סקירה ודיון קצר במאמרי כתב העת להיסטוריה "לשם שינוי" 12/11/22 אחד הדברים שהכי עניינו אותי באקדמיה, עוד מהיותי סטודנטית ולאורך כל השנים שבהן פעלתי בתוכה וסביבה, היה הכשרת סטודנטים בראשית דרכם לעבודה מחקרית משמעותית. לדעתי מטרה זו חשובה כיום עוד יותר מבעבר, וקורסים פאסיביים שבהם התלמידים מעתיקים את דברי המרצה הולכים ומפנים את מקומם יותר ויותר לקורסים אינטראקטיביים שכוללים חשיבה משותפת, דיון, מחקר ועשייה ממשית של התלמידים בהנחיית המרצה. כתב העת לשם שינוי, שהגיליון הראשון בו יצא לאור באוקטובר 2022 ואותו זכיתי לערוך לשונית, מבטא תהליך זה במיטבו. במערכת כתב העת פעלו סטודנטיות וסטודנטים בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, במסגרת שהחלה כקורס והתפתחה למערכת יסודית ויעילה של כתב עת אשר נועד להעניק במת פרסום לתלמידי מחקר בראשית דרכם. העבודה על כתב העת הייתה מרתקת גם בזכות הנושאים שנדונו בו, אבל משמח במיוחד היה לראות סטודנטים וסטודנטיות – חלקם תלמידי תארים מתקדמים, וחלקם עודם תלמידי תואר ראשון – מעורבים בכתיבה אקדמית ברמה עמוקה ומשמעותית, שלטעמי יכולה לעמוד בשורה אחת עם כתבי עת ממוסדים ולצד כותבים מנוסים הרבה יותר. כתב העת לא רק משמש במה ראשונה לתלמידי המחקר להתנסות בעולם הפרסום האקדמי, אלא ניכרת בו הקפדה על רמה אקדמית גבוהה, בחירות מעניינות של מחקרים בעלי ערך ועבודה יסודית עליהם עד לפרסום הסופי. כל החומרים שאליהם נחשפתי בכתב עת זה היו בעיניי מעמיקים, כתובים היטב, מעוגנים בגוף המחקר בתחומם ומוסיפים עליו חומרים מענייינים עם רציונל ברור וטיעונים מבוססים. אני מצפה מאוד לראות את המשך ההתפתחות של כתב העת ושל הכותבות והכותבים בו. אני מוקירה גם את העבודה היסודית של רכזות המערכת אליה אמסלם ובשמת כסלו, שאליה התוודעתי מקרוב לאורך העבודה, ושמבהירה היטב את המסירות והיחס הרציני של המערכת כלפי הפקת כתב העת. הגיליון הראשון בנושא "מעברים" עוסק בתהליכי שינוי, התפתחות והתהוות שחלו בנקודות זמן שונות בהיסטוריה, או שאפשר לחזות בהם בימינו אנו. בעיניי זה לא רק אחד הנושאים החשובים למחקר היסטורי, אלא גם נקודת ההסתכלות המדויקת והאותנטית ביותר על החיים בכלל ועל החברה בפרט. פילוסופים, מדענים ואנשי רוח רבים אמרו כבר בהקשרים שונים כי החיים מאופיינים בהשתנות מתמדת, שכל תנועה מניבה שינויים ארוכי-טווח שאינם בהכרח צפויים מראש, ושלכל פעולה יש תגובת נגד. על כן חקר השינויים והמעברים הוא אולי המחקר הנכון ביותר למציאות, אף כי הוא כנראה גם המחקר הקשה יותר, לאור המאפיינים הנזילים והמרובדים של השינוי. בכתב עת זה מוארות זוויות שונות של ההשתנות והמעבר לאורך ההיסטוריה באופנים מקוריים ובלתי צפויים, ולכן כל מאמר בו סיפק חוויית קריאה ייחודית ומאירת עיניים. להלן סקירה קצרה שלי על כל אחד מהמאמרים בכתב העת, מנקודת המבט שלי ועל בסיס הזווית החברתית-תרבותית שהיא ביתי האקדמי. גיבורי מעמד הפועלים: הביטלס, ביטלמניה ופופולריזציה של תרבות פועלית בבריטניה בתחילת שנות השישים / מאת צוף פלוטקין יש להודות כי אני לא יודעת הרבה על להקת הביטלס, ואכן חברי הלהקה נראו לי תמיד, ככתוב במאמר, "כארבעה צעירים חביבים ומנומסים" שמייצגים את הפופ הרך והתמים של ימים עברו. משום כך המאמר היה מרתק במיוחד לטעמי, בחשיפתו לא רק את המהפך שעברה להקת הביטלס עצמה – מלהקת רוק פרועה בסגנון אמריקאי בוטה (!) ללהקה בריטית נחמדה המייצגת את מעמד הפועלים הפשוט והאותנטי, אלא גם את ההקשר של המהפך זה: תמורות שחלו בבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, שהובילו לערעור פנימי על המבנה המעמדי לצד שאיפה נכזבת לחזור לראש הסדר העולמי. אף כי קראתי כבר לא מעט על תקופה זו בבריטניה, בספרי עיון ופרוזה כאחד, השיקוף שלה דרך הצלחת הביטלס היה בלתי צפוי ומעניין. הניתוח האקדמי במאמר זה שלוב בציטוטים, תמונות וסרטונים שממחישים היטב את התהליך המדובר, ומאפשרים לחזות בו בזמן אמת. המאמר מתאר בפירוט את תהליך השתלבותה הבלתי צפוי של הלהקה בזרם המרכזי של התרבות הבריטית, על אף ההקפדה של חבריה לשמור על ביטויי מוצאם הפועלי – ובפרט מבטא הסקאוז המקומי של ליברפול – אפילו בהופעות רשמיות ב-BBC ומול בית המלוכה. מהלך זה נבדל מההעדפה למבטא התקני הרשמי RP, שעליו הקפידו לרוב בריטים בני התקופה שרצו להשתלב בזרם המרכזי התרבותי. מכך אפשר ללמוד לא רק על ייחודה של להקת הביטלס באותה נקודת זמן היסטורית, ואולי להבין את ההערצה המתמשכת אליה עד היום – אלא גם להבין את התמורות שעברה בריטניה עצמה באותה עת: הצרכים, הכמיהות, החששות והאכזבות של בני ובנות החברה המרובדת הזו, שבעטיים הלכו וצומצמו הפערים בין מעמד האצולה לפשוטי העם, התאפשרה מוביליות חברתית, ובני מעמד הפועלים אפילו הפכו לייצוגים אותנטיים של בריטניה ה"אמיתית". המפגש בין התהליכים הללו בתקופה המדוברת הוביל באופן בלתי צפוי להערצה חוצת-מגזרים ומעמדות לארבעה צעירים ליברפולים בעלי תדמית נעימה, רומנטית ומשפחתית, שמקפידים להצטייר דווקא כגיבורי מעמד הפועלים. 'לעבור את הרוביקון': המעבר מבתולין לאובדן בתולין בקרב בני נוער בשנות החמישים / מאת אייל גינצברג השמירה על בתוליהן של נערות לא נשואות נחשבת לאחת מאמות המידה השמרניות הבסיסיות ביותר, ובפרט בחברות מסורתיות לאורך ההיסטוריה. אולם כשאנו חושבים על החברה הישראלית בראשית קום המדינה, תפיסה זו אינה בהכרח מובנת מאליה. צעירי העליות הראשונות היו אידאליסטים ומרדנים, ביקשו לשנות סדרי עולם ופנו נגד המוסכמות שעליהן גדלו הוריהם. שירים וסיפורים רבים מספור מספרים על הלילות בגורן והטיולים לאור ירח של בני ובנות הקיבוצים, ועל בתי הקפה ומועדוני הריקודים החופשיים בתל אביב הצעירה. למה שהנוער הישראלי החילוני בשנות החמישים יהיה שמרני מטבעו, ונערות יידרשו לשמור בקפידה על בתוליהן עד ליל חתונתן? המאמר הנוכחי מתמקד ביחס לבתולין בשבועוני נשים מראשית ימיה של המדינה, בפרט שבועון לאשה, ומראה בבהירות וביסודיות כיצד הטיפו העיתונאיות לנערות על שמירת בתוליהן. הנימוק הרווח ביותר לכך היה כי "רוב הגברים בז עד היום לאותן הבחורות, המוסרות להם את גופן", ולכן על הנערה לשמור על בתוליה בנחישות כדי להוכיח לבעלה העתידי את ערכיה הטובים, מסירותה וצניעותה. יתר על כן, העיתונאיות הדגישו כי אובדן הבתולין אינו כדאי לנערה עצמה, והכניעה ליצריה מביאה עימה השלכות ארוכות-טווח של אכזבה וכאב. על פי המאמר, בשנותיה הראשונות של המדינה היה חשוב במיוחד לשמור על מבנה המשפחה, שמבוסס על נישואין וילודה מרובה, במטרה לעגן את ההתיישבות היהודית באופן ממוסד ויציב. העיתונאיות פעלו לצד רופאים וגורמים ממוסדים נוספים כדי לעודד מטרה זו, ובתוך כך הפעילו לחץ על הנערות עצמן (בניגוד ללחץ מועט שהופעל על הנערים) כדי "לשמור על עצמן". מרתק לראות תופעה זו בראי ההיסטוריה, כיוון שגם היום, עשורים רבים לאחר מכן וכשמבנה המשפחה כבר פתוח ומגוון הרבה יותר – עדיין נקראות נשים ונערות לעיתים קרובות לשמור על עצמן מפני תאוות הגברים, להתרחק מסכנות פוטנציאליות ו"להציב גבולות", בלי הכוונה יתרה כיצד לעשות זאת בפועל. מעניין גם לראות כי בהשוואה לדור החלוצים החופשי והמרדני, דור הצעירות.ים של השנים הראשונות לקום המדינה – ובפרט הנשים הצעירות – נדרש לחזור ולהיות שמרני, צייתן וממוסד. נראה כי עם ההתמסדות חוזרת גם ההעדפה לחלוקת התפקידים המסורתית, ועימה הדרישה מהנשים "לשמור על צניעותן" למען עצמן, הוריהן, בני זוגן ועתיד המדינה כולה. 'אולימפיה ונכתנבו: הולדת אלכסנדר': טקסט אוטואתנוגרפי כעדות למיזוג ולשינוי תרבותי / מאת הדר חוטר ישי המפגש בין ספרות לתרבות, ובפרט מפגשים בין-תרבותיים שמתבטאים בטקסטים אמנותיים, לא מדוברים מספיק לטעמי בדיסציפלינת הבית שלי, אנתרופולוגיה. באחד המקרים הזכורים לי מהתואר הראשון ביקשתי לבסס עבודת סמינר על ממצאים מתחום הספרות הישראלית, ונעניתי בשלילה תמהה: מה לאנתרופולוגיה ולניתוח קטעי ספרות? המאמר הזה, אף כי מקורו בתחום ההיסטוריה ולא האנתרופולוגיה, ממחיש בדיוק את כוונתי אז – ומראה כיצד אפשר לקחת סיפור, לשלב אותו עם ניתוח הרקע החברתי של המחבר והתקופה, ולהפיק מכך קריאה פרשנית שמעידה על מפגש בין-תרבותי שהתרחש בתקופה הנדונה. יתר על כן, המאמר מצליח להאיר אף על התחושות, החוויות והשאיפות של בני התרבויות השונות שנפגשו באותה עת, אף כי מדובר בתרבויות עתיקות למדי: התרבות המצרית הילידית והאליטה היוונית הכובשת בתקופה ההלניסטית במצרים, סביב המאה הרביעית לספירה. השילוב בין הספרות להיסטוריה האנתרופולוגית במאמר הזה מאיר עיניים ומרתק. הסיפור המוצג בו הוא המיתוס המכונן של לידת אלכסנדר הגדול, הגיבור ההלניסטי מן העת הקלאסית, מנקודת מבטו של כותב מצרי שמטמיע אל תוכו אלמנטים מהמסורת והדת המקומיות שלו. המאמר נע הלוך ושוב מקטעי הסיפור עצמו לפירושם בראי התקופה הנדונה, ובפרט מנקודת המבט של התרבות המצרית הנכבשת. בתוך כך הוא מתמקד בתאוריית "אזור המגע", שבאנתרופולוגיה יש לה המשגות קצת שונות, אבל הרעיון הזה היה ונותר אחד החביבים עליי בדיסציפלינה ובחקר חברות בכלל: העובדה שמפגש בין-תרבותי, ואפילו בנסיבות של מלחמה וכיבוש, לא חייב להוביל למחיקת התרבות הנכבשת או להיטמעות מוחלטת שלה בתרבות הכובשת – אלא הוא עשוי לייצר תרבות חדשה, משולבת, שכוללת אלמנטים משתי התרבויות גם יחד. המאמר מראה היטב כיצד הסיפור הזה מבטא את אותו מיזוג תרבותי בין המצרים הנכבשים להלניסטים הכובשים, תוך שימור התרבות המצרית אך הטמעת חלקים מהותיים ממנה בסיפור הלניסטי מכונן. בכך המאמר פוקח עיניים להבנה מעמיקה יותר של מפגשים בין-תרבותיים, ושל מה שאפשר ללמוד לגביהם מתוך תוצרי תרבות גם אלפי שנים מאוחר יותר. 'על חומותייך ביירות': פירוז העיר ביירות כביטוי למפנה אורבני בערי החוף העות'מאניות 1831–1894 / מאת מיכאל לוזון אף כי אני מתגוררת בצפון ישראל, וסביבי ערי חוף שבמקורן היו מוקפות חומה – כמו עתלית ועכו, מעולם לא חשבתי ברצינות על מקומה של החומר בערים הללו. העיר שלי חיפה כוללת גם נמל גדול, ואף על מקומו בהתפתחותה לאורך ההיסטוריה לא חשבתי בהרחבה. זו אחת הסיבות שלדיסציפלינת ההיסטוריה יש ערך רב כל כך לטעמי: הדברים שמשוקעים בנוף היום-יום שלנו נושאים עימם מטען היסטורי, תרבותי, כלכלי ופוליטי, והתפתחויות עבר שחלו בהם מעצבות את ההווה שלנו ללא ידיעתנו. ואף כי המאמר עוסק בביירות בתקופה העות'מאנית, הוא מסייע לא רק להבנת תקופה זו אלא גם להבנת כוחות חברתיים וכלכליים שמניעים את המציאות עד היום. המאמר מתמקד בפירוק החומות שסבבו את ביירות במאה התשע-עשרה, והפיכתה מעיר פרזות מבוצרת לעיר נמל פתוחה וקוסמופוליטית. פירוק החומות נעשה בהדרגה – תחילה בתותחי אויב לאורך שנים, ובהמשך תושבי העיר עצמם התחילו להשתמש באבני החומה המפוררת כדי לבנות לעצמם בתים חדשים ויפים ברובעים המודרניים של העיר המתפתחת. לבסוף ראו הרשויות עצמן כי טוב, עמדו על תפקידה האסטרטגי הפוטנציאלי של פתיחת ביירות אל הים, הרחיבו את הנמל שלה והפכו אותה לעיר מרכזית באימפריה העות'מאנית. כך הפכה ביירות מ"עיר אפלולית למדי שחומותיה הגבוהות [...] כמעט שלא הותירו חרכים לקרני השמש", ל"כרך מודרני סואן" שבריזה תרפויטית מנשבת בין רחובותיו המרווחים, ובתיו נפתחים מערבה לעבר נוף הים. כך ניכר כי שינוי במאפיין אדריכלי אחד של העיר הוביל לשרשרת שינויים נוספים, שחלו בהדרגה ולא מתוך החלטה עקרונית מודעת של גורם יחיד. זהו אופיים האמיתי של שינויים חברתיים בדרך כלל, והדבר משתקף במיוחד בהתבוננות בהם לאורך ההיסטוריה, מתוך פרספקטיבה של זמן ומרחק. לכן מאמר זה רלוונטי בעיניי לא רק להבנת ביירות והאימפריה העות'מאנית דאז, אלא גם לפרשנות של שינויים שאנו רואים לנגד עינינו בהווה, ובעיקר לדרך שבה הם מתהווים ומשתכללים באופן מרובד והדרגתי. בין סימולציה והיסטוריה: מעבר בין עידנים במשחקי Civilization / מאת עודד פוירשטיין מאמר זה הוא אחד הייחודיים והמעניינים שקראתי, לא רק בכתב עת זה אלא בפרסומים האקדמיים בכלל. ראשית כול הוא מוצג כ"מאמר וידאו", ופורמט זה מסייע להמחיש את הפרשנויות המחקריות המוצגות במאמר באופן אינטראקטיבי ונגיש, דבר שהוא עדיין נדיר במחקר החברתי וההיסטורי. אני מקווה שזה לפחות חלק מהעתיד הצפוי לאקדמיה בשנים הבאות, כפי שכתבתי כבר לפני כשנה וחצי במאמר באתר האנתרופולוגי בחברת האדם. נוסף על הפורמט הייחודי, המאמר עצמו סיפק קריאה משובבת-נפש ומעשירה. הוא עוסק בסדרת משחקי המחשב Civilization, ובאופן שבו הם מבנים את הזיכרון ההיסטורי העולמי באופן צר, אירוצנטרי ולא מדויק היסטורית. המאמר מציג דוגמאות רבות ומעניינות לכך, בעיקר על בסיס שלב מסוים במשחק העוסק במהפכה התעשייתית. להמחשת הטיעונים משולבים במאמר קטעי וידאו מהמשחק עצמו, לצד תמונות וצילומים אמיתיים מהתקופה הנדונה. אישית לא הכרתי משחק זה קודם לכן, אבל בתחום האנתרופולוגיה אני מכירה כמה מאמרים שעוסקים בחיבור בין המציאות לבדיון, בין השחקן לאווטאר, ובתפיסה של המשתמשים את המציאות המדומיינת שמוצגת על המסך. אני חושבת שבפתח העשור השלישי למאה העשרים ואחת, עדיין חסרה הרבה מאוד כתיבה אקדמית על העולמות ה"וירטואליים" האלה, שהופכים להיות ממשיים עבורנו יותר ויותר ומעוגנים במציאות החיים שלנו לא פחות מהעולם הפיזי. הדבר נכון לרשתות חברתיות מקוונות, למיזמי מציאות רבודה וגם למשחקי מחשב: כולם מבנים מציאות "וירטואלית" על בסיס הנחות ואידאולוגיות חברתיות מקדימות, ובמקביל ההנחות עצמן מתפתחות עם הזמן מתוך ממשקים של המשחק עם העולם שמחוץ לו, כפי שאפשר לראות באבולוציה הרעיונית שעוברים חלק מהם. לכן חשוב מאוד בעיניי לשלב את חומרי השדה הללו בדיסציפלינות שונות של מדעי החברה והרוח, כפי שנעשה במאמר הנוכחי. פודקאסט המחאה הלבנוני: ללא גינונים, ללא מסכות וללא מגבלות / מאת ניר גרלניק מאמר נוסף שעוסק בלבנון הוא מאמר קצר זה, שעוסק דווקא בהווה ולא בעבר, ומציג תמונה אנתרופולוגית מרתקת שללא ספק קוראת למחקר נוסף בנושא. אף כי התקשורת המקומית שלנו מדווחת אך מעט מהמתרחש בקרב שכנותינו שמעבר לגבול, מתברר מהמאמר כי בלבנון רוחשת זה יותר מעשור מחאה חברתית נוקבת נגד השחיתות השלטונית. המחאה החליפה במהלך השנים כמה שמות ומוקדים, והעדכנית ביותר מבין אלה פרצה באוקטובר 2019, בקריאה לאחדות העם נגד הפילוג הפוליטי לזרמים ועדות. מחאה עממית זו מנסה לפעול באופן מעשי לאיחוד בין קבוצות בלבנון שעד כה מיעטו לקיים ביניהן קשרים חברתיים ופוליטיים. אחד האמצעים היפים לכך, שמתואר במאמר, הוא פודקאסט המחאה המחתרתי סרדה לאחר ארוחת הערב. מנחי הפודקאסט הם מעין ג'אבר, מוסלמי שיעי, ומידיא עאזורי, נוצרייה מארונית. אמצעי התקשורת הממוסדים בלבנון מנתקים לחלוטין בין הקבוצות הדתיות והחברתיות השונות, כך שלכל אחת מהן יש עיתון משלה, ערוץ טלוויזיה משלה וכן הלאה; אך בפודקאסט המגישים מקפידים לארח את בני ובנות כל הקבוצות החיות זו לצד זו במדינה, לשמוע את עמדותיהם ודעותיהם, ולשוחח איתם על סוגיות מהותיות לארצם בשיחה אינטימית שמתרחשת בביתה של המנחה מידיא עצמה. הסיפור הזה לא רק מקסים ונוגע ללב ברמה האישית, הוא גם בעל עוצמה חברתית רבה. בחברה שהפוליטיקה שלה מבוססת על הפרדה מעמדית ונתק בין קבוצות חברתיות שונות, החיבור הזה שיוצרים מגישי הפודקאסט הביתי מקרב לבבות ועוזר לקדם את מטרות המחאה באופן מעשי באמצעות יצירת מסגרת לפיוס, הקשבה ושיח. על פי המאמר, הפודקאסט זוכה לתפוצה רחבה בלבנון, מקבל תגובות מכל קצוות הקשת החברתית ומאפשר לפתוח סוגיות חברתיות כואבות שהתקשורת הממסדית משתיקה במכוון, לפעמים זה עשרות שנים. בכך הוא פועל לאיחוי קרעים, שיקום פצעים ישנים ומתן מקום לשיחה שקטה ואינטימית בין אנשים מקבוצות נבדלות שחיים יחד באותה מדינה, ושואפים יחד לעתיד משותף טוב יותר. בדרך 'למהפכה מתמדת': כשהשלטון מוביל את המחאה / מאת שחר בשן בניגוד למאמר הקודם, המאמר הזה מראה "מחאה" שבאה דווקא מלמעלה, מהשלטון עצמו, ולא מהציבור שמאס בו. אך באופן מפתיע בכל זאת ישנם קווי דמיון בין המאמרים, כיוון שגם המחאה המדוברת כאן –"יום המחאה" השנתי באיראן, שבמסגרתו מתקיימות בין השאר הפגנות המוניות מטעם בתי ספר, אוניברסיטאות ומקומות עבודה – נועד גם הוא לאחד את הציבור, לפחות על פני השטח. כפי שמעיד המאמר, "הפגנה זו משותפת לגברים, לנשים ולילדים ללא הפרדה מגדרית", במטרה "לגייס את ההמון ולהפגין נראות רחבה של הקולקטיב כדי לקדם את מטרותיו [של המשטר]". כיוון שמוצאה של משפחתי הוא במשטר טוטליטרי אחר, ברית המועצות הקומוניסטית, שיטת ה"מחאה" הזו הייתה מוכרת לי במפתיע. אצל סבא וסבתא שלי עוד נשמרו צילומים ישנים מהשתתפותם בהפגנות האחד במאי, יום הפועלים, שהיה ליום חג לאומי המהלל את נפלאות הקומוניזם הסובייטי. כל בית ספר ומקום עבודה שלח את תלמידיו ועובדיו להריע בכיכרות להנהגה המסורה, וההשתתפות באירוע הייתה חובה ולא בחירה אידאולוגית רצונית. ההפגנות מאיראן המתוארות במאמר זה משמשות גם הן כאמצעי של המשטר הטוטליטרי להביע את כוחו ואת שליטתו בעם באמצעות הפגנת כוח קולקטיבית, שאליה נשלחים האזרחים כחובה ממסדית ולא בהכרח מרצון. אך המאבק המדובר באיראן לא פונה פנימה, אלא החוצה – אל הקהל העולמי. ההנהגה מבקשת למחות נגד ההתערבות הזרה, ובפרט המערבית, בענייני המדינה. על כן מאפיינים שכיחים של יום המאבק הם קריאות נגד מדינות זרות המייצגות את ההתנשאות העולמית כלפי איראן, כולל שריפת דגליהן. המאמר מסביר היטב בעיניי את המראות שאפשר לראות לפעמים בערוצי החדשות שלנו, של שריפת דגלי ארה"ב וישראל באירועי המחאה באיראן. חשוב מאוד להבין את ההקשר של האירועים האלה, ולהבין גם את ההבדל בין "מחאה" ממסדית זו לבין המחאה העממית שמשתוללת בחודשים האחרונים באיראן, נגד הכפייה הדתית והצעדים הברוטליים לאכיפתה. בהבדל בין שתי המחאות טמונה גם היכולת להבין את המתחולל במדינה זו, ואת הכוחות השונים הפועלים בה.