הזווית החברתית-תרבותית של האמנות: סקירה ודיון קצר במאמרי כתב העת "מבטים" 25/02/22 יש עבודות שהכימיה שלנו עימן אינהרנטית וברורה עוד לפני שהתחלנו לעבוד, והיא רק הולכת ומתבהרת עם הזמן. כך היה בעבודה על כתב העת מבטים, שהייתה עבורי זכות גדולה וחוויה נהדרת מבחינה מקצועית ואישית כאחת. כל מאמרי כתב העת משלבים בין מחקר מעמיק לתיאורי אמנות מרתקים ויפהפיים, ומכל אחד מהם עלה קול שונה וזווית ראייה מקורית שהצריכה הקשבה ייחודית לו. ועם כל מאמר חדש שהגיע נהניתי כמו בפעם הראשונה. כל המאמרים גם נגישים לקהל הרחב באופן כללי, ויכולים לעניין לא רק חוקרות וחוקרי אמנות או לשמש כחומר לימוד לסטודנטים. והחשוב ביותר – כולם מתכתבים עם המציאות החברתית-תרבותית לא פחות מאשר עם שיח האמנות העכשווי, ודנים בעקרונות של פירוש האמנות והבנתה באופנים שרלוונטיים להבנת התרבות והחברה בכלל. בכולם גם ניכרו בהם התרגשות ועניין אמיתי מהנושאים הנדונים, ולפרקים הרגשתי כאילו נחשפו בפניי תגליות סודיות על עולמות חבויים שרק יודעי ח"ן מכירים. ולכן לאורך העבודה ציפיתי מאוד להעביר הלאה את הידע הזה למכריי, ולציבור הרחב בכלל. כעת, משכתב העת סוף סוף יצא לאור, רציתי לדון קצת יותר בחומרים שמוצגים בו. להלן סקירה והתייחסות קצרה שלי לכל אחד מהמאמרים, המבוססת על נקודת המבט החברתית-תרבותית שהיא ביתי האקדמי. הסקירות אינן מאורגנות על פי סדר המאמרים בכתב העת, אלא על פי הקשר האסוציאטיבי שלי – ממה שמוכר לי יותר למה שפחות, וקשרים בין המאמרים שמצאתי באופן אישי. מוזמנות ומוזמנים לקרוא הכול בעיון בכתב העת עצמו ולהוסיף תובנות נוספות. גלובליזציה של תולדות האמנות / מאת שלי ארינגטון / בתרגום סיון רווה אתחיל דווקא עם המאמר האחרון, שהיה בשבילי גם המורכב מכולם לעבודה – גם משום טבעה המורכב יותר של עריכת התרגום, אבל בעיקר משום שהכתיבה עצמה של ארינגטון היא כל כך חופשית ואסוציאטיבית, מפותלת ושנונה. ובכל זאת, זה היה המאמר שנגע בי בהכי הרבה מישורים אישיים ומקצועיים, כי הוא מגיע ישירות מהבית האקדמי הראשון שלי – אנתרופולוגיה. ארינגטון היא אנתרופולוגית של האמנות (איזה כיף לה!) וגם אמנית בעצמה (הנה האתר שלה, שבו היא משתפת צילומים, ציורים סרטים וטקסטים פרי עטה). מאמר זה לקוח מתוך סמינר שעסק בגלובליזציה של דיסציפלינת תולדות האמנות, ובו תוהה ארינגטון אם אפשר בכלל לדון ב"תולדות אמנות" גלובליות שמסודרות על ציר זמן של התפתחות שיטתית, אם הדיון הזה רלוונטי לתהליכים אמנותיים שחלו בתרבויות שונות זו מזו לאורך ההיסטוריה, ומה מקומם של המגעים וההשפעות בין התרבויות, וההשפעות של שוק האמנות העכשווי והאינטרסים שלו על הגדרת דבר-מה כאמנות. הדיון הזה משוקע כמובן עמוקות בוויכוח האנתרופולוגי הידוע בין אוניברסליזם ליחסיות תרבותית, ההכרה במקומה של האתנוצנטריות בפרשנות של תרבויות אחרות ותוצריהן, והשאלה מי קובע את ההגדרות ועל מי הן חלות. ודווקא משום שהדיון הזה זקוק כל כך לריענון, שמחתי שיצא לאור בעברית המאמר הזה, שמכניס לו רוח חדשה ובועטת – הן באמצעות הדוגמאות החיות והצבעוניות מתחום האמנות שאריגטון מביאה מכל רחבי העולם, והן באמצעות הלשון הרעננה והחריפה שלה, שמרשה לעצמה לומר את כל אשר על ליבה בסגנון חופשי ולא מתנצל. רוב הטיעונים לא יהיה חדשים לאנתרופולוגיות.ים, אבל ההחלה שלהם על שדה האמנות הייתה מרתקת בעיניי, וללא ספק משכנעת. אבל הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שארינגטון מעלה יותר שאלות מתשובות, ובכך מזקקת את תמצית העבודה האנתרופולוגית – לאו דווקא לתת תשובות מוחלטות, אלא להפנות זרקור למקומות שלעיתים קרובות מוחמצים ונתפסים בעינינו כמובנים מאליהם, ובכך מעוררת חשיבה מחודשת לגביהם ומעלה ספקות לגבי מה שנראה לנו ברור וטבעי. לפי תיאורה את שוק האמנות, נראה שזה בהחלט לא יזיק לו. אמנות של אחרים: לידתו של השיח האסתטי על אמנות יפנית בצרפת במפנה המאה העשרים / מאת מרים מלאכי גם מאמר זה היה אנתרופולוגי מאוד באופיו, בקריאה שלי. הוא עוסק בתמה דומה של אתנוצנטריות, וממקד אותה בדוגמה הייחודית של זרם הז'אפוניזם – הערצה לאמנות היפנית – שרווח בשוק האמנות הצרפתי בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה, ודעך בהדרגה בראשית המאה העשרים. גם אני, כמו יתר העולם המערבי, מתפעלת כמובן ממה שנתפס כ"אסתטיקה היפנית" – זו שבה מעורבבים גני זן, מחצלות במבוק, חיתוך מדויק של דגים נאים ושיטות קיפול כביסה של מארי קונדו. וכמו הז'אפוניסטים, גם אני מכירה את ההדפסים של קצושיקה הוקוסאי בתור דוגמה קלאסית ל"סגנון היפני", ונתקלתי בהם לא פעם מודפסים על כיסויים לטלפון או מלווים כתבות על שינויי האקלים. אבל כפי שמתואר במאמר, ביפן ההדפסים הללו לא נחשבו לפסגת האמנות דווקא, וגם הוקוסאי עצמו לא נחשב לאמן דגול. הסיבה שהם הפכו פופולריים כל כך בצרפת הייתה ארצית הרבה יותר – היה קל יותר לשנע ולמכור אותם, היה קל יותר לצרף אותם לאוספים של סוחרים ואספנים, והם היו מובנים יותר לציבור הצרפתי בהשוואה לאמנות שנחשבה גבוהה ביפן – ששילבה לצד האיורים גם טקסט ומשמעויות נוספות הנגזרות ממנו. אין זו הפתעה גדולה שבמעבר של ארטיפקטים אמנותיים בין תרבויות, התרבות הקולטת תבין משהו שונה מאותו ארטיפקט מכפי שהתכוונה תרבות המקור. על כך דיברה גם ארינגטון, בין השאר, ותמה זו חוזרת גם במאמרים אחרים ובצדק. אחרי הכול, האספנים הצרפתים שהוקסמו מהסגנון היפני ה"פשטני" לא היו אנתרופולוגים, וגם אילו היו – הייתה זו תקופה אתנוצנטרית מאוד גם באנתרופולוגיה, שבקושי עשתה את צעדיה הראשונים באותה עת כדיסציפלינה עצמאית. אבל דווקא בגלל זה מרתק כל כך לחזור לאותה התקופה מנקודת מבט מורכבת יותר כיום, להתבונן בה במבט חדש ומפוכח, ולשקף את הבסיס שעליו נשענות רבות מהתפיסות שלנו לגבי האמנות היפנית גם כיום. זה אף הוביל אותי להתעניין בקורס קצר על האמנות היפנית במאה התשע-עשרה, בתקווה להבין קצת יותר את תפיסת האמנות ביפן עצמה באותה עת. זהו מאמר מאיר עיניים שפותח צוהר לממשקים בין תרבויות שאינם מוכרים מספיק, אבל שהשפעתם על תפיסותינו כיום היא רבה. משחק והבנה: השפעתם של אנרי פואנקרה ואנרי ברגסון על אמנותו של מרסל דושאן / מאת חמדת כסלו לפני כמה שנים, כשעוד לא הייתה קורונה בעולם וטיולים לחו"ל היו בילוי שגרתי לקיץ, קניתי לקראת נסיעה לספרד ספר בשם "חיים סוריאליסטיים" מאת רות ברנדון, בתרגום כרמית גיא. זה לא שלא שמעתי על מרסל דושאן קודם – מי לא שמע על הקוריוז של הצגת אסלה במוזאון כיצירת אמנות – אבל בזכות הספר הזה הבנתי קצת יותר את המשמעות שעמדה באותה עת מאחורי האמנות הסוריאליסטית, או הדאדא, ובהכללה מה שנקרא בפי העם "אמנות מודרנית". (ובאמת זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי ולו במעט מה אני רואה כשהתבוננתי בשברי פסולת ממוסגרים במוזאונים במדריד). מאז חלפו השנים, הטיול הסתיים וגם את הספר לא השלמתי, אבל המשיכה המרותקת להבין מה מתחולל בראש של אמני הסוריאליזם עדיין נותרה. לכן כל כך הוקסמתי מהמאמר הזה, שמציג ניתוח פילוסופי לאמנות של דושאן דרך השפעות של המתמטיקאי אנרי פואנקרה מצד אחד, והפילוסוף אנרי ברגסון מצד שני. השימוש במושג המשחק לוקח את הניתוח כולו גם למחוזות הפסיכולוגיה – המסבירה את מקומו של המשחק בחיי האדם בכלל, ובתהליך התבגרותו בפרט – אבל מעשיר אותו בדרכים חדשות ומרחיבות דעת. ובעיקר, הוא באמת מאפשר להבין את הרעיונות היצירתיים שעומדים מאחורי אמנות שנראית כל כך חסרת פשר ומהות, כמעט אקראית. נהניתי במיוחד מהסבר יחסו של דושאן למשחקי מילים ולמשחקי מחשבה, כעיקרון שעומד מאחורי יצירת האמנות עצמה ומקנה לה משמעות והיגיון. גם יחסו של דושאן למדע – כביכול מבודח, ובעצם ביקורתי – תואר באופן מרתק, ובעיניי חיוני להיכרות עבור כל מי שעוסק.ת במדע. ניתוח זה מתכתב גם עם הניתוח של ארינגטון שתואר לעיל, ומזכיר לכל אנשי המדע לא לקחת את העבודה שלהם ברצינות פומפוזית מדי, לא להתבלבל בין המהות לפרשנות ולא להסתנוור מהיוקרה המקצועית, שלא פעם מעניקה חשיבות יתרה לממצאים שרירותיים למדי. והסיכום המרתק של משמעות יצירת המשתנה/מזרקה (עמ' 28) ממחיש זווית נוספת של ביקורת על עולם האמנות, בדרכו החדה והאירונית של דושאן. מעל הכול, זהו ניתוח נהדר ופוקח עיניים על הפן המופשט שבאמנות, זה שמתרחש באופן כמעט בלעדי בראש של הצופים. מיני־מי: הגרסה המוקטנת שלי. אופנת אימהות־בנות / מאת אלינור זילברמן המאמר הזה הוא דוגמה מצוינת בעיניי לרוחב היריעה של מאמרי כתב עת זה. מהיכרותי הצרה עם כתיבה על אמנות, נראה שהיא נוטה להתמקד ברובה במה שנקרא אמנויות גבוהות או יפות – ציור, פיסול, לעיתים גם צילום או הדפס. פה ושם ישנם יישומים מקוריים וטכניקות חדשות על הבסיס הזה, קצת התייחסות לאמנות מיצג ווידאו, אבל אופנה נשמרת משום מה בדרך כלל למגזינים של אופנה ורכילות. עד היום לא ברור לי למה: אופנה היא אמנות לכל דבר, בעלת השפעות תרבותיות מרחיקות-לכת, ובמקביל היא אולי הביטוי האמנותי הבולט ביותר למגמות חברתיות מקומיות ועולמיות. ולכן נהניתי כל כך מהעבודה על המאמר הזה, שדן בתפיסות מגדר ואימהות דרך אופנה של אימהות ובנות לאורך המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. המאמר משלב בצורה מרתקת גם בין מדיומים שונים להצגת אמנות, ונע בין עמודי אינסטגרם של ידועניות עכשוויות, פרסומות לחנות בגדים בפריז בראשית המאה העשרים, פרסומות אמריקאיות למוצרי בית באמצע המאה, וחוזר לתצוגות אופנה והפקות צילומים במגזינים נוצצים מהשנים האחרונות. המסע הזה בזמן לא רק היה יפהפה ומעניין כשלעצמו (באמת הגיע הזמן לראות בציורי מודעות פרסומת אמנות לכל דבר, במיוחד האיורים המוקפדים מראשית המאה העשרים) – אלא הוא הצליח להראות רוחב יריעה של תפיסות ומשמעויות שונות שיוחסו לאותה תופעה לכאורה בתקופות שונות, על רקע ההקשר החברתי של אותן התקופות. זוהי דוגמה נהדרת לשימוש ביחסיות תרבותית באופן מותאם, המכיר בהקשר החברתי של התופעה בכל תקופה ומקום, ובמקביל מצליח לספק השוואות מעניינות ומעוררות מחשבה. בסיומו הרגשתי שאני מבינה טוב יותר מה עומד מאחורי בחירות של אימהות גם אצלנו – למשל מיכל אנסקי, ניקול ראידמן או בר רפאלי – לדגמן גוף מחוטב בלבוש מינימלי בלי להכחיש את אימהותן, ולעיתים תוך הדגשתה ממש, בעודן מוקפות בילדיהן. זה גם עזר להבין באור חדש יותר את הסערות שמתחוללות לעיתים קרובות סביב תמונות כאלה ואת התגובות של הנשים אליהן, ובעיקר את התפיסות השונות של הפמיניזם שנובעות מהאירועים החברתיים הללו. מה בין אוטונומיה ליצירה עצמית בעידן המידע? / מאת אושרי בר־גיל לפני כשנתיים השתתפתי בשני שיעורי צילום קצרים, ובהם לא רק נחשפתי לשלל מושגים וטכניקות מעולם הצילום, אלא גם הצלחתי להבין את הכוח האמנותי שבו: הבחירות האישיות של הצלמ.ת לגבי מסגרת הצילום, רכיבי התמונה, הבלטה והסתרה של פרטים ספציפיים מתוך המציאות מרובת-הפרטים, פועלים כולם יחד כדי להפנות את תשומת הלב לדבר מסוים ולבטא אמירה לגביו. נזכרתי בשני השיעורים האלה שוב ושוב בעת העבודה על המאמר הזה. המאמר עוסק במוצר ייחודי של גוגל (שכבר נכחד בינתיים) – מצלמת ה"קליפס", שהבטיחה לשחרר את המשתמשים מהצורך לצלם בעצמם רגעים חשובים בחייהם. לפי גוגל, מספיק שנציב את המצלמה במקום אסטרטגי וניתן לה גישה לכל התמונות שצילמנו אי פעם – והיא תלמד את העדפותינו, תזהה בעצמה רגעים הראויים לצילום, ותצלם אותם בעודנו עוסקים בדבר עצמו: משחקים עם הילדים, זורקים כדור לכלב, קופצים בהתלהבות כשהקבוצה שלנו מנצחת. מי לא היה רוצה תיעוד אידיאלי כזה של חיינו, בלי שנצטרך לעצור את הרגע ולהקדיש זמן לצילום עצמו? אף כי המוצר לא צלח, בעיקר מסיבות טכניות, המאמר מעלה שאלות חשובות על המשמעויות שעולות ממנו: האם הטכנולוגיה הזו בעצם מאצילה לידי גוגל את כוונות היצירה של הצלמ.ת, את הסוכנות ואת הרציונליות בתהליך בחירת הרגע לצילום ובניית הצילום עצמו – או בקיצור, האם גוגל הופך לצלם אמנותי בעצמו? עולות מכאן שאלות עקרוניות מרתקות על מהותה של יצירה אמנותית בכלל, ועל יצירה בתיווך טכנולוגיה בפרט. ככל שמתקדם העידן הדיגיטלי כך צצים יותר ויותר סוגי אמנות חדשים שמתבססים על טכנולוגיה באופן עיקרי או אפילו בלעדי – NFT הוא רק הדוגמה הטרייה ביותר לכך – וגם סוגי אמנות קלאסיים מקבלים חיים חדשים בעזרת הטכנולוגיה, כפי שניכר למשל בדוגמה העדכנית של תערוכת ואן גוך בתלת מימד. ומכאן עולות שאלות חשובות לגבי מהותה של היצירה ומהותם של היוצרות והיוצרים: האם האמן הוא עדיין כלי היצירה העיקרי, זה שאחיזתו הייחודית והחד-פעמית במכחול או באזמל קובעת את אופייה ומהותה של היצירה כולה, או שהתוכנה כבר עושה בשבילנו את רוב העבודה? ואם האפשרות האחרונה הולכת ונהיית רווחת יותר, האם משתנה תפקיד האמנ.ית, או אף הגדרת האמנות עצמה, ומה גבולותיה? שאלות אלה חוזרות באופנים ובהקשרים שונים גם במאמרים אחרים בכתב העת, והן פותחות דיון עקרוני במהותה של האמנות ובמקומם של האמניות.ים בה כיום. הדוגמה שעולה במאמר זה, שלוקחת את האמנות לקצה מאוד טכנולוגי ולא-אנושי שלה, פותחת יריעה רחבה לדון בכל מה שבאמצע, ובכך הוא מאיר עיניים וגם ייחודי בכתב עת לאמנות. ה"אמנות ההדפסית" של שרון פוליאקין, הילה בן ארי ודורית רינגרט / מאת אלה קריגר במאמר שעסק באמנות יפנית לעיל הוזכרו הדפסים, אבל רק כאן הבנתי עד הסוף למה הכוונה. קודם כול עצרתי בהבהרה החשובה של מהות ההדפס, ומקומו בשיח האמנות: הציור, הפיסול ושאר האמנויות היפות נהנות מהילה של "מקור" ייחודי וחד-פעמי, וכל העתקה של היצירה נחשבת לחיקוי נחות. ואילו ההדפס מבוסס מטבעו על השכפול והריבוי, אז איך מכלילים אותו בשיח האותנטיות החיוני לאמנות (ובכל אופן לשוק האמנות)? כפי שאפשר לנחש מהצורך האנושי לאותנטיות ומקוריות, גם פה נמצא פתרון, בדמות האותנטיות של הפלטה שממנה מיוצר ההדפס. לפי המאמר, "שוק האמנות [...] שאף לעגן את האותנטיות של ההדפס באופן חוקי. [...] לפי הכללים שנקבעו, ההדפס המקורי משתייך למהדורה מוגבלת, ממוספר ונושא את חתימת האמן־דפס, והפלטה שממנה הוא מודפס נהרסת בתום השלמת המהדורה" (עמ' 214). אף כי ההסבר הזה הוא רק המבוא לנושא המאמר, נעצרתי כבר בו בפליאה מהיישום הטכנוקרטי הזה של הצורך האנושי באותנטיות בכל מחיר, עד כדי המצאת הגבלות יש מאין רק כדי לטעון למקוריות שנקבעה מראש. (צורך שמצא את ביטויו העדכני גם בשיטת ה-NFT שהוזכרה לעיל, שלפחות בגלגולה הנוכחי נראית משונה פי כמה). המאמר ממשיך ודן באלמנטים השייכים לאמנות ההדפס אשר מצאו את ביטוים בעבודות מאוחרות יותר של אמניות שהחלו את הקריירה שלהן בעבודות הדפס. התיאורים המעמיקים של עבודותיהן המגוונות, והבחנה באלמנטים מעבודת ההדפס שעומדים בבסיסן גם כשמדובר בציור, מיצב או יצירת וידאו, היו בעיניי תמצית מהותה של פרשנות האמנות. בדומה לפרשנות הספרות, גם כאן נבחנים אלמנטים שונים מתוך היצירות הנדונות ומפורשים באמצעות חיבורים חדשים ובלתי צפויים בינם לבין אלמנטים אחרים באותה יצירה, או ביצירות אחרות של היוצרות הללו. הקריאה הזו הייתה מרתקת ומעשירה, וגרמה לי לא רק להבין יותר את היצירות הללו ואת מהות עבודת ההדפס המשתקפת מהן, אלא גם את דיסציפלינת חקר האמנות בכללותה. היא גם עוררה בי רצון להיחשף הרבה יותר לאמנות ישראלית עכשווית, במיוחד כזו שמוצגת במוזאונים עירוניים קטנים יחסית או בתערוכות מתחלפות, ונדמה שדווקא משם עולה בשורה של רעננות שלא מצאתי כל כך במקומות המקובלים. אין ספק שלא אחלוף עוד על פני תערוכת אמנות מזדמנת בלי לבחון אותה מקרוב. לא־לריק: החלל הריק באמנות פלסטינית עכשווית / מאת נסים גל בהמשך למאמר הקודם, המאמר הזה עורר בי עניין רב פי כמה באמנות ישראלית מודרנית ובתרומתה לתרבות המקומית. זה כנראה המקום לציין בצער שחזיתי עד כה במעט מאוד תערוכות אמנות בארץ, וגם בחו"ל המוקד של הטיולים נוטה יותר לאמנות אירופית קלאסית. נראה שחבל שכך, כי המאמר הזה פקח את עיניי לאמנות מיצב עכשווית מרתקת שניצבה ממש על סף דלתי – אחת מהן הוצגה בתערוכה באוניברסיטת חיפה בשנים שלמדתי בה בעצמי. יצירה אחרת הוצגה במוזאון הרצליה לאמנות, שעליו לא שמעתי מעולם, והדיון על אודות המוזאון עצמו (עמ' 72) היה מרתק בעיניי לא פחות מהדיון ביצירות. משום שהמאמר עוסק באמנות מיצב שמתפרשת על פני מרחבים גדולים, בלט בו במיוחד הדיון בחיבור בין היצירה עצמה למקום שבו היא מוצגת וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה – מה שמחובר ישירות לתאוריה האנתרופולוגית הקלאסית על השפעותיו המהותיות של המרחב בהבניית החוויה התרבותית. בכך מתחדד הקשר בין היצירה עצמה לבין תפיסתה בעיני הצופות.ים, והאינטראקציות ביניהם, כפי שעולה כבר מעבודותיו של דושאן שנדונו לעיל. (בתקופת העבודה על מאמר זה נתקלתי במקרה גם בביקורת של חגי מטר על אופן הצבת התערוכה של יאיוי קוסמה במוזאון תל אביב, שמעלה טיעונים מעניינים נוספים על אותו הנושא). נוסף על הדיון באופייה של אמנות המיצב ויחסיה עם החלל שבו היא מוצבת, מרתק לא פחות היה הדיון באין ובריק באמנות, וביחסים המהותיים בינו לבין החומר הממשי. הנושא הזה יכול גם לעמוד בבסיסם של לא מעט דיונים פילוסופיים, ובאמת גם במאמר זה נדונים זה לצד זה הפנומנולוגיה של מרלו-פונטי ועקרונות התפיסה החושית במסורת הסוּפית, כדי להסביר את מקומו של החלל הריק בין חיבורי החומר במיצבים הנדונים וסביבם. השילוב הזה בין חומר לרוח, בין היצירה עצמה לתפיסתה בחוויית הצופים, ובין היצירה למיקומה הפיזי במוזאון בעל הקשר פוליטי וחברתי מסוים – מניבים במאמר הזה כל כך הרבה מתוך דיון שמתמקד ברובו בכמה יצירות בודדות. בכך הוא מגיע בעיניי לפסגות מרשימות ממש של פרשנות וניתוח, ונותרתי בציפייה מתמדת לקרוא ולהבין עוד על כך. הסוכנות הרגשית של הדיוקן: הזדהות ועונג בקשר בין אציל ודיוקנו בשלהי ימי הביניים בספר השעות מהאג (ms.76 f 2) / מאת דפנה נסים המאמר נוטה יותר לכיוון ההיסטוריה, אבל מהי היסטוריה אם לא חקר ההתנהלות, החוויות ותפיסות העולם של חברות אנושיות בעבר. המאמר חשף בפניי לראשונה את עולמם של ספרי השעות – ספר המאורגן לפי שעות התפילה המקובלות בליטורגיה הקתולית של ימי הביניים, ונועד לשמש את האצילים לניהול שגרת התפילה שלהם, ובעיקר לניהול רגשותיהם ודבקותם הדתית בזמן התפילה. כנראה אין דבר שרחוק ממני יותר מתפילות קתוליות וספרי מזמורים, אבל כמו בשאר המאמרים בכתב העת, גם כאן החיבור בין הנושא הנדון לבין הקשרו החברתי הצליח לפרוש יריעה עשירה ומרתקת של חוויות אנושיות אסתטיות ורגשיות הקשורות זו לזו. הדיון בספר המזמורים התמקד באיורים שליוו אותם ונועדו להעצים את חוויית התפילה, והראה כיצד כל אלה משוקעים בהקשר חברתי ופוליטי רחב יותר של חיי האצולה באותה עת. תיאורי הדיוקנאות כיצירות אמנות, תוך התמקדות בסגנון ובטכניקה שלהם, מבהירים היטב את חשיבותם של האיורים הנלווים לחוויית התפילה. בכך לדעתי טמונה גדולתם של תיאורי האמנות: הם מסייעים להפנות את המבט לרכיבים של מה שנראה לכאורה כטבעי ואולי אף מקרי, כמו הפרספקטיבה של הדיוקן, כיוון מבטה של הדמות המאוירת, מנח הגוף והבעות הפנים, הביגוד והעיצוב של החדר מסביב. במקרה של ספר השעות, כל הבחירות המכוונות הללו נועדו לגרום למתפלל להרגיש שהוא עצמו נמצא בתוך הציור, שמבטו שלו פונה אל הבתולה הקדושה בדבקות נרגשת, וההתבוננות בספר מעצימה את להט התפילה שלו וגורמת לו להרגיש שהוא מממש היטב את עקרונותיו הדתיים והמוסריים. הדבר מצביע על כוחה של האמנות – במקרה זה אמנות יפה לכל דבר, המקפידה על עקרונות אסתטיים תואמים לתקופה – בהעצמת חוויות החיים של הפרט ובסיוע לניהול מעשי של חיי היום-יום שלו, באופן שלא היה מתאפשר בלעדיה. וכפי שמוסבר במאמר, "המסגרת התרבותית של דיוקנאות המוצגים בתוך כתבי יד יצרה מגוון נושאים להרהור בעבור הסובייקט המתבונן בעצמו, כמו צורת הביטוי של דתיותו, זהותו האצילית ומראהו האידאלי, ובכך כוננה שיח פנימי המשקף את עליונותם החברתית של בעלי כתבי היד". אני חושבת שגם אנחנו בימינו זקוקות וזקוקים למסגרות כאלה להרהור שיאפשרו לנו לעצב את זהותנו הרצויה דרך התבוננות בדימוי אידאלי שלה, ובכך קושרת פרקטיקת האמנות תרבויות רבות ושונות לאורך ההיסטוריה. נידה, טבילה ומקווה באמנות היהודית־פמיניסטית: בין ישראל לארצות הברית / מאת דוד שפרבר בניהוג למנהגים הדתיים הקתוליים, את מנהגי ההלכה היהודית אני כן מכירה קצת: ראשית, כמו כל כלה יהודייה בישראל נשלחתי גם אני למקווה טרם נישואיי, ואף קיבלתי פתק אישור מהבלנית הנחמדה שטבלתי כהלכה. שנית, כמה שנים לפני כן חקרתי בעבודת התזה שלי את השתלבותם של בנות ובני החברה החרדית במסגרות תעסוקה חילוניות, ובתוך כך שמעתי מהם לא מעט על השקפת עולמם הדתית. כל הידע הזה אפשר לי לצלול אל תוך המאמר מרותקת, נסערת ולפרקים מזועזעת מהממצאים שלו. המאמר משווה בין אמנות בנושא נידה וטבילה שנעשתה בישראל למן שנות השבעים ועד ימינו, שהיא ברובה ביקורתית כלפי הממסד הדתי ויחסו לנשים, לבין אמנות באותם נושאים שנעשתה בארה"ב – שם נתפסים המנהגים הדתיים כטקסי פולחן נשיים רבי-הוד ואף מעצימים. ההשוואה בין הפרשנויות האמנותיות השונות לאותה סוגיה יהודית עתיקה הייתה מרתקת ומשכנעת ביותר. מתוך תיאור ההקשר התרבותי היה מובן בהחלט מדוע האמניות האמריקאיות, שהבליטו את זהותן היהודית כהתרסה על טשטושה במרחב הציבורי והממסדי בארצן, בחרו להדגיש את הצדדים היפים של הטקס הנשי המקודש – ואילו האמניות הישראליות, שמשוקעות מלכתחילה בממסד יהודי מאוד שלא פעם נתפס כדכאני, בחרו דווקא להתריס נגדו. בשני המקרים נוצרה אמנות מרתקת ומשמעותית, מה שמעיד עד כמה מגוונות יכולות להיות הפרשנויות לאותה התופעה לכאורה, ועד כמה כל מאפיין תרבותי כולל בתוכו סתירות וניגודים באופן אינהרנטי. בסופו של דבר נותרתי חצויה ומשוכנעת בשני הדברים בו-זמנית. בצד הישראלי הזדעזעתי מתיאורי שגרת הנידה, למשל תיאור פשוט זה: "במשך שבעה ימים מתום המחזור צריכה האישה להחדיר מדי בוקר ובין ערביים פיסת בד לנרתיק, ולבחון אותו: אם מתגלה כתם דם, עליה לספור מחדש עד שתגיע לשבעה ימים 'נקיים'; אם לא ברור מה טיב הכתם, נהוג להעבירו לבדיקה אצל מורה הלכה, שיפסוק אם הוא מטמא (דם נידה) או טהור (הפרשה אחרת)" (עמ' 123). הרעיון שעשרות אלפי נשים דתיות שולחות כעניין שבשגרה פיסות בד מוכתמות בדם והפרשות לרבנים שלהן, שיפסקו עבורן מה טיב הכתם, טלטל אותי לחלוטין (וחשף בפעם המי-יודעת-כמה את העובדה שאנחנו לא מדברות מספיק על עניינים נשיים בפרהסיה או בכלל, כך שהשגרה הזו נסתרת לחלוטין מעין הציבור אף שמדובר בהלכה שגרתית). אך בו-זמנית השתכנעתי לגמרי גם מהתיאור האמריקאי את הטבילה והנידה כטקסי פוריות נשיים מקודשים ומעצימים, כפי שמצוטטת למשל האמנית מרל לדרמן-יוקלס על המיצג שלה חלומות מקווה: "היא הולכת למקווה בעדנה הבאה מאהבה מתמשכת. מי המקווה מגיעים עד מעל לשדיה כשהיא עומדת. למים יש כוח. [...] היא לא מעוניינת לספר לכם על זה. מדובר בסוד בין מושא אהבתה לבין עצמה. [...] המקווה הינו רחם מרובע של מים חיים" (עמ' 139). כתמיד, אני מתעניינת בעיקר בחיבורים בין ניגודים, ולכן נהניתי במיוחד מהפרקים האחרונים שדנו בפרשנויות שונות ליצירות בנושא טבילה שנוצרו גם בישראל – בהן עבודותיה של רות קסטנבאום בן-דב, שעימה עבדתי לפני שנים ושמחתי לפגוש בה שוב במאמר זה. בסופו של דבר, אף כי לעיתים קרובות החיבור בין דתיות לפמיניזם נתפס כאוקסימורון, במציאות החיבורים האלה לא רק קיימים אלא גם מבטאים אמת עמוקה יותר, לטעמי: כל תופעה תרבותית מתאפיינת בסתירות וניגודים, ברכיבים שמעצימים ומעשירים אותנו לצד אחרים שמבנים סביבנו מסגרת שעלולה להיות מחניקה לעיתים. וכל מסגרת תרבותית כזו ניתנת לפרשנות בעיני המתבוננ.ת, שמשתנה לא רק בין צופות וצופים אלא גם בקרב אותה צופה עצמה בין תקופות, הקשרים וחוויות שונות שהיא עוברת עימה. זה היופי בחקר התרבות, בפרשנות האמנות, ובחיים עצמם. ארחות עקלקלות וצורות משונות: ויזואליה ככלי לשליטה בשדים / מאת גל סופר המאמר הזה הוא פנינה של ממש. קראתי אותו מרותקת כמו ספר פנטזיה, ונזכרתי ללא הרף בכתביהם של יהודית קגן (לדוגמה המדריך הנפלא שלה לשדים יהודיים ממקור ראשון, וכמובן סיפוריה המרתקים), ושל אייל חיות-מן (כותב נפלא גם הוא, שבנוסף גם עורך את מגזין ספקולציה לספרות ואמנות ספקולטיבית). סיפוריהם, שמעוגנים בהקשרים של פנטזיה היסטורית יהודית, תמיד מפעימים אותי ומגרים את סקרנותי. לכן המאמר הזה התפרץ לדלת פתוחה ומזמינה, שתמיד נכונה לשמוע עוד על שדים יהודיים ועל מכשפים ששלטו בהם. המאמר מתמקד בחיבורי "חוכמת שלמה" מהמאה החמש-עשרה ואילך, שהיו בעצם מדריכים לזימון שדים לשם קשירתם אל העולם הזה ושליטה בהם. לשדים שונים יש יכולות וכוחות שונים, ושליטה בהם מאפשרת למזמן-מאגיקון להשתמש בהם לצרכיו. המדריכים שבהם דן המאמר מספקים דרכים מעשיות להפליא לעשות את זה: הם כוללים רשימה של שדים ותכונותיהם, והסבר איך לזמן כל אחד מהם באמצעים ריטואליים שכללו בין השאר גם ציור של השד. הציור "כובל" את השד לדמותו הארצית ובכך הופך אותו למשרתו של המזמן. (האנתרופולוג יורם בילו כתב גם הוא על שדים במסורת היהודית והערבית, בעיקר בהקשר של גירוש שדים – למשל במאמרו המפורסם אסלאי, דיבוק, זאר – וראיתי חיבורים בין הדברים ברמה שמצריכה לפחות כמה עשרות טרילוגיות פנטזיה). המאמר שלפנינו מפורט ויסודי כל כך, ומתייחס ברצינות מעשית כל כך לנושא זימון השדים, שממש הרגשתי כי ביכולתי לזמן שד על בסיסו כעניין שבשגרה. הנה למשל תיאור ספציפי ביותר של יוחנן אלימנו לגבי הלבוש הנחוץ למזמן השדים, אשר יאפשר להדגיש את הבדלי המעמדות בינו לבין השד המזומן ובכך לכפוף אותו למרותו: "הבגדים חדשים כי יכבדוך בהם כי אם היו בגדי בלאות או מחלצות מטולאות יבזוך כאחד הנבלים האמללים. ולבנים – מפני היותם מהדברים הקדושים וייראוך ויכנעו אליך [...] והכתרים – כמלך תמלוך עליהם ותצום בדברך עמם [...] אתה תביאם כמלך מקבל עבדיו בסבר פנים יפות ויהיו חשובים בעיניך כעבדים אל אדוניהם" (עמ' 86). כלומר, המזמן צריך לעטות בגדים לבנים חדשים ולחבוש כתר לראשו, וכך השד שמגיע יתרשם כי מדובר באדון נכבד, וייכנע לפניו. תיאורים אחרים מפרטים את המלבושים והמראה של השדים עצמם, שהמזמן צריך לכבול אותו אליהם כדי שידעו את מקומם. כל התיאורים מלווים בתמונות מתוך הספרים עצמם, אשר ממחישים את המתואר ואמורים לסייע ביישומו. אי אפשר שלא להתרשם מהידע שהיה בידי אבותינו לא רק על אופן פועלו של העולם הזה והעולם הבא, אלא גם על העולם שבין לבין – עולם שבין חומר לרוח שבו שולטים שדים ורוחות יצירי אוויר ואש. לא פחות מרשים הוא הידע המעשי שנצבר בקרבם על זימון אותם שדים במו-ידינו, וההחלטה לכתוב מדריכים לכך. אני באמת חושבת שזה ידע הכרחי להבנת התרבות וההיסטוריה היהודית, והחיבורים בינה לבין תרבויות שכנות, בימים ההם וגם בימינו. אבל בסיכומו של דבר, פשוט כל כך נהניתי מהתיאורים האלה ומהאיורים הנלווים אליהם, שבשמחה הייתי קוראת ספר שלם על מלבושיהם של שדים ומזמנים, ואת ספר ההמשך על עלילות השדים הכבולים כמשרתיהם של המאגיקונים בארץ הקודש. הלוואי שייכתב על זה עוד הרבה. -- לסיכום, אני חושבת שברור מהסקירה הזו עד כמה רחבה היריעה שפותח כתב העת, לצד קו עקרוני ברור המאיר זוויות יוצאות דופן של עולם האמנות ומציג חיבורים ייחודיים בינו לבין סוגיות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות בעבר ובהווה. בעיניי זו הדרך הכי ראויה לכתוב על תוצרי תרבות, והאמנות בראשם: מתוך התבוננות בהקשר הרחב שלהם, ברבדים הגלויים והסמויים של השיח בין היצירה לחברה שבה היא נוצרת, ובאופני ההתקבלות של היצירה באותה חברה ופרשנותה בה. כל אלה מאפשרים לראות את האמנות כפי שהיא באמת – אמצעי לשיח עם תופעות חברתיות, לעיתים ביקורת עליהן ולעיתים הנכחתן והעצמתן, ומעל הכול אמצעי לשיח עם בני ובנות החברה הזו אשר מציע נקודת מבט חדשה, רעננה ולא שגרתית על מה שנתפס בעינינו כמובן מאליו. עבורי המאמרים בהחלט עשו זאת מעל ומעבר למצופה.