על עריכה מגדרית, חלק 2: הלכה למעשה 12/06/19 לפני כמה חודשים כתבתי מאמר שדן בצורך לקחת לתשומת לבנו סוגיות של שוויון מגדרי, רצף מגדרי או ביטול הפנייה המגדרית לגמרי בכתיבה ובעריכה. במאמר זה לא ארחיב על כך שוב, ואם עדיין לא השתכנעתן, אגיד רק שזה בסדר – מדובר בסוגיה נפיצה למדי בשפה העברית ובחברה הישראלית, שעדיין מעוררת פולמוס ציבורי נרחב ורחוקה מלהיות פתורה, במיוחד בקרב האמונים על תקן השפה (חברי האקדמיה ללשון העברית, בלשניות, מתרגמים ועורכות לשון). אך אם בכל זאת ברצוננו להטמיע סוגיות של שוויון מגדרי בטקסטים שלנו, במאמר זה אציע כמה אפשרויות ישימות לכך. לפני שנתחיל, הנה שני גילויים נאותים: גילוי נאות 1: איני תופסת את עצמי בשום אופן כסמכות בענייני עריכה מגדרית. זהו פשוט נושא שמעניין אותי כבר תקופה לא קצרה כעורכת לשון וכמוסמכת בסוציולוגיה, ועקב כך אני עוקבת אחריו ברשת, מקיימת עליו דיונים עם עמיתות ועמיתים למקצוע, מאזינה להרצאות על אודותיו, קוראת עליו וכותבת עליו, ולאור כל זאת גם לוקחת אותו לתשומת לבי בכתיבה – הן בעבודת העריכה שלי, הן בכתיבה האישית שלי בבלוג, הן בדפי פייסבוק ובאתרים שאני מנהלת, והן במגוון הקבוצות שבהן אני משתתפת. משום כך גיבשתי עם הזמן כמה שיטות ורעיונות לעריכה מגדרית שמוטמעת בטקסט באופן טבעי, ואת ההצעות הללו ברצוני לחלוק כאן. גילוי נאות 2: אני עורכת לשון בהכשרתי, ורוב הטקסטים שאני עורכת הם מובְנים ופורמליים מאוד. לצערי עוד לא פגשתי מוסד פורמלי שאישר והטמיע בנהלי הכתיבה שלו דרכים חדשניות לכתיבה מגדרית בעברית שנפוצות בשנים האחרונות ברשת – למשל אתםן, ילדותים, א.נשים וכדומה. משום כך אני לא כוללת את האפשרויות הללו בסל ההצעות שלי, כי המטרה שלי היא לאפשר עריכה מגדרית גם בכתיבה פורמלית – עבודות אקדמיות, דוחות מחקר, ספרי לימוד, קולות קוראים למשרות, הזמנות לאירועים וכן הלאה. באופן אישי אני נהנית לצפות בשיח המרתק והיצירתי שבא מלמטה ומאתגר את כללי העברית המוסכמים ביותר, בהם גם כללי הכתיב, והייתי שמחה לראות גרסה כלשהי שלו מאושרת בידי האקדמיה ללשון העברית. אבל עד שזה יקרה, בכל זאת יש כמה דרכים לכתוב באופן שוויוני יותר מבלי לקבל הערות מזועזעות משופט הדוקטורט או מעורכת כתב העת. שבע הצעות יצירתיות לעריכה שוויונית-מגדרית 1. ריבוי 1 זוהי אולי הנקודה המוזרה ביותר בכתיבה הפורמלית, והראשונה שהעריכה המגדרית נדרשת אליה לדעתי. באופן קבוע, בכל טקסט שבו אני רואה ציווי בלשון זכר יחיד כמו "ראה עמוד", "צפה בסרטון" וכן הלאה, אני לכל הפחות ממירה ללשון רבים (ורבות): ראו, צפו וכדומה. הנוהג שהתקבע בכתיבה פורמלית בעברית לפני שנים רבות הוא לכתוב לקורא זכר ויהי מה – ושהקוראת פשוט תתאים את עצמה. מה ההיגיון בשימוש בצורה הזו? למה היא נשמרת עדיין בקנאות רבה כל כך בחלק מכתבי העת הממוסדים והוותיקים? למה כותבים, ובמיוחד כותבות, של טקסטים אקדמיים גבוהים כמו עבודות דוקטורט, דוחות ומאמרים, מתעקשים לשמר אותה עדיין בעיניים עצומות? אני לא מצליחה למצוא לזה שום נימוק משכנע. גם אם נוותר על כל ההצעות האחרות, את ההצעה הזו אני כן ממליצה ליישם כי היא פשוטה כל כך, מדויקת הרבה יותר, ולכל הפחות לא מתעקשת להדיר את הקוראת האישה סתם כך בלי סיבה מהניסוח. 2. ריבוי 2 הנקודה הזו בוודאי תעורר מחלוקת, אבל אני עומדת מאחוריה בלב שלם: יש מקרים רבים שבהם לחזרה על שם הגוף גם בזכר וגם בנקבה יש ערך, שעולה על מחיר ההארכה המיותרת לכאורה. כך לדוגמה, אם אני כותבת הזמנה לאירוע וברצוני לציין במפורש שאני מזמינה אליו את כל המתעניינות והמתעניינים – אכתוב בדרך כלל "מוזמנות ומוזמנים לאירוע". את כל הסיבות לחשיבות המאמץ המכוון לכלול גם נשים בפנייה כתבתי בחלק הראשון של סדרת המאמרים הזו, ולא אחזור על הכול כאן, רק אציין את התוצאה הסופית: אני רואה הרבה יותר משתתפות חדשות באירועים שאני מארגנת כאשר נוסח הפנייה הוא כזה. אני גם רואה יותר מגיבות, משתפות ותומכות באירועים, גם כאשר הן לא מגיעות אליהם בפועל. כלומר, ככל הנראה זה עוזר לקוראות להרגיש שפונים אליהן באמת, בלי שהן יצטרכו להתאמץ ולהמיר בעצמן את הפנייה ללשון נקבה (אעיר משהו על כך בסוף). נראה שזו לא רק אני, ולאחרונה גם גופים קצת יותר ממוסדים ממני התחילו לפעול כך: ------- בעיניי זה מבורך, ובמקרים רבים לגמרי שווה את המאמץ. 3. תשומת לב לקהל היעד אם הנקודה הקודמת הייתה שנויה במחלוקת, זו ודאי תעורר תרעומת לא קטנה: כאשר אני כותבת לציבור או על ציבור שרובו נשים, בדרך כלל אשתדל לנסח את שם הגוף בנקבה. כן, כולנו מכירים את הכלל הוותיק שהריבוי בזכר בעברית כולל גם נשים וגם גברים. אבל מהסעיף הקודם כבר ברור שזה לא מספיק – גם לתחושה של הקוראות, ולעיתים גם פשוט חוטא למציאות. אם רוב הסיכויים שהקוראים שלי הן קוראות, אם רוב ציבור העוסקים שעליו אני מדברת מורכב מעוסקות, אם רוב הפונים למוסד הן פונות – למה שאפנה מעל ראשן לגברים הבודדים בקבוצה? למה שלא אפנה במודע דווקא לנשים, שגבוהה הסבירות שהן הקוראות של הטקסט הזה, ואציין שפנייתי מיועדת לכל המינים והמגדרים? האם לגבר יש יכולת פחותה מזו של האישה להמיר את שם הגוף במשפט לצורה שנכונה עבורו? למי שלא השתכנעה, אולי כדאי להזכיר גם את המקרים השקופים שבהם אנו כן מנסחים את המשפט בלשון נקבה כמובן מאליו: הגננות מתכוננות לשנת הלימודים, העובדות הסוציאליות עושות עבודת קודש, האחיות מטפלות במסירות בחולים... כך כתוב בטקסטים הפורמליים ללא היסוס. איפה הגברים שכלולים במציאות בקבוצות הללו? למה שלא נתאר את הקבוצה כולה, כראוי, בלשון זכר – גננים, עובדים סוציאליים, אחים? בדומה לכך, במקרים רבים איני רואה סיבה לכתוב "עורכי לשון" כאשר הרוב המוחלט של העוסקים במקצוע הן עוסקות, לנסח מודעה למרפאת נשים בלשון זכר, או להפנות בלשון זו לחוק עידוד נשים בעסקים (ועוד בגוף זכר יחיד! ראיתי במו עיניי). להפתעתי, באחת מקבוצות העמיתים שלי אפילו עלה לא מזמן הפרסום הבא מתוך מאמר משפטי מאת רוברט ליכט-פטרן, "קבלת החלטה בעניינה של ילדה: לקראת השלמה בין טובת הילדה לזכויות הילדה", 2006, עמ' 73 (תודה לעינת גלבוע אופנהיים): "...ס' 2 לאמנה בדבר זכויות הילד [...] המחייב שוויון, לרבות על בסיס מין, חל גם על ההיבטים הסימבוליים, בפרט השימוש בלשון המשפטית והמחקרית המשפיעה באופן ממשי על ההוויה האנושית. פרקטיקה לשונית של שימוש בלשון 'ילדות' כצורה הכללית, הבלתי מסומנת, המתייחסת גם לילדים, הנה אקט סימבולי חשוב העשוי לתרום תרומה חשובה לשוויון בחברה בכללותה. [...] דווקא 'מוזרות' השימוש הלשוני מאפשרת את העברת מסר השוויון והדגשת חשיבותו". פשוט קחו את זה בחשבון, ונסו במידת האפשר להתאים את הנוסח לקהל היעד של הטקסט. 4. שמות פועל ופעולה אין ספק שזהו טריק קצת מלוכלך עבור העברית, שהיא שפה ישירה ועזת-מבט שלא מחבבת ניסוחים מעורפלים, עוקפים וסבילים. משפט מנוסח-היטב בעברית יהיה לרוב משפט פעיל. אבל מה לעשות שבמשפט פעיל עלינו לבחור את מבצעי הפעולה ולהצמיד להם שם גוף, ולפעמים נרצה להתחמק מהבחירה הזו. כאן באים לעזרתנו שמות הפועל והפעולה. למשל, במקום לומר "העורכות והעורכים מתאמצות ומתאמצים להטמיע שוויון מגדרי בעבודתם", נוכל לומר "בעבודת העריכה נעשה מאמץ להטמיע שוויון מגדרי". והנה, גם קיצרנו וגם עקפנו את הצורך לבחור בין העורכים לעורכות. זה כמובן לא נכון לכל נוסח ולכל מצב, אבל זו אפשרות ישימה במקרים רבים להפתיע, אם נפעיל קצת חשיבה יצירתית מכוונת-מטרה. זה אפילו די כיף ומעלה את רמת האתגר לעורכות שכבר ישנות בישיבה מול טקסט מוכר לעייפה. 5. גוף ראשון את השיטה הזו אני מחבבת במיוחד, וחדות העין יבחינו בה לעיתים קרובות בכתיבה האישית שלי בבלוג ובפייסבוק. היא רלוונטית כמובן בעיקר בפניות ישירות, אבל מצאתי אותה יעילה במקרים בלתי צפויים רבים – למשל בעריכת ספרי לימוד, בפרקים מסוימים בעבודות מחקר ועוד. כך לדוגמה, במקום לומר "עד כה למדתם את כללי היסוד", נאמר "עד כה למדנו את הכללים". והנה ויתרנו לגמרי על הבחירה בין הטיית זכר או נקבה של הפועל למ"ד, והניסוח גם נעשה אישי ונעים יותר – לעיתים קרובות מטרה חשובה שעומדת בראש מעייני הכותבים הרבה יותר מאשר עריכה שוויונית-מגדרית. נכון שגוף ראשון רבים לא עוזר בכל המקרים – למשל, בזמן בינוני (הווה) ניאלץ בכל זאת לבחור בהטיה מגדרית ולהחליט האם אנחנו "לומדות" או "לומדים". אבל במקרים רבים בכלל לא צריך לנסח בזמן בינוני, והנוסח בלשון עבר או עתיד טוב באותה מידה. כדאי לכל הפחות לנסות. 6. גוף שני בעבודתי יוצא לי לא פעם לכתוב טקסטים גנריים שנשלחים ללקוחות, מועמדים או מתעניינים רבים: הסכמי עבודה, מיילים של היכרות, בקשת רישום פרטים לרשימת תפוצה ועוד. היתרון של הטקסטים הללו הוא כמובן שעליי לנסח אותם פעם אחת בלבד, ואחר כך הם מופצים שוב ושוב; החיסרון הוא שהם מופנים הן לקוראים והן לקוראות, וכפי שכבר ברור עד כה, אני מסרבת לפנות לכולם בלשון זכר יחיד. לכן שברתי עליהם לא פעם את הראש במשך שעות, עד שהצלחת להגיע לניסוחים שוויוניים-מגדרית בגוף שני. בדרך כלל זה דרש עריכה יצירתית וניסיון לקרוא כל משפט הן בזכר והן בנקבה, אבל בחיי שזה אפשרי: בכל סוג טקסט הצלחתי להגיע בסופו של דבר לנוסח כזה, בדרך כלל תוך שימוש מינימלי בלבד עד היעדר שימוש כלל בלוכסנים מעצבנים ("אם את/ה מעוניינ/ת להירשם, לחצ/י כאן"). במקרים מסוימים אפשר לעבור לזמן עתיד רבים ("אם תרצו להירשם..."), אבל גם הגוף היחיד בהחלט אפשרי ליישום ("אם ברצונך להירשם", "רוצה להירשם?") וגם נשמע הרבה יותר אישי. למזלנו רוב הטקסטים הללו לא דורשת ניקוד, וזה גלגל הצלה של ממש שמאפשר לקרוא נוסחים רבים הן בזכר והן בנקבה. נסו ותיהנו – תאמינו לי, זו עבודה מעניינת הרבה יותר מהניסוח של המסמכים האלה עצמם. 7. גיוון הנקודה הזו חותרת לכאורה תחת כלל הברזל הנצחי של עבודת העריכה – לייצר אחידות בטקסט. ואכן, יחידת טקסט ערוכה-היטב מתאפיינת בדרך כלל באחידות בסגנון, בכתיב, במבנה, במסגרת הצורנית וכן הלאה. אבל בכל זאת אני מתעקשת על הנקודה הזו, שהיא אולי החשובה ביותר במאמר זה. יש סוגים שונים של גיוון, שחלקם מתאימים יותר מאחרים לטקסטים שלפנינו, אבל הנה כמה אפשרויות: גיוון בדוגמאות: אם בטקסט שלי מופיעים חמישה בעלי מקצוע, למה שלא אציג שלושה מהם כנשים? אם אני מתארת סיפור מקרה של דוקטורנט, למה שהדוגמה הבאה לא תהיה על דוקטורנטית? הרי אלה רק דוגמאות, הזכר בהן אינו סתמי וכללי אלא משמש דוגמה קונקרטית. שילוב דוגמאות על נשים בטקסט מנכיח אותן בתוכו בלי להתאמץ, וזה חשוב במיוחד כאשר זהו המצב האמיתי בחברה. כך הטקסט למעשה מדויק יותר, ואנו נתפוס שתי ציפורים במכה אחת. במקביל אפשר ומומלץ להשתמש בדוגמאות גבריות על תפקידים ומקצועות נשיים מקובלים, ובכך לבטא את המציאות כפי שהיא – מגוונת, צבעונית, רבת-פנים, מורכבת. הרי אנו חותרות לטקסט נאמן למציאות, נכון? גיוון בסוגי פניות: מותר להתייחס לקוראות ולקוראים שלנו פעם בזכר ובפעם בנקבה, פעם בגוף שלישי ופעם בגוף ראשון, פעם ברבים ופעם ביחיד. זה לא בהכרח מייצר בלאגן בטקסט, ולא בהכרח עלינו לבחור בדרך אחת ולדבוק רק בה לאורך כל מאת העמודים שכתבנו. אפשר ולפעמים אף רצוי לנוע בין התייחסויות שונות לקהל היעד לפי ההקשר, לפי מטרת המשפט, לפי התוכן הרלוונטי, או פשוט כי גיוון מבטא טוב יותר את מה שרצינו לומר. כבר קראתי טקסטים נהדרים שכתובים כך ומעל הכול מעבירים את המסר שלהם היטב דווקא באמצעות הבחירה הזו, גם במסגרות פורמליות מאוד. גיוון בין טקסטים: לא בכל טקסט מתאים להשתמש בכל האפשרויות הקיימות לכתיבה שוויונית-מגדרית. טקסט פורמלי שמוגש לוועדה ממשלתית אינו דומה למודעת דרושים בעיתון, ושניהם לא דומים לפוסט ויראלי שמופץ בפייסבוק. כל עוד נושא השוויון המגדרי שמור בתודעתנו במהלך הכתיבה, נמצא את הדרכים המתאימות לנסח כל משפט ופסקה כך שיחתרו למטרה הזו. לפעמים נצליח יותר ולפעמים פחות, לפעמים נמצא את דרך הזהב המושלמת ולפעמים ניאלץ להתפשר על נוסח בינוני ומטה מבחינה שוויונית. אבל זה נכון להיבטים רבים נוספים בכתיבה, בתרגום ובעריכה, וזה מה שעושה את העבודה הזו למאתגרת ומעניינת. בסופו של יום צריך לשמוח בחלקנו, ולא להתמקד רק במקומות שבהם לא הצלחנו, אלא לזכור את המקומות הרבים שבהם כן הצלחנו להפוך את הטקסט לקצת יותר מכיל וגם מדויק יותר למציאות. אם התקדמנו עוד צעד אל המטרה באופן שמתאים לטקסט, דיינו. ושתי הערות לסיום 1. לפעמים כדאי להוסיף הבהרה. אם נחזור להתחלה, כל ההצעות שעלו במאמר זה דורשות נקודת מוצא שהיא כשלעצמה עדיין שנויה במחלוקת: הצורך בשוויון מגדרי או בערפול מגדרי בטקסט. רוב ההצעות שהעליתי כאן הן טבעיות יחסית, במובן זה שהן לא מפנות זרקור מסנוור לסוגיות מגדריות בעת הקריאה – בניגוד לדרכים המוכרות (אתם/ן) או לדרכים החדשות והיצירתיות (אתםן, אתם.ן) לכתיבה שוויונית-מגדרית. ועם זאת, קוראות וקוראים שבכל זאת ישימו לב לבחירות לא שגרתיות בטקסט שלפניהם – במיוחד אם בחרנו בנקודות 2 ו-3 – עלולים להישאר מבולבלים במקרה הטוב, וכועסים במקרה הרע. מתוך הכרה בכך שזהו נושא שעדיין לא רבים מודעים אליו, ושהוא עדיין לא פתור ומוסדר בחברה שלנו, וגם משום שבמאמר זה מדובר על טקסטים פורמליים שלא פעם הולכים לשיפוט – אני מציעה להשאיר את הגישה המתריסה בצד, ופשוט להסביר את עצמנו בהערת שוליים או בגוף הטקסט במופע הראשון של הבחירה הזו. למשל, כאשר התחלתי לפתח מודעות לסוגיות האלה, התחלתי לנסח את הפוסטים שלי בקבוצות תרגום ועריכה בלשון נקבה – כי רוב המשתתפות שם הן, מה לעשות, עורכות ומתרגמות נשים. בכמה פרסומים הראשונים הללו הוספתי כוכבית שמסבירה למה אני כותבת בלשון נקבה. עם הזמן הפסקתי, ואני חושבת שהנקודה כבר ברורה. הבהרה כזו חשובה הרבה יותר בכתיבת דוח מחקר או חיבור דוקטורט שברצוננו לשלב בו הטיות נשיות לא מקובלות (למשל – ציידים ולקטניות, חלוקת התפקידים האמיתית בשבטי האדם הקדומים, שגם מנכיחה את הנשים בתפקידן). מהמאמר הזה כבר ברור שאיני מציעה בשום אופן לדבוק כברירת מחדל בנוסח הגברי הגנרי, אבל אם נבחר לשנות אותו, לא יזיק להוסיף הערת שוליים של שורה-שתיים ולהסביר את בחירתנו. זה ימנע הרבה בלבול ותרעומת בהמשך, ולא פעם אף יירשם כנקודת זכות לטקסט – כי אחרי ככלות הכול, זה פשוט הרבה יותר נכון ומדויק. 2. קריאת נשים. אחרי כל המאמצים המכוונים של כותבות וכותבים הולכים ומתרבים לכלול גם נשים בשפה הכתובה, זוהי קריאה נרגשת לנשים עצמן: אנא מכן, תכלילו את עצמכן בפנים גם בקריאה. מגוף ראשון אני יודעת שזו משימה קשה פי כמה ממה שנדמה. גם כאשר הפנייה היא בגוף שני בלתי ממוגדר בעליל – למשל, "רוצה לשמוע עוד? האתר לרשותך!" – ברוב המקרים עדיין נקרא את זה בלשון זכר. למה? כי כך אנו רגילות, כי זוהי הפנייה הגנרית, כי ברוב המקרים המשפט הבא יהיה בלשון זכר, כי אנו לא מבצעות מאמץ מודע לקרוא אחרת. לא פעם תפסתי את עצמי קוראת כך, ורק כאשר חזרתי למשפט והמרתי אותו ללשון נקבה הרגשתי באמת שהוא מדבר אליי. קריאה כזו גם תעזור לכוון זרקור אל המקומות שדורשים תיקון רציני – שבהם אישה צריכה לעשות מאמץ גדול כדי להרגיש שהמשפט מדבר אליה (למשל "ראה עמוד"), ויראה לנו היכן עלינו להתאמץ יותר בחיפוש אחר פתרונות ניסוח שוויוניים. וחוץ מזה, הכותבות והכותבים התאמצו כל כך, לא תכבדו את עבודתם בכך שלפחות תקראו את זה בעצמכן באופן מדיר פחות? בהצלחה לכולנו, ולחיי שפה שוויונית יותר! מכירות ומכירים עוד דרכים טבעיות ותקניות לעריכה שוויונית בטקסט פורמלי? שתפו אותי גם! אשמח להוסיף למאמר ולהעשיר את כולנו, קרדיט מובטח. -- רוצות ורוצים לקבל עדכונים על הפרסומים הבאים שלי? הירשמו לניוזלטר! לעוד דיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות.