אחד הנושאים שהכי עניינו אותי בלימודי העריכה שלי היה עריכת תרגומים. תמיד הדהים וריתק אותי ההבדל בין תרגומים שונים בעברית לספר זהה, שיותר משהם מלמדים על הספר עצמו הם מלמדים על הלך הרוח בארץ היעד בעת התרגום – על סגנונות הביטוי, הסלנג והתעתיק, וגם על היחס של המתרגמים לשפת התרגום והאידיאלים שהם משליכים עליה. תרגום מבחינה זו הוא מעין נייר לקמוס לתרבות היעד לא פחות משהוא נועד להנגיש את תרבות המוצא לקוראים בשפה אחרת. והרי המקור – תמיד נשאר מקור! אז למה לטרוח לתרגם אותו שוב ושוב? מאין בכלל הרציונל שצריך להנגיש את המקור לקוראים העכשוויים, לאנשים שרחוקים מאוד מאותה תקופה ושלא יכולים להבין אותה? האם בני תרבות המקור כן יכולים בהכרח להבין?

בימים אלה אני מאזינה לסדרת ההרצאות The Story of Human Language של הבלשן ג'ון מקוורת'ר. באחת ההרצאות התוודה הפרופסור הבריטי המכובד שהוא מעולם לא נהנה ממחזות של שייקספיר, כי ביושבו בקהל התאטרון בלונדון הוא לא מבין כלום ממה שנאמר על הבמה באנגלית עתיקה. רק כאשר הוא קורא בעיון את המחזה מראש ומפרש אותו בקפידה, הוא מצליח לעקוב אחר האירועים. לעומת זאת, ידידו הצרפתי צופה במחזות שייקספיר בפריז ונהנה מכל רגע, בשל התרגום העדכני לצרפתית של ימינו. וכך באופן אירוני, דווקא בני תרבויות אחרות כנראה נהנים היום משייקספיר הרבה יותר מאשר הקהל הביתי.

גם אנחנו, הישראלים דוברי העברית, יכולים להבין בקלות על מה הוא מדבר. למשל, מי שצפה בשבת האחרונה בחתונה המלכותית של הנסיך הארי ובחירת לבו מייגן, אולי שמע בין הנאומים כמה מילים מוכרות. הנה זה כאן:

 

בטקס נאמרה כמובן הגרסה האנגלית, ואיך לומר? זה לא בדיוק זה. קל לראות שהנוסח האנגלי קריא וברור הרבה יותר מזה המקורי, אפילו עבורנו דוברי העברית. כך למשל, דודי (הזקוק לפירוש) הפך פשוט ל-My beloved; שמות הגוף המשונים הפכו לפנייה אישית רגילה; ושלא לדבר על התחביר המסובך בעברית, הקפיצה בין זמני עבר ועתיד, והכי חשוב – תלי-תלים של משמעויות מרומזות בעברית שהפכו לטקסט רומנטי פשטני משהו באנגלית (לטעמי כמובן).

אין ספק, המקור עלול להתיישן במידה כזו שבני אותה תרבות לא יצליחו להבינו בכלל בסופו של דבר, ויזדקקו לשנות לימוד רבות ולספרי פרשנות כדי לצלוח אותו במידה מסוימת. אבל מי שזוכר את היוזמות שצצות מפעם לפעם לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית, בוודאי זוכר גם את ההתנגדות העזה שקמה להן גם מצד ישראלים חילונים שלא פתחו תנ"ך מימיהם. וזה לא ייחודי רק לתנ"ך, כמובן; גם עברית עתיקה הרבה פחות, כמו זו של עגנון או משה שמיר, או זלמן שזר שעליו כתבתי כאן בהקשר דומה, לא נעלה על דעתנו לתרגם לשפה העדכנית שלנו.

אבל בכל הנוגע לשפות זרות, היד בהחלט נטויה ופורייה: למעשה, ככל שהספר ישן (קלאסי) יותר, כך יקל עלינו למצוא תרגומים רבים לו, וכל אחד מבטא כאמור את הלך הרוח בארץ באותה תקופה. התרגומים העבריים הראשונים, שהחלו כבר במאה התשע-עשרה, נועדו כנראה להחיות את שפת הקודש ולתרגל שימוש בה בלשון דיבור; קשה לי למצוא סיבה אחרת לתרגומים כאלה, כיוון שבזמנו מעטים בלבד קראו בעברית מכדי שמספרם יצדיק פרויקט תרגום של דיקנס או מארק טווין. התרגומים הרבים שבאו אחריהם, מראשית המאה העשרים ועד שנות השבעים לפחות, הקפידו על תקינותה של השפה עד כדי כך שכל שיבוש בה – גם אם מופיע במקור בטקסט – לא היה נסבל. סביר גם שמילים רבות חסרו לשפה הצעירה מכדי שיוכלו המתרגמים לשחק בווירטואוזיות בין משלבים, סגנונות ועגות של בני מעמדות שונים. וכך כל הדמויות נשמעו אותו דבר, זהות לקולו של המספר. היום, רק שלושים או ארבעים שנים לאחר מכן, זו כבר נקראת לנו כשפה מיושנת להפליא שמחייבת תרגום מחדש. אפילו ספר שתורגם בשנות השמונים נתפס לעיתים קרובות מיושן, על הגבול שבין הלא-מובן למגוחך. 

 --

כל המחשבות האלה התעוררו בי שוב כשקראתי השבוע את התרגום העברי ל-"Northanger Abbey" מאת ג'יין אוסטן. אמנם אוסטן אינה בת המאה השבע-עשרה כמו שייקספיר אלא כתבה בראשית המאה התשע-עשרה, אבל האנגלית שלה בכל זאת מסובכת למדי עבור קוראים בני זמננו, ובפרט ישראלים. ועם זאת ספריה נקראים בכל הארצות דוברות האנגלית בשפת המקור, ואילו אצלנו אפשר למצוא תרגומים שונים כמעט לכל אחד מספריה, וכל תרגום נבדל לא מעט מקודמו. 

התרגום העדכני שקראתי נקרא "נורת'אנגר אבי", בתרגומה של אינגה מיכאלי, והוא יצא לאור בהוצאת תמיר-סנדיק לפני כחודש. תרגום קודם לספר זה יצא לאור בשם "מנזר נורתאנגר", בתרגומה של טלה בר, בהוצאת אור-עם בשנת 1986. לכאורה ההבדלים לא אמורים להיות עצומים – בשנת 1986 כבר היה נהוג משלב דיבורי יחסית וכבר היו מספיק מילות סלנג ומשלבים בעברית כדי שניתן יהיה להביע את עושר המבע המקורי של אוסטן. ובכל זאת, באופן מעניין מצאתי לא מעט הבדלים בין התרגומים, המעידים על כך שאמנות התרגום העברי מתפתחת משנה לשנה ומדור לדור לא פחות מהתפתחות השפה העברית עצמה. 

ראשית, נתחיל בשם: התרגום החדש בחר בהיצמדות למושג "אבי" ולא בתרגום המילולי "מנזר". בבלוג של הוצאת תמיר-סנדיק יש הסבר ארוך לבחירה הזו, ואף כי אישית אינני מסכימה איתה – הייתי מעדיפה את התרגום המילולי, ולו רק משום שהמילה "מנזר" מתארת את המבנה המדובר לאורך הספר כולו, והערת שוליים מסבירה ממילא את משמעותו – אי אפשר שלא להעריך את המחשבה הרבה שהוקדשה לנושא. וזו הסוגיה הראשונה שמעסיקה מתרגמים היום: מתי ובאיזו מידה להמיר לעברית מילים לועזיות, ומתי להיצמד למושג המקורי ולהסתכן ב"אנגלוז" הטקסט? מה עושים כשהמושג בעברית אינו מוכר בכלל, וזה שבאנגלית שגור בפי כול? ומנגד, איך מקפידים על כך שהטקסט יהיה בכל זאת תקני בעברית עד כמה שאפשר? דיונים מהסוג הזה עולים כמעט מדי שבוע בקבוצות עורכים ומתרגמים שאני חברה בהן, ולא פעם עולים גם בקבוצות חובבי ספרות שמלינים על עברות מוגזם (או להפך) של הטקסט החביב עליהם. לרוב אין פתרונות חד-משמעיים, והבחירה נופלת תמיד על הדבר המקובל או המתאים ביותר לדעת המתרגמ/ת והעורכ/ת בעת התרגום. אפשר לצפות שכעבור עשרים שנה ישתנו הנורמות, והבחירות בהתאם.

כשפתחתי את שני העותקים, כבר במשפט הראשון גיליתי הבדל מעניין: ב"נורת'אנגר אבי" אנו מתוודעים לכך שאיש לא היה מעלה בדעתו כי קתרין נולדה להיות גיבורת רומן, ועוברים הלאה למשפט הבא בלי הרהורים מיותרים. ואילו ב"מנזר נורת'אנגר" כתוב כי היא לא נולדה להיות גיבורה, ואז מפנים אותנו להערת שוליים ארוכה שמסבירה גם את עניין הרומן וגם את כוונותיה של אוסטן במשפט זה. זו סוגיה שנייה שמתרגמים מתחבטים בה ללא הרף: לאחר שנקבעו בחירות התרגום, כמה מזה צריך להסביר בהערת שוליים, ומה אפשר להשאיר להבנתו של הקורא לבדו? האם יבינו את הבחירה שנעשתה, האם יפיקו ממנה את מה שנדרש? יש לציין כי אוסטן עצמה כתבה כך: 

"No one who had ever seen Catherine Morland in her infancy would have supposed her born to be an heroine"

האם קוראיה בשפת המקור בזמנו הבינו שהכוונה ב"גיבורה" היא "גיבורת רומן"? האם מבינים זאת קוראיה היום, בלי שיזדקקו למהדורה מוערת של הספר? האם משמעויותיה של המילה הזו שונות כל כך בין אנגליה של המאה התשע-עשרה לאנגליה או ארה"ב של ימינו, ובינן לבין ישראל, כך שאנו נידרש להבהרה בדמות הוספת מילה או הערת שוליים? אשאיר את השאלות הללו לחוקרי הספרות והלשון, ורק אציין שאלה סוגיות מעשיות מאוד בעבודת התרגום ואפילו בקריאה. צריך לזכור כל הזמן שתרגום הוא תיווך תרבותי בין שפה אחת – על עולמות המשמעות והתוכן שלה נכון לתקופתה – לבין השפה שלנו בהווה. הסיפור הוא אולי המטרה, אבל השפה והסמנטיקה הן האמצעי, ויש הרבה דרכים להשתמש באמצעי הזה.

 

 

הבדלים אחרים שבולטים לעין בין שני התרגומים כבר בעמוד הראשון (ולאורך הספר כולו) הם הבדלי ניסוח של אותם משפטים – דוגמה טובה לאופן שבו שינויי מיקום של מילים מסוימות או שימוש במילים נרדפות מייצרים תחושה מעט שונה בקריאה, אווירה אחרת, זרימה אחרת של הטקסט על הדף. 

אבל הכי מעניין בעיניי הוא לבחון את הדיאלוגים ביצירה. דיאלוגים, כפי שציינתי, מבטאים באופן המדויק והמהותי ביותר את שפת הדיבור בעת התרגום, או את היחס לשפה בכללותו באמצעות הבחירה להימנע משפת דיבור או לעדן אותה. כשמדובר בתרגום לעברית של קלאסיקה בריטית מהמאה התשע-עשרה, עולות סוגיות מרתקות פי כמה: למשל, ברור שהיה הבדל בין שפת הדיבור של פרחחי רחוב לבין דברים שנושא לורד בפרלמנט, אבל איך להמיר את ההבדלים הללו לשפה העברית של ימינו? האם אפשר בכלל להקביל בין השפות האלה? 

כך נראה קטע מתוך הדיאלוג הראשון, המשעשע והמבודח מאין כמוהו, בין הלא-גיבורה שלנו לבין בחור שהיא פוגשת בנשף:

 

 

הדיאלוג בין השניים ארוך ונהדר לכל אורכו, ואני ממליצה לכולם לקרוא אותו במלואו, אבל מפאת קוצר היריעה נאלצתי להסתפק בקטע קצר בלבד: הקטע שבו "נדהם" הדובר המבודח לשמוע שבת שיחו אינה מנהלת יומן כמו כל הצעירות בנות גילה, ושוטח את טענותיו על חוסר הסבירות שבדבר. הדיאלוג הזה היה נהדר בעיניי בתרגום העדכני שקראתי כי הוא כל כך כיפי, כל כך בן-זמננו, שקשה לדמיין כי אנשים שחיו בראשית המאה התשע-עשרה דיברו בטון מבודח כזה, בסרקזם ושנינות כאלה. למרות הגינונים הנוקשים והסדורים מאוד שבולטים לכל אורך הספר, ניכר כי לפחות בלשון הדיבור היה מקום לאלתור, חופש, שעשוע ובדיחות-הדעת, וזה מסוג הידע התרבותי שתרגום מתאים יכול ללמד אותנו. עליי לציין כי גם התרגום הישן יותר עונה לצרכים הללו כמעט באותה מידה, ואין לי ספק שתרגומים מוקדמים יותר בוודאי היו נוקשים יותר.

אבל אם נבחן רק הבדל אחד שבלט לי במיוחד, ראו כיצד בתרגום הישן נאמר "איך יוכלו דודנייך הנעדרים...", ואילו בחדש החליפו הדודנים מין – "איך אמורות דודניותייך הנעדרות..."? במקור, כמובן, נכתב "absent cousins", והנה הבעיה הגדולה השלישית בתרגום לעברית: למה התכוון המשורר? זכר או נקבה, יחיד או רבים, ניסוחים מעורפלים בכוונה בשפות שמאפשרות ערפול כזה – חייבים בעברית להפוך לחד-משמעיים. במקרה שלפנינו נדמה שהתרגום החדש עשה צדק עם הדובר, כיוון שהוא מרחיב במונולוג שלו על ה"אמנות" הנשית הנשגבת של כתיבת היומן, וגם עוקץ את הכתיבה הנשית תוך כדי כך; הגיוני להניח שהוא התכוון לדודניות ממין נקבה. אבל באמת, במקרים רבים כל כך קשה לנחש את כוונת המקור, כך שכל פרשנות תהיה טובה באותה מידה.

--

כל אלה הן רק דוגמאות מעטות לכמה סוגיות בסיסיות שמרתקות אותי בעריכת תרגום, ובתרגומים שונים בכלל. כיוון שאמנות התרגום השתנתה כל כך במאה וקצת השנים שהעברית קמה לתחייה, וכיוון שמתרגמים שונים השתמשו בעברית לצרכים שונים ולאו דווקא ביקשו נאמנות מוחלטת ליצירה (זוכרים את רם ויעל?), הלבטים של מתרגמים בני-זמננו מעוררים בי השתאות והערכה אינסופית. כמה מחשבה מוקדשת לכל ניסוח, לכל בדיחה שלא מיתרגמת היטב, לכל דו-משמעות, לכל ערפול מכוון, במאמץ לשמרם כפי שהם ולהעביר לקורא העברי תחושה דומה ככל האפשר לזו של הקורא בשפת המקור. ועם זאת, סביר שאם נושיב עשרה מתרגמים בחדר ונבקש מהם לתרגם ולו קטע אחד מכל פרוזה שהיא, נקבל ככל הנראה עשרה תרגומים שונים. האם זה בהכרח אומר שכל האחרים טועים? האם זה אומר שהמתרגמים משנות השבעים או החמישים טעו? להפך. אני חושבת שבניגוד לקוראים של אוסטן או שייקספיר, שיש להם רק מקור אחד להתבסס עליו, לנו יש תמיד כמה גרסאות שמציגות תמונת מראה לשפה העברית של זמנן, לתפיסת התרבות שלנו ושל האחר בזמנן, ומאפשרות להכיר דרך התרגומים לא רק את אנגליה של המאה התשע-עשרה – אלא גם, או בעיקר, את עצמנו.