הספרייה של סבא וסבתא שלי כוללת כמה ארונות גבוהים וצפופים, כולם מתפקעים מספרות רוסית מכל הסוגים: קלאסיקות לצד סאטירה עכשווית, ספרות מתורגמת לצד ספרי מקור של בני העלייה הרוסית שכתבו בישראל, ספרי עיון והיסטוריה, ספרי מסעות ואטלסים, אפילו מילונים. כל השפע הזה אינו נגיש לי: כילדה שעלתה לארץ בגיל צעיר מאוד, חייתי בין שתי תרבויות ושתי לשונות, אבל רק את זו המקומית הצלחתי ללמוד על בוריה.

הלכתי לפעוטון ישראלי ולגן חובה, עליתי לכיתה א' וסיימתי בגרות ב-י"ב, ותוך כדי כך עברתי את כל הסוציאליזציה הישראלית של מערכת החינוך, הטלוויזיה, השירים והספרים. תכנית הרדיו האהובה עליי בנעוריי הייתה "שבת עברית" ב-103fm, שהשמיעה מדי שבת את אותו פלייליסט קבוע של חווה אלברשטיין, להקת הנח"ל, שלום חנוך והגבעטרון, וגיבורות ילדותי היו גלילה רון פדר ולאה גולדברג. העברית שלי בזמנו בוודאי הייתה גבוהה יותר מזו של רבים מבני גילי ילידי הארץ, שלא חשו צורך מיוחד להכיר מילים "מפעם" ודרכך להכיר את התרבות והערכים הישראליים: רעוּת ומלחמות, מולדת ואדמה, הגשם הראשון והשרב, חגי תשרי וחג האביב. כל זה היה חדש אצלי בבית, את הכול היה צריך ללמוד – מילים, מושגים, חוויות חיים שנשללו בגולה ושכעת היה צריך לרכוש אותן שוב.

ואילו הרוסית שלי הייתה ועודנה קלוקלת עד היום, וקרוא וכתוב כמו שצריך לא למדתי מעולם. למשפחה שלי לא היה זמן לחינוך ביתי: הם עבדו קשה לפרנסתם, ובזמנם הפנוי שברו שיניים בלימוד העברית שאני ואחותי דיברנו באופן שוטף. מעת לעת הם הסתכלו עלינו וראו איך אנחנו הולכות והופכות לילדות ישראליות – שונות כל כך בתפיסותיהן ובמנהגיהן ממה שהיה נהוג אצלם, לומדות תרבות אחרת וגדלות לעולם אחר.

עד היום אני מנסה להתחבר לרוסית דרך ספרי שירה קטנים שאני מוסיפה שוב ושוב, במאמץ בלתי מתכלה, לספרייה הביתית הענפה שלי שכולה בעברית. השירים נושאים אותי אל עולמות רחוקים, אל זכרונות מגלגול קודם, אל מקומות כמו "הרי אלטאי" המושלגים כל השנה ואנשים שחולמים לראות את הים ולו פעם אחת. אבל אני קוראת בהם לעיתים רחוקות, וכל מילה נקראת שלוש פעמים לפחות עד שאני מצליחה להגות אותה וליצוק לתוכה משמעות. לעיתים קרובות המשמעויות חומקות ממני בכל זאת.

אבל תמיד מגיעה התקופה בשנה שבה התרבות הרוסית שלי צפה מתוך העבר. זה קורה בסוף השנה האזרחית, אז מתקרב החג שלנו – נוֹבִי גוֹד (נובי = חדש, גוד = שנה). החג הזה ייחד אותנו תמיד מכל הילדים הישראלים בבית הספר, ושמרנו אותו בסוד. זה היה חג לא מובן בחברה הישראלית: בהתחלה מושתק לגמרי, אחר כך מעורר אנטגוניזם – "מה אתם נוצרים עם העץ אשוח הזה?", או "סילבסטר היה אנטישמי". ואנחנו, ילדות קטנות ישראליות ממשפחה של עולים זרים, לא ידענו מספיק על נוצרים ויהודים ועל התרבות שלנו כדי להסביר. אז שתקנו.

היום אני מבינה את החג הזה קצת יותר: אצל יוצאי בריה"מ זה לא סתם חג, זה המאור הגדול של החורף הקר במדינה קשה, ענייה ועוינת. בלב לבו של כפור לבן ואטום מציבים עץ ירוק מקושט בכדורי בדולח צבעוניים, אצטרובלים מוזהבים ומיני סוכריות; הבית מואר וחם מארוחה משפחתית גדולה ושמחה, האלכוהול זורם כמים, וכולם מנגנים ושרים את שירי החג; במעט הכסף שנחסך קונים מתנות לבני המשפחה, מחלקים כרטיסי ברכה, לובשים בגדי חג, ופשוט מותר לשמוח. זה היה החג היחיד שאיחד את בני האומות כולן של המרחב הגדול והדכאני הזה, אחד החגים הבודדים שעוד היה מותר לחגוג, והוא נשמר כחג לא-דתי ללא שום משמעויות מפלגות – רק יום אחד של שמחה פשוטה.

תושבי ברית המועצות חיכו לחג הזה כל השנה. עד כדי כך שיש ברכה מיוחדת לקראתו – סְ נַסְטוּפָּיוּשְצֵ'ם, שמשמעה "[אני מברך אותך] לקראת [נובי גוד]" (כן, הברכה עצמה כוללת פחות או יותר מילה אחת, שאומרת הכול). עד היום תוכלו לראות ברחוב, בקופת החולים או בטיב טעם יוצאי בריה"מ מברכים זה את זה בברכה הזו שבועיים ואפילו שלושה שבועות לפני החג, שזה הגיוני בערך כמו לומר "שבת שלום" ביום שלישי. עד כדי כך חיכו לחג הזה, שאפילו הציפייה לו הייתה משמחת ומחממת לב וזכתה לברכה משלה.

הנובי גוד עצמו, כפי שאמרו כבר רבים לפניי (למשל כאן וגם כאן), כולל מוטיבים מחג המולד וגם מוטיבים פגאניים קדומים, אבל בהקשרו העדכני (במאה האחרונה בערך) בוטלו כל ההקשרים הדתיים והוא נותר כחגיגה חילונית מאוחדת. הוא היה כל כך משמעותי, כל כך גדול, שגם יוצאי בריה"מ שעלו לארץ בשנות התשעים – כמו המשפחה שלי – לא יכלו לוותר עליו. יכול להיות שדווקא בגלל ההשתלבות הטובה כל כך של בני העלייה הזו בתרבות הישראלית, ולאור הילדים הישראלים שגדלו אל מול עיניהם, קשה היה לוותר על סממן תרבותי כל כך עוצמתי ומעצים.

ולכן גם אנחנו גדלנו אל תוך החג המשפחתי הגדול והשמח שלנו. היינו מקשטים עץ אשוח מפלסטיק בכדורי בדולח אוקראינים עדינים שנשמרים מכל משמר כל ימות השנה, עטופים בנייר דק וארוזים בקופסאות קרטון; מכינים ארוחה משפחתית מפוארת עם שפע עוגות מסובכות, ופוגשים קרובים מרחוק; מחלקים ומקבלים מתנות במעט הכסף שנחסך בקפידה בדרך כלל; וכל המשפחה צופה יחד, באופן נדיר, בשידורי החג בטלוויזיה הרוסית – בזמן שבערוץ 2 או בערוץ הילדים שלנו אף אחד בכלל לא ידע שחג. בשעה חצות בדיוק השידור היה עובר לזיקוקים בכיכר האדומה במוסקבה, ונשיא רוסיה היה נושא נאום לאומה, ורק אחרי זה כולם נאנחים מהאוכל והשתייה וההתרגשות והולכים לישון. ולמחרת בבוקר אמא הייתה מרשה, באופן נדיר ביותר, לא ללכת לבית הספר – כי זה חג. ובמקום זה אנחנו פותחים מתנות שנערמו מתחת לעץ, אוכלים שאריות עוגה ומאכלי חג, ומרגישים מיוחדים וחגיגיים למשך יום אחד. ואז חוזרים לבית הספר ולא אומרים מילה, כאילו כלום לא קרה.

היום אני מבינה את כל זה בהקשר קצת יותר רחב, וברור שזה כבר לא היה בדיוק זה. במקום חגיגה עממית גדולה, חגגנו בבית פנימה בלי לספר לאף אחד; במקום עץ אשוח ירוק ורענן מהיער, עמד עץ פלסטיק ירוק קטן שהחתולים הפילו כל הזמן; במקום יום חופש לאומי, ההורים הלכו לעבודה ביום החג וגם למחרת, וכך קרה שלעיתים חגגנו עם כל המשפחה רק בסוף השבוע. בבית שאני הקמתי, החגים הישראליים תופסים נפח הרבה יותר גדול. אולי זה בלתי נמנע כשעוברים לארץ אחרת אחרי הכול.

אבל עם הזמן משהו גם התחיל להשתנות. בשנים האחרונות, בעיקר מאז המיזם נובי גוד ישראלי של בני דורי – שנקראים דור 1.5, עולים שהגיעו בגיל צעיר וחיו בין שתי התרבויות – החג הזה פתאום עלה לתודעה. מדברים עליו בחדשות, כותבים עליו בעיתונים, אפילו ראיתי בעכבר העיר רשימה של "מסיבות נובי גוד". בחיפוש בגוגל, למשל, המושג "נובי גוד" מעלה כמעט 100,000 תוצאות, שזה ממש מפתיע יחסית לסודיות שבה החג נשמר בעבר. אפילו הפרויקט של רביבו שרו על זה במזרחית! מה יותר מיינסטרים ישראלי מזה?

אז הנה קרב ובא שוב הנובי גוד. ברכו את מכריכם סְ נוֹבִים גוֹדָם ("[אני מברך אותך] עם נובי גוד"), קשטו עץ אשוח (יוֹלְקָה) בקישוטי חג ובממתקים, חלקו מתנות לילדים, תכינו ארוחה רוסית מפוארת עם הרבה שמפניה וודקה, וחכו בחצות לסבא כפור (דֵד מָרוֹז) ונכדתו פתית-שלג (סְנֵגוּרָצְ'קַה). או שפשוט צפו בגשם הישראלי המשמח בחורף היבש-בדרך-כלל, כאן באמצע המדבר הים-תיכוני שלנו, ותדעו שמסתובבים סביבנו אנשים הנושאים עמם ניחוחות של תרבויות אחרות ורחוקות.

חג שמח!

 

--

 

רוצות ורוצים לקבל עדכונים על פרסומים שלי?

הירשמו לניוזלטר!