם אצליח לשרבט משהו, מתי המנחה תספיק לקרוא אותם? מה אם יהיו עוד הערות? האם כך ייגמרו כל המאמץ וההשקעה שלי – בכישלון מביך? 

אחרי שסיימתי לבכות, הרמתי את עצמי במאמץ והחלטתי בשכנוע עצמי רופף שעשרה ימים זה עדיין עשרה ימים יותר מאפס - אז כדאי לנסות להוציא מהם את המיטב. עם חרדה עצומה בלב והלכתי לנקודת ההתחלה הראשונה שיכולתי לראות, שני מאמרים שהעלו אבק בפינת השולחן שלי כבר חודשים במחשבה שאולי מתישהו הם יהיו רלוונטיים. תוך כדי קריאה מאומצת ולא ממוקדת התחלתי להבין להפתעתי הרבה שהמאמרים הללו סוגרים לי בדיוק את הפינות שהייתי צריכה, ודי מהר העפתי הצידה את כל הבולשיט שניסיתי לכתוב קודם ומיקדתי את תשומת הלב בטענה המרכזית שהתגבשה במהירות לנגד עיניי. אחר כך התיישבתי שוב מול המחשב, לקחתי את התיאוריות החדשות וכתבתי לאורן מחדש את החלקים שנדרשתי לשכתב. הכתיבה נמשכה שעות רבות מהבוקר עד הלילה, אבל במהלכה הממצאים התחילו סוף סוף להתחבר לתיאוריות בצורה הגיונית ולא מאולצת, ולאחר כשבוע של עבודה מאומצת מאוד שלחתי שוב טיוטה סופית למנחה בלב מפרפר ובחשש גדול.

התוצאה הסופית ידועה: התזה הוגשה בהצלחה, ולימים חזרה משיפוט עם תגובות חיוביות ומשמחות. ממרחק הזמן ניתן לומר שהמשבר הזה בהחלט נפתר בהצלחה. ואת הלקח הזה אני לוקחת איתי לכל מקום עד היום, כשחברים או קולגות או לקוחות פונים אלי בייאוש ובדמעות שאוטוטו הם צריכים להגיש ופתאום התגלתה איזו מהמורה בדרך: האמת היא, שלולא המהמורה הזו העבודה שלי היתה הרבה פחות טובה, וככל שאני עובדת יותר עם תלמידי מחקר כך אני מגלה שזה נכון לעוד רבים. התיקונים הגדולים הללו שמתגלים פתאום ברגע האחרון עוזרים לנו יותר מכל לחדד את מה שרצינו להגיד, ולהעיף החוצה את מה שמיותר או מאולץ או לא קשור. אבל כדי שזה יצליח חייבים להזיז את הפאניקה הצדה ולהבין שעם כל הכבוד למהמורות בדרך, אני עובדת על המחקר שלי כבר שנים, השקעתי מאמץ וזמן וצברתי ידע, יש לי המון מה לומר ואין מצב שאני לא מגישה אותו בציון הטוב ביותר האפשרי. זו ידיעה שתלווה אתכם כמו אלומת אור באפלה ותעזור לשים את העיניים על המטרה, ומכאן אפשר רק לעלות. 

הרבה הצלחה, ושכל הטיוטות שלכם יחזרו בלי הערות בכלל!

 

בתמונה: אני בטקס סיום התואר המיוחל :)