עריכה מגדרית הפכה בזמן האחרון לנושא חם שצמח כמעט יש מאין. הדרישה לכך עולה גם מלמטה, כפי שנראה למשל בצורות ביטוי חדשות המתפשטות בקבוצות פייסבוק רבות, וגם מלמעלה – ממוסדות ציבור כמו משרד החינוך ומשרד הבריאות, שחותרים ל"הנגשה תרבותית ולשונית" של שירותיהם. המשמעות הפרקטית של טקסט שוויוני-מגדרית היא ניסוח שיתאים לשני המגדרים (ולמהדרין: לכל רצף המגדרים), כך שניתן לקרוא אותו הן בזכר והן בנקבה, שפונה בו-זמנית גם לגברים וגם לנשים, או שלא עולה ממנו פנייה מגדרית בכלל, ובקיצור – ללא הנחות יסוד מוקדמות באשר למגדר של מי שקורא את זה, או של המין ה"ניטרלי" שכל מה שנכתב עבורו מיועד גם למין השני. 

הנושא הזה מרתק אותי כבר תקופה לא קצרה הן כאישה, הן כבוגרת לימודי סוציולוגיה, והן כעורכת לשון. אני עוקבת אחר שיח ממוגדר ואנטי-ממוגדר ברשתות החברתיות, על כל צורותיו המגוונות; אחר דיונים ותגובות סביב הניסיונות לשנות את השיח; אחר הרצאות ופודקאסטים בהשתתפות אנשי ונשות לשון שדנים בנושא הזה (לרוב באי-נחת מעטה או רבה); ולאחרונה השתתפתי בכנס הנהדר "עקבי אחר שינויים" באוניברסיטת בן-גוריון, שיתוף פעולה בין המחלקה ללשון העברית לבין התוכנית ללימודי מגדר, שהיה מבחינתי השיא של כל זה.

כיוון שיש הרבה מה לומר בנושא – הן מבחינה עקרונית והן מבחינה פרקטית – אחלק את הכתבות עליו לכמה חלקים. בחלק זה אציג כמה מחשבות שגיבשתי על נושא העריכה המגדרית בהמשך לכנס זה, בניסיון לחבר בין הזווית החברתית והזווית הלשונית ולהסביר למה זה בכלל נושא שראוי לתשומת לב.

מה בין שפה לחברה?

במפתיע, הקשר המובן מאליו (לטעמי) בין שפה לבין חברה ותרבות התחיל להיות מדובר רק במאה העשרים, והתובנה הזו הגיעה לשיאה בהשערת ספיר-וורף – הגורסת כי השפה מבנה את עולמו של האדם. כלומר, איננו יכולים לחשוב על משהו בעולם, לפרש ולהבין אותו, ויש הטוענים שאפילו לראות או לשמוע אותו, אם אין לנו מילה עבורו. השערה זו מתבטאת בספר הקלאסי "1984" למשל, שבו הממשלה הרודנית מוחקת מילים מהמילון כדי שהאזרחים לא יוכלו לחשוב מחשבות מרדניות או אפילו לחוש רגשות מסוימים הסותרים את הרגש הלאומי. 

בהתאמה, אפשר להניח שמילים שכן קיימות והמשמעויות המקושרות להן מגדירות את תפיסת המציאות שלנו. מתוך הנחה זו קבוצות חברתיות ופוליטיות לאורך המאה העשרים ניסו לשנות את מציאות חייהן באמצעות שינוי משמעויות של מילים (למשל תנועת "black is beautiful"), או בהמצאת מילים חדשות שיגדירו אותן (למשל הרצף המגדרי של הזהות הקווירית).

ונחזור למאה העשרים ואחת: אם התמזל מזלנו לחיות במדינה מערבית ליברלית פחות או יותר, זכינו במאה הנוכחית לחיות בעידן חופשי במיוחד שמאפשר לנו לבחור כמעט כל מה שנעלה על הדעת: מקצוע, פרטנר מיני ו/או זוגי, מקום מגורים במדינה שבה נולדנו או לא, זהות מגדרית ומינית ועוד ועוד. החופש מתבטא גם בשבירת גבולות בבחירות שלנו: מותר לעבור לשנתיים למדינה אחרת, ואז להחליט לחזור; מותר לבחור מקצוע, ולהחליף אותו כעבור כמה שנים; מותר להחליף פרטנרים ממגדרים שונים, וגם לנוע בעצמנו על הרצף המגדרי בחופשיות אם נרצה בכך. בני הדור הזה די סולדים מהצורך בבחירות חותכות, חד-משמעיות, מגבילות, ולא פעם גם מסרבים לקבל את הרציונל העקרוני לכך שהתוו לנו הדורות הקודמים. הסבר כמו "ככה זה בחיים" אינו מעורר בנו קונפורמיזם, אלא לעיתים קרובות דווקא מרד ורצון לשבירת מוסכמות. 

והנה באה העברית: מצד אחד צעירה, מתחדשת ובועטת, במהלך חדש יחסית (קצת יותר ממאה שנה) שמהווה בפני עצמו מרד עצום בכל המוסכמות שקדמו לו לגבי "שפת הקודש". מצד שני, שפה שנוצרה בתוך זמן קצר כמעט יש מאין בידי בלשנים מלומדים, כולם גברים, כולם עסוקים בעבודת המופת של תקומת ישראל, שהקימו את הוועד ללשון העברית ולאחריו את האקדמיה ללשון העברית – וכפי שעולה מהנורמות שצמחו בשפתנו מאז, הסוגיות המגדריות כנראה לא עמדו בראש מעייניהם. 

למשל, עד לא מזמן עוד אפשר היה לראות בהערות השוליים של כל המאמרים בכתב העת "לשוננו" של האקדמיה ללשון העברית את הנוסח "ראה עמוד...", במקום הנוסח הקצת-יותר-משלב "ראו". כפי שעלה מכמה הרצאות ששמעתי, עורכות הלשון של כתב העת הזה – ואני כותבת בנקבה כי רובן המוחלט היו ועודן נשים – הקפידו על הכלל שנים רבות בחירוף נפש, לעיתים בניגוד לרצון הכותבות והכותבים, כי כך נהוג בכתב העת. 

גרועה עוד יותר ההתנגדות לכמה צורות בלתי-ממוגדרות, ויתר על כן – לצורות ממוגדרות של נקבה, בטענה ש"ככה זה בעברית". זכורה לטוב ההתנגדות לצורת הנקבה "ראשת העיר" שהסעירה את הציבור הרחב אך לא מזמן, אף על פי שצורה זו דווקא כן אושרה באקדמיה ללשון העברית, וגם הפעם מקור ההתנגדות היה בלשון מלומד שהוא גם גבר. ואין בכוונתי לרמוז שמדובר במאבק של גברים נגד נשים – להפך, ראיתי גברים רבים שתומכים בעריכה המגדרית, ונשים רבות (בהן גם עורכות לשון רבות) שמתנגדות לכך בתוקף. הזכרתי זאת רק משום שהנורמות אכן התקבעו ככל הנראה ללא שום מחשבה על הכללת נשים בשפה, על איך ירגישו נשים שקוראות את ההפניה "ראה עמוד...", והמצדדים העיקשים באותן נורמות כנראה עדיין סבורים שאין פה בכלל בעיה.

אבל האם בכלל יש בעיה? בואו נבדוק את זה רגע.

איך אומרים אישה בעברית

מהתבוננות סביבי ברשתות החברתיות, ומהאזנה להרצאות בכנסים ובפודקאסטים, עולות כמה בעיות עם מגדור-היתר של השפה העברית – ובמיוחד בפניות לקהל הרחב: 

1. הדרת נשים מהשפה – כאישה, אני חייבת להמיר בראש את הפנייה ללשון נקבה (ראה > ראי) כדי להניח שפונים אליי, או לקבל את העובדה שמטעמי נוחות הכותבים בוחרים לא להתייחס אליי באופן אישי ("הטופס מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים"). לא פעם הדבר מבטא פשוט חוסר מחשבה על קהל היעד, כפי שהדגימה בהרצאתה סמדר כהן מתוך הודעה מוקלטת במוקד שירות – "לרופא הנשים הקש 7". בתגובה להרצאה זו עלתה הערה נהדרת ממאזינה בקהל, לפיה לשון זכר אינה רק ניטרלית לכלל הציבור, אלא היא מכילה באופן טבעי גם גברים; לאורך ההיסטוריה היהודית הייתה עמימות האם מילים כמו "אדם" מכילות גם נשים או רק גברים – לעיתים זה מפורש כך ולעיתים כך, מה שמראה שאפשר בכל רגע גם להדיר נשים מאותו תיאור ניטרלי לכאורה. ולכן לא פלא שפנייה כזו מעוררת בנשים תחושה פחות אישית, בלשון המעטה.  

2. אי-הכרה ברצף המגדרי – אדם שאינו רוצה להגדיר את עצמו כאישה או כגבר, תופעה חברתית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, נשאר חסר אונים כאשר הפנייה אליו חייבת להיות בזכר או בנקבה בלבד. גם כאן, הבעיה היא למעשה ביטול הממד האישי שבפנייה – אני כאינדיווידואל.ית בחרתי להיות על הרצף הלא-מקוטלג והלא-מתמיין, ומאלצים אותי להיכנס לקופסה מגדרית בעלת משמעויות לכאן או לכאן. מנגד, הערפול המגדרי עדיין מעורר אי-נוחות רבה בחברה, וכפי שהדגימו סמדר כהן ואור מור בהרצאותיהם – גבר שמנסה לתאר את עצמו, או לדוגמה את בן זוגו, בלשון נקבה ("תודה לבן זוגי המופלאה") לא יעבור את שומרות הסף שהן עורכות הלשון, לפחות כשמדובר בפרסומים פורמליים. לרוב זה גם יעורר אי-נוחות במאזינים ליברליים למדי, או לכל הפחות בלבול. 

3. הנחת יסוד שהזכר הוא ניטרלי, או "המין הלא-מסומן" – כלומר, כל מה שרלוונטי לגברים רלוונטי לכולם, ואילו מה ששייך לנשים או לרצף מגדרי אחר הוא יוצא דופן, שונה, וזכאי להתייחסות ייחודית ונפרדת רק עבורו (שאיננה מכילה גברים בהגדרה). כפי שאמרה בצדק רב עמליה זיו בהרצאתה, הנחת יסוד כזו מובילה לעוד כשלים חברתיים רבים – למשל, בדיקת תרופות בניסויים קליניים על נסיינים גברים בלבד, ואז הכללת הממצאים על נשים; דרישות משרה שמתאימות לאורח החיים של גברים בלבד, שמצופות בהכללה גם מנשים מועמדות. כלומר, האדם הסביר והניטרלי הוא גבר (הטרוסקסואל), וכל שאר המגדרים באנושות צריכים להתאים את עצמם לנורמה זו. מיותר לציין שהנחה כזו פוגעת גם בגברים עצמם, שאינם מקשה אחת ושאינם דומים כמעט אף פעם ל"אדם הממוצע" (מושג סטטיסטי שממילא אינו קיים במציאות). 

גם אם נגיד שכל הדיון הזה לגמרי יצא מהקשרו ומגבולותיו הסבירים, שזו בסך הכול צורת ביטוי לשונית – ועוד כזו שכל הדורות שלפנינו השתמשו בה בלי שום בעיה – יש לזכור שבכל זאת שפה מבנה מציאות. כאשר פונים לילדה באופן קבוע בלשון זכר, ואומרים לה להניח שכל מה שנאמר חל גם עליה, היא מניחה (אולי?) שהילד – או הגבר – קודמים לה, "ניטרליים" יותר בחברה. היא מניחה, אולי, שהיא לא מעניינת את הכותבים, שהיא נסתרת מעיניהם, או שפנייה אליה אישית היא יוצאת דופן ורלוונטית במקרים מסוימים בלבד – אולי כאלה שמתאימים יותר לציפיות חברתיות מנשים. והיא עלולה להניח מכך נורמות התנהגות מסוימות, שלמרבה הצער אכן אפיינו את מרבית החברה הנשית בדורות הקודמים (כקולקטיב "ממוצע", כמובן כל אישה פרטית יכולה לעיתים או תמיד להתנהג אחרת). מחקרים כבר מצאו, למשל, שניסוח מבחן בלשון נקבה יכול לשפר את ביצועי הנבחנות. זאת אומרת שאולי כן יש לזה משמעות, ואולי ילדות לא באמת מתעלמות מהפנייה הזכרית ומניחות שהן כלולות בה – אלא לומדות מזה שלא באמת רואים אותן. 

בעיית הפנייה הממוגדרת קיימת גם בשפות אחרות, והיא לא קלה גם שם. באנגלית, למשל, התפתח השימוש בשם הגוף "הם" כתחליף לשם הגוף "הוא/היא", אחד השרידים האחרונים שנותרו לפנייה מגדרית בשפה זו. אתמול קראתי כתבה על הורים שמנסים לגדל את ילדיהם באופן הזה, מדברים על הילד.ה ב"הם" בלבד, ואפילו לא מגלים לסביבה אם מדובר בבן או בת – גם כדי שהסביבה לא תכפה עליהם התנהגות מותאמת-מגדר ("איזו ילדה מתוקה!" / "איזה ילד חזק!"), וגם כדי שהילדים יבחרו בעצמם את המגדר שאליו הם רוצים להשתייך כשיגדלו. 

גם אם בעברית זה הרבה פחות פשוט (ספוילר: ההורים הישראלים בכתבה התייאשו בסופו של דבר), הצורך בניסיונות כאלה מתחדד גם בחברה הישראלית יותר ויותר ומגיע מכמה מקורות במקביל: הקהילה הקווירית, והדרישה שלה להכרה ברצף מגדרי או בשיח לא-ממוגדר; תנועת המחאה הנשית נגד הטרדה מינית, ובאופן כללי הדרישה שיראו את הנשים ויחשבו עליהן בשיח החברתי הכללי; שאיפה הולכת וגוברת של כל המגדרים להשתתף באופן פעיל בחיי המשפחה ולגדל ילדים, לצד התפתחות מבני משפחה חדשים – משפחות חד-מיניות, משפחות יחידניות, משפחות רב-הוריות, משפחות "מסורתיות" שבהן האב מטפל בילדים משלב הינקות והלאה (כולל חופשת לידה לאבות), וציפייה הולכת וגוברת של אימהות לחלוקת מטלות שוויונית יותר בבית; וכנראה כפועל יוצא מכל אלה, תנועות לזכויות הילדים ולחופש שלהם לבחור לחיות את חייהם ללא מגדר, במגדר מעורפל או רציף, או לכל הפחות ללא כפיית סטריאוטיפים מגדריים על החינוך שלהם ועל אורח חייהם כשיגדלו. 

ואחרי שהבנו פחות או יותר את כל זה, הנה כמה מחשבות כלליות שלי על החיבור שבין לשון לתרבות בסוגיית המגדר.

ה"תת-המודע הלשוני" והשפעתו על חיינו

ד"ר קרן דובנוב, אחת הבלשניות המרתקות והמשכילות שאני מכירה, אמרה בהרצאתה בכנס וגם בהרצאה נוספת באקדמיה ללשון העברית כי שפה ניטרלית-מגדרית או שנוטה ללשון נקבה איננה בהכרח מטריאכלית או פמיניסטית יותר. כך לדוגמה, בשפה הפרסית אין הטיה מגדרית בכלל – לא בפנייה לאנשים, לא בתיאור חפצים וכן הלאה – מה שלא משפיע לטובה כלל וכלל על זכויות נשים ולהט"ב באיראן; גם בשפה היפנית כל המילים נטולות הטיה מגדרית, אך נשים וגברים משתמשים בשתי שפות שונות לחלוטין – השפה הגברית חדה וקצרה יותר, ואילו השפה הנשית מנומסת, עדינה, עם סיומות ארוכות יותר. אישה שתשתמש בלשון זכרית תיחשב לא מנומסת, ואף ייזרקו רמיזות לגבי נטייתה המינית. ואם חברות אינן בהכרח סובלניות יותר לזכויות נשים ולהט"ב אם השפה שלהן אינה ממוגדרת, אולי אפשר להסיק מכך שאין כל קשר בין לשון לתפיסות חברתיות על מגדר?

הטענה הזו אכן ראויה לתשומת לב בעיניי, אבל אני רוצה להשיב לה מתוך המשך דבריה של קרן דובנוב באותה הרצאה. לפי מחקר שערכה, הסיבה לכך שלמילים מסוימות (כמו שמש, אש וסכין) יש בעברית הטיה נשית היא שרידים קדומים למיתולוגיות שתפסו את התופעות הללו כקשורות לנשיות – למשל אלת השמש, שהייתה רווחת בתרבויות רבות ועתיקות. היום אין לזה ממש רציונל בעברית, כי אין למילים אלה סיומת אָה או אִית, אבל ההיסטוריה הקדומה הזו נצרבה בשפה שלנו וגם בתופעות תרבותיות שונות בימינו: למשל, השמש חמה, צורבת, לוהטת, אסוציאציות רבות שנקשרו לאהבה (שקשורה לנשיות וגם לסכנה). את המיתולוגיה של אלת השמש כבר שכחנו מזמן, אבל הקשר בין שמש, אהבה ואישה עדיין חקוק בתרבות שלנו, ומשפיע על סטריאוטיפים מגדריים ועל יחסים בין המינים. אני קוראת לזה "תת-מודע לשוני" – אסוציאציות תרבותיות שממשיכות להתקיים בתודעתנו החברתית באמצעות השפה, גם אם מקורותיהן הבלתי-רלוונטיים-לימינו מוכרים היום רק לבלשנים והיסטוריונים. 

ולכן גם אם נטען שמבנים לשוניים הם עניין ניטרלי או שרירותי, בכל זאת עולה מכך שיש להם השפעות תרבותיות עמוקות שמוטמעות בחברה ועוברות מדור לדור. וזו כשלעצמה סיבה טובה מספיק לקחת את העריכה המגדרית לתשומת לבנו, ולפחות לנסות למצוא חלופות אחרות. כי נכון שהעברית "הייתה כך תמיד", לפחות בעת המודרנית, אבל האם זה אומר שאי אפשר לשאול מדוע ועל סמך מה היא הוחייתה דווקא בצורה הזו? ואם כך היא הייתה "תמיד", כלומר במאה וקצת השנים האחרונות, האם זה אומר שהיא לא יכולה להשתנות? כפי שאמר אורי מור בהרצאתו הנהדרת, וכפי שכתבתי בכמה מאמרים קודמים שלי (למשל כאן וכאן), גם אם לא נרצה להודות בכך – יש מידה לא מבוטלת של שרירותיות בהחלטות האקדמיה ללשון העברית, ובידע הלשוני בכלל, וכנראה הדבר העקבי היחיד בלשון הוא שאין בה עקביות. הבנה כזו מערערת במידת-מה את הסמכות של אנשי ונשות הלשון בעיני עצמם, אבל מצד שני מאפשרת הרבה מקום לחופש ושינויים, לא רק בניסוח משפט ובמבנה הפסקה – אלא גם בהגמשת כללי העברית המקובעים, לכאורה, שלעיתים מבטאים לא יותר מאשר את טעמו וסגנונו של בלשן כלשהו בשנות השלושים או החמישים של המאה הקודמת. זה לא אומר שאין כל צורך בכללי לשון ושאיש הישר בעיניו יעשה, אבל מותר לנו גם לשאול שאלות על הכללים ולחפש בהם את הפרצות המתאימות כדי לבטא את מה שרוצים לומר הכותבים של ימינו, את האופנים שבהם הם רוצים לבטא את עצמם ואת הנורמות החברתיות החדשות. כי כמו שהראה ג'ורג' אורוול, אם אין לזה מילה וביטוי בשפה, קשה מאוד לבטא את השינוי ולקדם אותו.

מהשטח עולים פתרונות מעניינים ויצירתיים מסוגים שונים – במבנים גרפיים חדשים, בניסוחים עוקפים, בערפול מגדרי מכוון, אפילו בדיגלוסיה (הפרדה בין שפה מדוברת לשפה כתובה – למשל "ילדים.ות", מילה שאפשר לכתוב אבל אי אפשר לקרוא כפי שהיא). ארגונים שונים, בהם למשל חוש"ן ומנהיגותה, הציעו פתרונות משלהם. אין ספק שהנושא עדיין לא הוכרע גם בציבור הליברלי והמודע, ועל אף רצונם הטוב של משרדי הממשלה, הפרקטיקה של עריכה מגדרית פורמלית ברורה אפילו פחות. אבל כפי שאמרה מיכל קריסטל בהרצאתה, בתור התחלה כדאי שלפחות נהיה מודעות ומודעים לבעיה, וגם בכך עשינו דרך. 

בפרק הבא ארחיב עוד על ההבדלים בין שיח שפונה לגברים לשיח שפונה לנשים, ועל האפשרויות הפרקטיות השונות לעריכה מגדרית – הן כאלה שמקובלות על עורכות לשון, והן כאלה שיישומן אפשרי בשלב זה רק בשיח כתוב בלתי פורמלי (כמו ברשתות חברתיות). 

--

רוצות ורוצים לקבל עדכונים על פרסומים שלי? הירשמו לניוזלטר!

לעוד דיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות