המאמר הזה מסתובב לי בראש כבר חודשים רבים ולא הצליח לצאת אל הפועל. רק השבוע, אחרי שנכחתי כאורחת בטקס סיום דוקטורט של אוניברסיטת חיפה, הצטללה סוף סוף נקודת המבט שלי על תהליך הכתיבה הארוך והמורכב הזה ועל מקומה של עורכת הלשון בתוכו (המאמר כתוב ברובו בלשון נקבה אך מתייחס לכל המגדרים). שלא במפתיע, התברר שזה גם הנושא שעל הפרק: איך לנסח במילים הנכונות את הרעיונות שלנו ולבטא אותם בהצלחה על הדף.

נתחיל מהסוף האופטימי: טקס סיום הדוקטורט הוא חגיגה של כבוד והישג לאותם מתי-מעט שצלחו את מסלול המכשולים האקדמי עד לשיא של כתיבת חיבור חייהם המונומנטלי, וזכו בסיומו לקבל תואר דוקטור. הטקס באמת היה מרשים, ומלא סמלים שהולמים את המעמד: גלימות אקדמיות מתנפנפות – בצבע אחד לדוקטורים הטריים, בצבע אחר לחברי הסגל ולנכבדי האקדמיה שהובילו את דרכם אל ההישג; מוזיקת מארש חגיגית התנגנה עם צעדת הבוגרים אל האולם, מלווה בהבזקי מצלמות של בני המשפחה הנרגשים ושל צלמים מקצועיים ששכרה האוניברסיטה; תאורה מעומעמת מעוררת כבוד האירה את הבמה, שירי הישג מרגשים נוגנו על גיטרה, בכירי האוניברסיטה נשאו נאומים מעוררי השראה, וגולת הכותרת – תעודת הדוקטורט הנכספת הוענקה לכל אחת ואחד מהדוקטורים הטריים, על רקע כותרת החיבור ושמות המנחים. תהליך ארוך ומייגע של מחקר וכתיבה הגיע לסיומו המבורך.

כמה שבועות לפני הטקס הזה סיימתי לערוך את אחת מעבודות הדוקטורט המרשימות והמרתקות שקראתי. ומפרספקטיבה זו הבנתי כי לכל הנוכחים בטקס, מראשון הנואמים ועד אחרון התינוקות שייבבו באולם, ברור שדוקטורט הוא תהליך ארוך, מייגע, מלא ספקות ומהמורות. רבים מהאתגרים הללו באים לידי ביטוי בתהליך הכתיבה, ובהתאמה גם עריכת דוקטורט עשויה להיות כזו. אדגים זאת בסיפור המקרה של אותה עבודת דוקטורט מרתקת.

הדוקטורנטית פנתה אליי כמה חודשים טרם ההגשה, עם בקשה רווחת למדי: היא נמצאת בשלבים מתקדמים של כתיבת מחקרה, והמנחים שלחו אותה לעריכה לפני הגשה הטיוטה הבאה. כשקראתי קטע מאחד הפרקים גיליתי טקסט כתוב להפליא, שהיו דרושים בו להערכתי תיקוני לשון קטנים ותו לא, ושלחתי דוגמת עריכה המבוססת על הערכה זו. משנתקבלה ערכתי בשמחה שני פרקים באותו אופן. אך כאשר הפרקים נשלחו למנחים, להפתעתי הם שפכו אש וגופרית על עבודת העריכה בפרט ועל הטקסט בכלל. כל אחד מהם כתב הערות משלו, הכותבת הוסיפה את דעתה על חלק מההערות, וכל העסק נשלח חזרה אליי לבירור.

קשה למצוא עורכת או מתרגמת מנוסה שלא חוו לפחות מקרה אחד כזה, ואף שהוא עלול לעורר ספקות בקרב כל המעורבים לגבי טיב העבודה, ככל שעובר הזמן אני מבינה יותר את משמעויות העומק שבו: כמו שכתבתי בכמה מאמרים קודמים, השפה שייכת למעשה לכל דובריה, ורבים מהם – בפרט המשכילים ביותר – סבורים שהם משתמשים בה היטב ושדרכם היא הנכונה ("התקנית"). אך בפועל ישנו מגוון גדול של אופני ביטוי ואף כללי תקן שמאפיינים דיסציפלינות, תחומי עיסוק, אזורים גאוגרפיים, תקופות בעברית הקדומה או החדשה וכן הלאה, וגם כללי האקדמיה ללשון העברית לא תמיד באים לעזרנו בהבהרת הסתירות הללו. יתר על כן, כפי שכתבתי כאן, החלטה על תקן אחד "תקני" משמעה לעיתים קרובות הדרה של אפשרויות רבות נוספות שמקובלות תחת המטרייה הרחבה-להפתיע של השפה העברית, ומדוע שנצמצם את השפה במקום להרחיב אותה – ובמיוחד בעבודה יסודית כזו, שזקוקה לאופני הביטוי המדויקים ביותר?

לתפיסתי, תפקידה של העורכת ברוב המקרים הוא להתקין ניסוחים הולמים ומובנים לתוכן שרצתה הכותבת להביע, במילותיה שלה, ובהתאמה לכללי התקן היסודיים שמעוררים מחלוקות מעטות בלבד. ואילו במקרה המדובר נתקלתי באתגר מעניין: כל אחד מהמנחים ראה לנגד עיניו עקרונות תקן משלו, הכותבת רצתה במידת האפשר לשמור על ניסוחיה שלה, וכולם כאחד פנו לעורכת – מי בהאשמה ומי בציפייה. ובתווך נמצא תוכן העבודה, ומי ישרתהו?

המקרה הזה היה אחד האתגרים המעניינים בעבודה שלי, שללא ספק העשיר אותי מאוד מבחינה מקצועית. הביקורת הניעה אותי לבדוק ביסודיות כללים שקבעה האקדמיה ללשון העברית, עוררה את תשומת לבי ללא-מעט מחלוקות וזרמי עומק סמויים בקביעתם, הובילה כמה דיונים פוריים ביותר בקבוצות העמיתים שלי, ובסופו של דבר הניבה חיבור דוקטורט מופלא שאני מתגעגעת לעבודה עליו עד היום. יתר על כן, בהתלבטויותיי הנצחיות אם ובאיזו מתכונת לכתוב דוקטורט בעצמי, התחלתי לבחון ברצינות את הסוגיות הללו כנושא פוטנציאלי, כי ללא ספק רב בהן הנסתר על הגלוי.

אך בסוף כל הדברים התבהרה אצלי במיוחד ההבנה כמה חשוב לשמר את קולם האישי של הכותבות והכותבים עצמם בתוך המערבולת הלא-נגמרת של עצות, הכוונות ושכתובים שעוברת עבודת הדוקטורט במשך שנים רבות עד לחגיגת הניצחון המשכרת של טקס הסיום. לכל יועצת, קוראת, מנחה, עורכת, ואף בלשנית וחברת האקדמיה ללשון העברית – דעה משלהן ודרך משלהן להשתמש בשפה. לעיתים הדרכים חופפות ולעיתים פחות, ולכל אחת יש גדולים וחכמים בלשון ובאקדמיה להסתמך עליהם, אך על המחקר חתומה הכותבת בלבד. לכן, בשקלול כל העצות, התקנים והתיקונים – החיבור הסופי צריך להיות כתוב במילותיה שלה (מומרות לסגנון אקדמי הולם), קולה צריך להישמע בין שורותיו, ומעל הכול – התכנים שברצונה להביע צריכים לעלות מתוכו בבירור.

למרות שהכתיבה נתפסת לא פעם כתהליך משני או טכני שמסכם את עבודת המחקר עצמה, למעשה היא חלק עיקרי מתוצר המחקר, ובמיוחד בעבודות איכותניות. אך כפי שראינו במאמרים קודמים, וגם במקרה שהודגם כאן, הכתיבה והשפה אינן דבר אחד שכולנו מסכימים עליו. יש דרכים רבות להשתמש בשפה, וכל אחת מהן עלולה לגרור תרעומת מצד קוראת אחת אך לעורר דווקא הערכה אצל קוראת אחרת. למרות הקושי, בתור התחלה חשוב להפריד בין התוכן למבנה: אפשר לכתוב את אותה טענה באלפי דרכים שונות, שכל אחת מהן תביע משהו קצת אחר, אבל אם השימוש בהן נכון ומדויק – בסופו של דבר אותה טענה אמורה לעלות מכולן. על הסגנון אפשר להתווכח, ולמעשה חלק עיקרי מעבודתי כעורכת הוא ללטש אותו: לנסח משפטים בהירים וקוהרנטיים, ליישר ולהחליק את המעברים ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה, לבחור את המילים המדויקות והביטויים ההולמים שיביעו את התוכן הרצוי בצורה המיטבית, לוודא שפסקאות ופרקים לא מתנגשים ביניהם ולא מביעים רעיונות סותרים או מאורגנים באופן לא ברור. אך התוכן עצמו הוא הגרעין שצריך להנחות את הכתיבה לאורך כל הדרך בדיונים עם כל היועצים, המכוונים והמתקנים. כאשר ברור לנו מה ברצוננו להגיד – מהם הממצאים, איך נכון לפרש אותם, מה התשובות לשאלות המחקר, מהי תרומת המחקר וכן הלאה – הניסוח הנכון הוא רק עניין של זמן וליטוש. וברוב המקרים, הסתבכות והתפתלות מיותרות סביב ניסוחים לא מספקים נובעות מהיעדר מיקוד מספק של תוכן הדברים.

אך מעל הכול, מתוך ניסיון זה וניסיונות רבים נוספים לאורך השנים, אני מעודדת כיום בכל ליבי את הכותבות והכותבים להשתמש בהזדמנות החד-פעמית של כתיבת חיבורם המונומנטלי כדי להביע את עצמם במילותיהם. תתפלאו לשמוע כמה מחלוקות ואי-הסכמות יש בעולם הלשון, כמה דרכים שונות יש לנסח משפט, כמה חופש יש בכתיבה. אם יש עקרונות שחשובים לכם בטקסט – למשל כתיבה בגוף ראשון, ניסוח שוויוני-מגדרית, כתיבה ציורית או פיוטית, הוספת קטעי תרגום משפות זרות, שימוש בציטוטי שירה או פרוזה שיעשירו את הטקסט, הצגת תמונות לאורך העבודה או בסופה, מבנה פרקים ייחודי וכן הלאה – לעיתים קרובות הדבר אפשרי, ולא פעם אף נחוץ כדי לבטא כראוי את עולם התוכן של המחקר. אל תחששו להביע את מה שאתם רוצים באמת, כי מדובר באמת בחיבור חיים – עבודה מתמשכת ורבת-משמעות שמלווה אתכם במשך שנים, ומעת פרסומה תמשיך לייצגכם עוד שנים רבות במעלה הקריירה האקדמית או המקצועית. התלהבות, יוזמה, אנרגיה יצירתית, נאמנות לאופני הביטוי הייחודיים של תופעת המחקר, כל אלה מכוונים טקסט כתוב-היטב הרבה יותר מאשר ניסוחים שבלוניים יבשים שמשוכפלים שוב ושוב במחקרים שנכתבו לפניכם. אף על פי שהשפה האקדמית מפותלת ומופשטת מטבעה, חשוב שכל משפט יהיה ברור לכן, יתאר בדייקנות את הרעיון הרצוי, ויימצא במקומו הנכון.

זה מתקשר ללא-הפרד למאמץ להפוך מילדה טובה לחוקרת: חוקרת בטוחה בעצמה עומדת זקופה מאחורי מילותיה, ובוחרת אותן כך שייצגו נאמנה את עולמות התוכן שרצתה להביע. ברור לה מה היא רוצה לומר, והיא מחפשת את הדרכים המתאימות ביותר לבטא זאת. בחיבור כזה אין מילות חלל מיותרות, אבל יכולים להיות תיאורים פיוטיים יפהפיים שעוזרים להבין את עולם התוכן המדובר; אין משפטים ארוכים ומסורבלים שלא אומרים כלום, אבל בהחלט עשויות להיות בו תאוריות מורכבות שמוצגות במקומן ומוסברות היטב. מחקר כזה לא נכתב כדי למלא עמודים או להיראות חשוב, אלא כי הוא באמת חשוב בעיני הכותבת, ולכן כל מילה וכל ניסוח בו נשקלים בקפידה ויש להם רציונל ומשמעות. 

ולאור כל זאת, אין מה לפחד מאופני הביטוי האישיים שלכן ושל שדה המחקר. להפך – תחגגו אותם. הייחודיות היא שתבחין את המחקר שלכן מזה של אחרים, והעבודה הקשה שבבחירת אופני הביטוי המדויקים ביותר היא שתאפשר לכן להציג את המחקר בביטחון במגוון במות אחרות ולהתמודד גם עם ביקורת כלפיו. וכשתניחו את הנקודה האחרונה בסוף המשפט האחרון בדוקטורט, תוכלו לקרוא את הכול מחדש ולהרגיש שהחיבור הזה שלכן, שהוא מבטא כראוי את תהליך המחקר ששקדתן עליו, ושביכולתו לייצג אתכן בכבוד מעתה והלאה במעלה הקריירה שמחכה לכן בסוף הטקס.

 

בתמונה: הדוקטורים הטריים מאוניברסיטת חיפה מתכוננים להסמכתם.

 

רוצות ורוצים לקבל עדכונים על פרסומים שלי? הירשמו לניוזלטר!

לעוד דיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות