בחודשים האחרונים אני עוסקת הרבה בסוגיות של סופים והתחלות. מאז נשאבתי לעולם המינימליזם של מארי קונדו, ושיטותיה ההרמוניות להיפטר מדברים מיותרים בבית ולקדש את המועילים והמשמחים, יישמתי את פילוסופיית החיים הזו – לפעמים ביודעין, לפעמים בבלי דעת – על דברים רבים נוספים בחיי, בהם חפצים, תמונות, אנשים, זכרונות וחלקים שאני תופסת כעצמי, וכמובן גם העבודה. התהליך הזה, שהוא כנראה אינסופי ומתגמל תמיד, ממשיך להביא לכדי מיצוי גם את כל עקרונות העריכה שלי: אני מאמינה שעל כל המעורבים במלאכת הכתיבה לחתור למה שהכי נכון לטקסט, לזקק את הרעיונות המועילים והמשמעותיים ביותר עבורו, ולהשאיר בחוץ את כל מה שלא רלוונטי, מעמיס, מיותר, מאריך לשווא ומרחיק אותנו מהעיקר – גם אם מדובר בניסוח מבריק במיוחד, או תאוריה מעניינת מאוד שהיינו רוצים להראות שאנחנו מכירים. הטקסט הוא עולם משמעות קטן וסגור שמבקש לבטא רעיון ברור משלו, ועלינו לאפשר לו זאת בכלים הטובים ביותר העומדים לרשותנו, שאחד מהם הוא הצמצום.

על אף שהגישה הפילוסופית הזו מושכת ונראית משכנעת ממבט חיצוני, בעבודה הפרקטית היומיומית עולות ללא הרף שאלות של עיקר וטפל, של גבולות העריכה וגם של גבולות הכתיבה והעבודה בכלל. לאחרונה סיימתי עריכה אינטנסיבית במיוחד של שתי עבודות דוקטורט גדולות, שלקחו לכותביהן שנים של מחקר וכתיבה עד שניגשו בכלל לשלב העריכה, וכאשר מתקרבים לשלבי הסיום של עבודה כזו תמיד ניכרת אותה תופעה: החשש לשחרר, החשש שמה שכתבנו לא יספיק, החשש שהשארנו בחוץ דווקא תאוריה חשובה מאוד או רעיון שלא ביטאנו מספיק. לפעמים שואלים אותי, האם עבודה של 150 עמודים מספיקה? האם 300 עמודים מספיקים? מה צריך להיות אורכו של דוקטורט, מהניסיון שלי? ואיך נדע שהעבודה באמת הסתיימה וכתבנו כל מה שצריך?

התשובה שלי היא תמיד אותה תשובה: האורך הראוי לדוקטורט הוא האורך הנכון כדי להביע את הרעיונות שברצוננו להביע בו. הוא האורך שמאפשר לתאר את התופעה בצורה מבוססת דיה על פי הממצאים שבידנו, ומסביר אותה בצורה משכנעת דיה על פי תאוריות וממצאים של חוקרים וחוקרות קודמים ועל פי פרשנות חדשה שגיבשנו. אם הצלחנו לעשות את זה ב-100 עמודים, מצוין; אם חיוני היה לכתוב 300 או 500, גם זה מצוין. הטקסט שלפנינו הוא יחידת משמעות סגורה בפני עצמה, וכמו שלא כל האצבעות נולדו באורך זהה, כך גם לא כל עבודות הדוקטורט ולא כל נושאי המחקר. 

ואחרי שהבנו את זה, הנה כמה סימנים שעבודת הדוקטורט הסתיימה באמת:

1. מבחינת התוכן: קראנו את כל 200 העמודים פעם אחת, פעמיים, שלוש, ארבע, ואנו מרגישים שכל הרעיונות שרצינו להביע נמצאים שם. שאלות המחקר נענות לאורך הממצאים, והתשובות מתגבשות לכדי מסקנות מבוססות בדיון. אם בשיחות עם המנחה או העורכת בשלב זה התחלנו לשקול כיווני פרשנות חדשים, תאוריות אחרות שנשארו בחוץ, ממצאים אחרים שאולי לא דיברנו עליהם מספיק – זה כנראה אומר שהקיים מספיק, ואין עוד מה להוסיף עליו כפי שהוא. את כל השאר תשמרו בנחת למאמרים שתפיקו מהדוקטורט, או לפוסט, או להמשך הקריירה. 

2. מבחינת הלשון: אם העבודה עברה סבב עריכה אחד, שניים ושלושה, ואפילו סבב הגהה, ואנו מוצאים את עצמנו מתבלטים אם עדיף בפסקה השנייה בעמ' 158 להשתמש במילה "הבהרה" או "המחשה", ואם עדיף להוסיף ה' הידיעה לכותרת של גרף מס' 3 – עבודת העריכה הסתיימה. כפי שאמרתי לכמה לקוחות ממש לאחרונה, כשאתם מתחילים להתעסק עם תיקוני מילים נרדפות ושאר שינויים שלא משנים בעצם שום דבר בטקסט, סיימתם לעבוד על הדוקטורט, והוא מוכן להגשה.

3. מהבחינה הגרפית: כותרות, טבלאות, גרפים, תוכן עניינים, עמודי שער, תקציר באנגלית, מספור עמודים... בור ללא תחתית שאני משוכנעת שעל שמו נכתב משל סיזיפוס. כמה שלא תתקנו, תשנו, תעבירו לעורכת ותחזירו חזרה, משהו בוורד תמיד יקפוץ ויזוז. אל תיבהלו מזה ואל תרגישו לא נעים שאתם מטרטרים מישהו – כך נראה התהליך הזה רגע לפני הגשה. אבל אחרי שהסכמנו שהעבודה הסתיימה, הגיוני להתחיל לעבוד עם גרסאות PDF שמיועדות להדפסה ושבהן שום דבר לא יקפוץ.

4. מהבחינה הפסיכולוגית: זה כמובן הסעיף הקשה מכולם. עבודת תזה ודוקטורט היא תמיד המחקר הגדול ביותר שעשינו, וככל הנראה הטקסט המחקרי הארוך ביותר שנפיק בחיינו.  היא הבייבי האקדמי והמקצועי שלנו, היא הזיקוק של כל הרעיונות הגדולים שרצינו להביע והמיצוי של חקר התופעה המופלאה שהעסיקה אותנו שנים. לעיתים קרובות היא מגדירה אותנו גם בשנים הבאות, מייצגת אותנו בעולם האקדמי, המקצועי, העסקי, החברתי. יתר על כן, היא מייצגת את ההשתקפות שלנו בעיני עצמנו, את מה שרצינו להיות ואת מה שהצלחנו לממש. וכל הדבר הנפלא והמרגש הזה נשמט מידינו כעת והולך כמו עולל לעקדה – לשיפוט, לא פחות ולא יותר. המושג הזה שנקשר לעולמות של סדרות פשע ובתי משפט. האם אנו מוכנים ומוכנות כבר לשחרר ולתת למישהו אחר לשפוט את עבודתנו? האם העבודה שעשינו מצליחה לעבור לאחרים בצורה אבסולוטית, להיראות בעיניהם כפי שאנו רואים אותה, ולשקף אותנו נאמנה?

זה שלב קשה שלא פעם משליך על כל הסעיפים האחרים. לא פעם כותבות וכותבים נתקעים שנים עם עצם הכתיבה, אף על פי שהעבודה גמורה למעשה, רק מתוך החשש לשחרר הלאה. אבל מהיכרותי עם תהליך השיפוט דווקא מעבודה אחרת שעזבתי לא מזמן, אני יכולה לתאר קצת יותר איך נראה התהליך מהצד השני, ואולי לשכנע שהשד לא נורא כל כך.

א. שופטים זו מילה מפחידה מאוד לקוראים, וקוראים זו מילה מפחידה לבני אדם בעלי הבנה כלשהי בנושא שאתם חוקרים. סביר להניח שהם לא מכירים אתכם אישית, ובוודאי לא שופטים אתכם כבני אדם. אם נחזור לנקודה הראשונה – הם שופטים את העבודה כיחידת משמעות בפני עצמה, שעוסקת בנושא שאותו הם מכירים, ובהחלט מעוניינים ללמוד עליו עוד. עבודה שמתפקדת כיחידה סגורה, מהודקת וקוהרנטית, תזכה ככל הנראה לגישה חיובית גם מצד קוראים חיצוניים. גם אם חסר בה משהו, גם אם היו כיוונים שלא חקרתם, זה לא גורע מהיחידה הסגורה שנוצרה בסופו של דבר. והרי כל מחקר אפשר להמשיך במחקרי המשך, כתבתם זאת בעצמכם...

ב. בכל שנותיי באקדמיה לא נתקלתי בעבודת דוקטורט או תזה שנדחו לחלוטין. לאף אחד אין אינטרס להרוס לכם את החיים, ובכל אופן מצב כזה מעורר הרבה טרחה וניירת מצד הקוראים הללו וגורמים אחרים במערכת. ולכן כמעט בכל המקרים, גם אם יש הערות – הן בנות-תיקון. גם אם יש הערות מחמירות לקריאה חוזרת, לפחות אתם נמצאים בתהליך ומתקרבים לסיומו. לעיתים קרובות הקוראים יעריכו את היכולת שלכם ללמוד מטעויות ולתקן לא פחות מהיכולת להוציא תחת ידכם תוצר מושלם מהתחלה. וזו בכל אופן יכולת חשובה גם להמשך עתידכם האקדמי, ובוודאי לחיים. כך שאם התוצר שלפניכם עבר את שלושת השלבים שתוארו לעיל והוא מוכן להגשה, אפשר לשחררו בלב שלם.

ולסיום אני חוזרת להתחלה: עבודת המחקר מתחילה תמיד מדף לבן וריק. הוא יכול להתמלא בהמון מילים, טבלאות, גרפים, ציטוטים, תמונות וכן הלאה – אבל כולם יחד צריכים לתפקד כמו כפר אוטרקי, שבו לכל אחד יש תפקיד, וכל אחד עוזר לאחרים למלא את תפקידיהם. אין טעם לזרוק על הדף תאוריות רק לשם התאוריות, כי הן קלאסיות או דווקא עדכניות ומדוברות עכשיו; אין סיבה להכניס ציטוט שלא עוזר לבטא את הרעיון שרציתם להביע, גם אם הוא נפלא; אין משמעות לתמונות אם הן לא מתקשרות לנושא ועוזרות להמחיש אותו; אין כל יתרון לסטטיסטיקה משובחת אם אין לנו מה לומר עליה. המטרה שלנו היא להוציא תחת ידנו הסבר לתופעה הנחקרת, להראות לקוראים עוד פיסת מציאות שלא נבדקה מספיק עד כה, ולשכנע אותם שהצלחתנו להבין ולפרש את המציאות הזו באופן חדש ומעניין. כל עוד המטרה הזו עומדת לנגד עינינו, נצליח לשרת היטב את הטקסט ואת עבודת המחקר כולה.

והרגע המיוחל הזו שבו מגיעה חוות הדעת החיובית, וסיימנו את העבודה בהצלחה ובנאמנות – באמת שווה הכול...

 

בציור: בני הכפר נחים אחרי הקציר.

Francisco de Goya, The Threshing Ground or Summer, 1786 

--

רוצות ורוצים לקבל עדכונים על הפרסומים הבאים שלי? הירשמו לניוזלטר!

לעוד דיונים על שפה, תרבות וחברה הצטרפו לקבוצת הפייסבוק לשון //תרבות.