להפוך מילדה טובה לחוקרת 01/12/18 זה נופל עלינו בדרך כלל כרעם ביום בהיר, אבל בשלב כלשהו כמעט כל תלמידת מחקר* תמצא את עצמה מול האתגר הזה: הצורך לעמוד בגב זקוף ולומר לציבור הקוראים, המאזינים, היועצים, העמיתים והמבקרים שאני לא רק סטודנטית טובה אלא חוקרת כמוהם. שזה לא רק תרגיל בשיטות מחקר, עבודה שהגשתי כדי להשלים את התואר, אלא שאני מומחית בתחומי ויש לי מה לתרום. * זה קורה כמובן גם לסטודנטים גברים, אבל לנשים זה קורה יותר ובחומרה רבה יותר, לכן אתמקד כאן בהן. חוקרות צעירות פוגשות את האתגר הזה לראשונה בדרך כלל בשלבים הסופיים של התזה, במיוחד בכתיבת הדיון, אבל הוא ממשיך ללוות אותנו לאורך כל הדרך: בתקצירים ובהרצאות בכנסים, בכתיבת מאמרים, בהגשת מועמדות למשרות. למעשה, הבעיה רלוונטית גם לנשות מקצוע מחוץ לאקדמיה. שוק העבודה התחרותי והתובעני לא מעריך ילדות טובות שיודעות לסכם יפה, ולצערנו גם לא מעריך נשים מוכשרות אך צנועות שלא יודעות להדגיש את ההישגים שלהן. לכן חשוב קודם כול לדבר על זה בפתיחות ולא להסתיר את הקשיים. --- לרוב הקושי בלתי צפוי ומגיע ללא הכנה. עד אז היינו תלמידות מצטיינות שעושות הכול לפי הספר: קראנו מאות מאמרים וסקרנו אותם בדייקנות; בנינו מתודולוגיה מהודקת, ואפילו הוספנו פרק רפלקסיבי שהקיף את כל ההטיות שאולי יש לנו; אספנו ממצאים בשיטתיות ורשמנו בקפדנות כל פרט רלוונטי; השקענו לילות כימים בניתוח הממצאים כדי לבטא את התופעה הנחקרת בצורה המדויקת ביותר. בקיצור, השתמשנו בכל הכישורים שצריכות ילדות טובות: להעתיק יפה מהלוח (או מהמאמר), לסכם היטב את המידע שמישהו אחר מסר לנו, ולהקפיד על הוראות של גדולים מאיתנו (המנחה, המוסד והדיסציפלינה). גם אם ניתחנו את הממצאים היטב, הקפדנו תמיד להבהיר שזו לא הדעה שלנו, זה נובע מהחומר שלפנינו. אבל כשמגיע הדיון, או כשאני צריכה לנסח תקציר לכנס, או להגיש מועמדות למשרה, מצופה פתאום מאיתנו משהו חדש: שנתבלט. שנדגיש את ההישגים שלנו ונצניע את הכישלונות. שנתדיין עם חוקרים אחרים כשווים לנו. בקיצור, שנציג את עצמנו כחוקרות מומחיות בתחומנו. רוב הכותבות מגיעות למשוכה הזו מבוהלות, מבולבלות, מהוססות, לפעמים תמהות אפילו. החשש מתגבר כשאנו מנסות לנסח מהן בעצם טענות המחקר שלנו – האם יש לנו זכות לומר משהו חוץ מאשר "זו המציאות, וזה לא אני אמרתי, זה משתתפי המחקר"? מתי הפכנו לחוקרות עם סמכות לומר משהו מהידע שלנו, ולא רק תלמידות מצטיינות שממלאות הוראות של אחרים וחוזרות על דבריהם? לא הייתי כותבת על זה אילולא הייתה זו חוויה משותפת לכל כך הרבה נשים באקדמיה. למעשה החוויה הזו ממשיכה עמנו זמן רב אחרי סיום התואר. במו אוזניי שמעתי חוקרות בכירות ומוערכות מספרות שבכל כנס ושיעור הן חוששות מחדש שלא יהיה להן מה לומר או שאנשים לא יגיעו, ואחרות התלוננו שקולגות וסטודנטים מחמיאים להן כמה הן "חמודות" או "מרצות נהדרות" ולא מדברים על המחקרים שלהן. ואם אלה התחושות שעמן מתמודדות חברות סגל בכירות, בעלות פרסומים מכובדים וקילומטראז' ארוך במחקר, לסטודנטיות לתואר שני באמת אין מה להתבייש בקושי לכתוב דיון. אבל אחרי שהצבענו על הבעיה, בכל זאת יש כמה דרכים להפוך מילדה טובה לחוקרת, וחשוב מאוד להיעזר בהן. ארחיב עליהן מעט כאן. -- איך להפוך מילדה טובה לחוקרת – הלכה למעשה הדרך הקלה (הצורנית) הדרך הקלה לא באמת קלה: היא דורשת אמנם פחות עבודה קונספטואלית ומחשבתית, אבל היא מעלה קשיים רגשיים ומנטליים שלפעמים לוקח המון זמן להתגבר עליהם. למעשה מדובר בעריכה "מעצימה" שתוכלו לעשות לעצמכן, אבל שימו לב שלעיתים ה"החלשה" של הטקסט כל כך נטמעת במבנים המוכרים לנו, שממש קשה לשים לב אליה. הנה כמה ניסוחים שרצוי לתקן בכל פעם שהם מופיעים: - עבודה > מחקר: ניסוחים כמו "בעבודתי בחנתי...", "בעבודה נמצא..." וכן הלאה מציגים את הטקסט כמו סיכום של תלמידה. הניסוחים האלה צצים באופן פתאומי בעיקר בדיון, ולא עולים כמעט בשום מקום אחר (הרי לא נכתוב "מרקס מצא בעבודתו כי..."). ברגע שאנו מתקרבות לומר משהו משלנו, עולה נטייה לצמצם את משקל הדברים לעבודה בלבד, עם קונוטציות של עבודת הגשה בבית ספר. לא עוד. כל "עבודה" תחליפו ב"מחקר" בלי לחשוב פעמיים, הרי זה מחקר. - ניתן לטעון / המחקר מעלה > טענתי היא: "טענתי", בגוף ראשון, היא מילה שקשה לחוקרות לומר. על אחת כמה וכמה לתלמידות מחקר. קל יותר להסתתר מאחורי ניסוחים ניטרליים כמו "מהמחקר עולה", או "ניתן לטעון", או "ברצוני להציע". נתקלתי כבר יותר מפעם אחת אפילו בנוסח "ברצוני להציע בזהירות", כאילו את טענותיי אני חייבת לומר בלחש ובמבט מושפל לרצפה. למה הניסוחים המעורפלים? בהנחה שעשינו מחקר טוב, מותר (וצריך!) לטעון טענות שאנו עומדות מאחוריהן. אם מישהו יבקר אותנו, אדרבא – בואו נדבר על זה ונרחיב את הידע המדעי ביחד. אבל למה להצטנע בניסוחים זהירים כל כך, כאילו מראש אסור לי לומר דבר? - אנו טוענים > אני טוענת: כל כותבת תזה ודוקטורט כותבת לבד, נקודה. זו המהות של המחקר הזה, ועל כך היא נבחנת. ובכל זאת אני רואה לא פעם ניסוחים ברבים – שוב בעיקר בדיון – כאילו שלא מדובר בטענה שלי לבד, אלא עומדת מאחוריי קבוצת אנשים שיכולה לתת לה תוקף. אז נכון שיש מנחה (לעיתים אפילו כמה), ונכון שאני חלק משיח דיסציפלינרי כללי, אבל בכל זאת – מי הם "אנחנו" ש"טוענים"? זה ניסוח שלמעשה חסר כל היגיון, וכל תכליתו היא להימנע מלטעון משהו לבד. אין לזה סיבה – מותר ורצוי לטעון לבד. לכי על זה. הדרך הקשה (התוכנית) הדרך הקשה היא הסיבה שרבות מהכותבות מתקשות כל כך בדיון, וגם בתקצירים ומאמרים. בדרך כלל לוקח זמן וכמה סבבי עבודה עד שנצליח לנסח כראוי מסקנות מחקר משכנעות שאפשר לעמוד מאחוריהן. אבל הנה כמה כיווני פעולה שאליהם צריך לחתור ברמה התוכנית: 1. קודם כול, בואו לא נתבלבל: הדיון הוא לא שחזור של סקירת הספרות, ותקציר לכנס או הרצאה בוודאי שאינם כאלה. אחרי שהצגנו בפרקים אחרים את מה שאמרו אחרים, עכשיו זו הבמה שלי: מה לדעתי הממצאים אומרים. מה אפשר להסיק מזה. איך זה קשור לסוגיות תאורטיות שעומדות בלב מחקרי. יש לי זכות לומר את כל זה בתור חוקרת – אני ביצעתי מחקר שנמשך שנים, אספתי ממצאים באופן שיטתי, ניתחתי אותם, קראתי תאוריות ואני מכירה את הרקע הדיסציפלינרי. עכשיו גם לי יש מה לתרום כמומחית בתחום, והנה התרומה שלי. זה קשה לא רק מנטלית. למעשה, אחרי שכבר הצלחנו לעשות סוויץ' בראש, זה עלול להיות קשה שבעתיים – כי פתאום אני עומדת מאחורי משהו וצריכה שהוא יהיה ממש מבוסס, משהו אמיתי שתורם למדע (ולו מעט). הרי זו מטרתו של מחקר. ולכן זה דורש כמה סבבי חשיבה ועיבוד. אבל תסמכו עליי, יש תשובות, וכבר ראיתי מחקרים גרועים מאוד שפורסמו בבמות הכי גדולות כיצירת מופת – רק כי החוקר (לרוב זה חוקר) ניסח את דבריו כאילו מדובר בתרומה מדעית מבריקה. אז אל תצטנעו מראש, חפשו את התרומה שלכן באמת ואז תבליטו אותה. 2. בהמשך לכך, בואו ננסה להימנע מדיון שכל כולו נסמך על אחרים. ראיתי לא מעט חוקרות מוכשרות שמצאו ממצאים מעניינים, ואז בהגיען לדיון מיהרו לסגת והדגישו ש"הממצא דומה למה שעלה במחקרם של X ו-Y". חברות, לא לזה מתכוונים כאשר אומרים שהדיון צריך להתחבר לרקע תאורטי קודם. הכוונה היא לומר משהו כמו "במחקרי מצאתי א' ב' ג'. מכך ניתן להסיק ד'. הממצא תורם לתיאוריה של X ומוסיף עליה את הנדבך הבא...". כן, זה נשמע נורא שאפתני, אבל כפי שאמרתי כבר לכמה כותבות – עדיף בשלב הזה שתיראו קצת שאפתניות מדי מאשר צנועות מדי, כמובן עם בסיס טוב לכל טענה. ואם יבקרו אתכן, תעמדו בגב זקוף מאחורי הטענות ותדעו שיש לכן כלים לענות, כי עשיתן מחקר טוב וטענותיכן מבוססות (ראו סעיף 1). 3. מיקוד וסדר לעיתים קרובות הדיון נוטה להיראות כך: סיכום הממצאים (אותו דבר שאמרו אחרים בממצאים, בעוד 3-4 עמודים) חיבור לתאוריות (אותו דבר שאמרו אחרים בסקירת הספרות, בעוד 5-6 עמודים) מגבלות המחקר (פרק בן 2 עמודים לפחות שבו אני מפרטת ביסודיות את כל מה שגרוע במחקר שלי) תרומה המחקר (פסקה קצרצרה בת 6 שורות שבה אני כותבת שהנושא חשוב ואפשר להשתמש בו למחקרי המשך) -סוף- גם לכן משהו במבנה הזה נראה מקולקל? כפי שכבר מובן למי שהגיעה עד כאן, הדיון צריך להתמקד במחקר שאנחנו עשינו, ולהראות לעולם כמה הוא מבריק וחשוב. שהרי אחרת אין סיבה לעשות מחקר. גם אם שום ממצא לא אושש, בוודאי תרמנו משהו למדע – חשבו לפנינו כל מיני דברים, והנה הסתבר שהם לא נכונים. השתמשנו בשיטות שחשבו שהן יעילות, ומסתבר שלא. ולכן הסדר הנכון צריך להיראות כך: - סיכום הממצאים (עד עמוד) – עיקרי הדברים שחשוב לי לדבר עליהם בדיון, כי הם הכי חשובים/מעניינים/רלוונטיים תאורטית. - חיבור לתאוריות (5-6 עמודים) – ראו סעיף 2. הדיון אמור לשים את הזרקור על הממצאים שלי, ולהראות איך הם משתלבים בהקשר הרחב של הרקע הדיסציפלינרי בתחום. כמובן יש לבחור את המחקרים שעמם אני יכולה באמת לדון, ולהשאיר בחוץ את אלה שלא תורמים לי. - מגבלות המחקר (עד עמוד) – היו לי מגבלות. לכולנו יש. החוכמה היא לבנות את הפרק כך שהקורא לא יחשוב "וואו, איזה מחקר נוראי". כאן בדיוק המקום שעלינו לא להיות ילדות טובות שמתוודות על פשעינו הקטנים, אלא חוקרות עם ביטחון עצמי. קודם כול, פרופורציות: לא יכול להיות שהמקום שבו נדבר על המחקר הכי הרבה הוא פרק המגבלות. עשינו מחקר טוב, זה צריך להיות הדגש. שנית, על כל מגבלה שנכתוב, יש להסביר איך התמודדנו איתה, כדי להראות שלמרות המגבלה המחקר מצוין. כלומר, ידענו הכול מראש, התמודדנו עם הכול לאורך הדרך, והמחקר שלנו כעת מבוסס דיו. - תרומת המחקר (עמוד ויותר) – תשתדלו להימנע מלומר שתרומת המחקר היא אך ורק שהוספתי לידע על התופעה כי חקרתי אותה באוכלוסייה/איזור/תקופה שבה היא לא נחקרה בעבר. את זה יכול לומר כל חוקר על כל דבר. אם חקרתן באוכלוסייה יוצאת דופן – תסבירו למה חשוב לערוך מחקרים על האוכלוסייה הזו; אם חקרתן באיזור לא מוכר – תפרטו איזה מידע נוסף הפקנו מהמחקר על האזור הזה; תאתגרו את עצמכן לתת תשובות טובות לשאלות הללו, בטוח שיש. -- כל זה רלוונטי לתזה, רלוונטי הרבה יותר לדוקטורט, והכי רלוונטי לפרסומים שפיטים. הדבר הכי מצער הוא, שלרבות כל כך מהחוקרות כן יש הישגים, לפעמים הישגים גדולים יותר מאלה של מי שכן יודעים לקדם את עצמם. אבל אף אחד לא יראה את זה אם לא תדגישו אותם. לעיתים קרובות זה רק עניין של ניסוחים וסמנטיקה, של סדר המילים, אבל זה כל כך חשוב להצגה העצמית שלנו שכואב לראות כמה קשה לנשים לעשות את זה. זה קשור גם לתסמונת המתחזה (ארחיב על זה בהזדמנות), ולפעמים גם לקושי להסביר על מה המחקר שלנו בעצם (כתבתי על זה כאן), אבל הרבה פעמים זה פשוט קושי מנטלי לעשות את הסוויץ' בין ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה, לבין חוקרת אסרטיבית ומומחית שמתווה דרך בעצמה. למעשה זו בעיה של נשים גם בעוד הקשרים: למשל, לפני כשנתיים פיתחה תמי רייס, מנכ"לית חברת ייעוץ אמריקאית, תוסף גוגל עבור נשים שנוטות להתנצל יותר מדי במיילים שלהן. התוסף מסמן כטעות כל התנצלות מיותרת ומכוון לניסוחים אסרטיביים יותר (ראו כאן וגם כאן). אבל החדשות הטובות הן שזה באמת אפשרי, וגם נעשה קל יותר עם הזמן, אם נתחיל להתאמן ונשמור כל הזמן את המטרה שלנו בראש. גם אם אתן לא שואפות לזכות בפרס נובל או להיות פרופ' מן המניין (למה לא בעצם?), בנקודת הזמן הנוכחית השקעתן הרבה זמן ומאמץ בכתיבת מחקר שלדעתכן הוא חשוב, רלוונטי ומעניין. אתן רוצות שהוא יישמע ויזכה לבמה הנכונה עבורו. ניסוחים מהוססים ומוחלשים יפגעו במטרה הזו וישאירו אתכן מתוסכלות. זה הזמן להציג את עצמכן כפי שאתן באמת – חוקרות רציניות שרוצות ומסוגלות לעמוד מאחורי העבודה שלהן. -- רוצות ורוצים להמשיך לעקוב אחר הפרסומים שלי?הירשמו לניוזלטר החדש!