בימים אלה יצאה לאור חוברת מ"ג 2 של כתב העת לעבודה סוציאלית חברה ורווחה, שאותו אני עורכת לשונית בעברית מאז שנת 2021. כתמיד, המאמרים השונים בכתב העת פותחים צוהר לעולמם של בני ובנות אוכלוסיות מוחלשות, אנשים במצוקה, ותופעות חברתיות שלא זוכות למספיק הכרה ותשומת לב ציבורית באופן כללי.

בחוברת הנוכחית, שלושה מתוך ששת המאמרים עוסקים בחוויות מצוקה וקושי בקרב נשים ונערות, ומפנות מבט רגיש וקשוב לעולמן מתוך נקודת מבטן.

המאמר של אדוה ברקוביץ'-רומנו, מיכל קרומר-נבו ומיה לביא אג'אי מציג תיאור מטלטל של ההגדרה "מיניות לא מובחנת" בפרקטיקת העבודה הסוציאלית עם נערות בסיכון. נמצא כי פרקטיקות מיניות שונות שאצל נערים לא רק שאינן נתפסות כחריגות, אלא אף מקבלות תמיכה כהתנהגות בריאה וטבעית – נתפסות אצל נערות לעיתים קרובות כפתולוגיה אינדיווידואלית. זאת אף כאשר הנערות חוות פגיעות מיניות בהווה, או משחזרות בהתנהגותן טראומות עבר קשות. בעיניי זהו מאמר חובה לכל אישה, להורים לנערות, ועל אחת כמה וכמה לאנשי ונשות מקצוע שעובדים עם נוער – בתקווה להכרה במשמעויות של התפיסות הללו, ולקידום שינוי שיועיל גם לנערות עצמן וגם לפרקטיקות העבודה הסוציאלית בכללותה.

המאמר של יעל לצר, רויטל אדלשטיין אלקיים, אסנת רבין, מירי גבעון, סיגל אלון ואורנה צישינסקי מציג את חוויות החיים של נשים המתמודדות עם הפרעת אכילה מסוג תסמונת אכילה לילית. במחקר נמצא קשר בין התסמונת לבין טראומות ילדות של הנשים, ובפרט פגיעות חודרניות לגוף והזנחה הורית. עוד נמצא כי הפנייה לאוכל אמנם מעוררת בהן תחושת הצפה וניתוק וגופן, אך היא גם נתפסת כמנחמת ומקנה תחושת ביטחון, במיוחד בלילה. בהמשך לכך נמצא כי על אף החוויה השלילית והמציפה של האכילה הלילית, היא מסייעת לנשים התמודדות ותפקוד תקין בחייהן במהלך היום. ממצאים אלה לא רק פותחים צוהר לעולמן של הנשים ולחוויות המורכבות שלהן, אלא גם תורמים להבנת התפקיד המשמעותי של דיסוציאציה וניתוק בהתמודדות עם טראומה.

המאמר של מעין אברמוב, עינת שלום-פז ויעל בנימיני מאיר על חוויית ההתמדה של נשים בטיפולי פוריות בישראל למרות כישלונות חוזרים. כיוון שבישראל ניתן מימון ממסדי נרחב לטיפולים, הוא מאפשר לנשים לעבור מחזורי טיפול רבים גם כשסיכויי ההצלחה שלהם ירודים. בהקשר זה, המאמר בוחן את המושג "אופטימיות לא מציאותית", שמשמעו אמונה כי סיכויי הטיפול להצליח גבוהים מכפי שהם בפועל, הן עבור האישה הספציפית והן עבור נשים אחרות במצבה. ואכן, רוב המשתתפות במחקר דיווחו כי הן מתכננות להמשיך בטיפולים ככל שיידרש עד לידת ילד, בלי תוכנית ספציפית כגון החלטה להפסיק או לשקול חלופות אחרות לאחר מספר מחזורי טיפול שלא צלחו. כמו כן, הערכת סיכויי ההצלחה של הטיפול העלתה אופטימיות בלתי מציאותית בקרב הנשים, ללא קשר לגיל או להיסטוריית הטיפולים, אך עם קשר להסתגלות נפשית טובה יותר. מסקנת המחקר היא כי אופטימיות לא מציאותית מסייעת לנשים לשמר את התקווה והרווחה הנפשית הנדרשות במסע התובעני להורות ביולוגית, ותורמת להתמדה בטיפולים – בפרט בישראל, שמספקת מימון נדיב לטיפולים, ולכן לא מעמידה מחסום כלכלי בפני רוב הנשים כחלק מתהליך קבלת החלטה זו.

מאמר נוסף בחוברת מפנה אלומת אור אל אוכלוסיה שמתמודדת עם חוויות חיים מורכבות אשר אינן זוכות להכרה ציבורית מספקת. המאמר של יסמין עבוד-חלבי, לואי ג'בר ויאן סרדצה מציג את נקודת מבטם של אבות ערבים-פלסטינים תושבי פרוזדור ירושלים לגבי מצבים המסכנים את ילדיהם ביישובי מגוריהם. נמצא כי לתפיסת האבות, אזורי מגוריהם בטוחים יחסית כל עוד הילדים באים במגע עם בני הכפרים ילידי המקום, אך ערבים-מוסלמים שמגיעים מאזורים אחרים נחשבים זרים ומסוכנים. עוד נמצא כי הסיכון שעולה מצד הזרים נתפס כמצב דטרמיניסטי העובד בירושה, כך שגם ילדיהם של הזרים נחשבים כסיכון לילדיהם של בני המקום. ייחוס הסיכון למי שמייצג זרות בקהילה מביא לתובנה כי אזורים לוקליים מושפעים מסיפורים פוליטיים והיסטוריים.

ולבסוף, שני מאמרים נוספים מציגים נקודות מבט שונות על פרקטיקת העבודה הקהילתית והסיוע, ומציגות את המשמעויות המורכבות שעשויות לעלות ממנה. המאמר של דסי פוסטן-אייזיק ורוני סטריאר מציג את פרקטיקת העבודה הסוציאלית הקהילתית מודעת-עוני, כפי שהיא מתבטאת בראיונות שנערכו עם מנחים ומנחות בתהליכי הכשרה, הנחיה וליווי של מחלקות לשירותים חברתיים בעבודה עם קהילות בעוני. מהמחקר עלה כי השיח הדומיננטי בעבודה הסוציאלית ממוקד בסיוע לפרט, ואינו מתייחס לקהילה כיחידת התערבות ומוקד לשינוי. גם עובדות ועובדים סוציאליים שמבקשים לקדם פרקטיקות קהילתיות, נתקלים לרוב בחסמים ארגוניים, מקצועיים ופוליטיים שמניאים אותם מכך. המחקר מחדד את הצורך בשינוי השיח ובקידום פרקטיקה קהילתית-ביקורתית מודעת-עוני בשירותי הרווחה, כך שיאפשרו גם שינוי ברמת הקהילה, ולא רק בתמיכה בפרט ובמשפחה באופן אינדיווידואלי.

המאמר של לאה זנבר, נוית בן-צור, יפעת פארן, כריס קנייסטי ורחל דקל חוזר לתקופת הקורונה, ובוחן גורמים התורמים לרווחה אישית וקהילתית מתוך השוואה בין פעילים קהילתיים שהתנדבו בצוותי הסיוע במהלך המגפה, לבין אנשים שלא היו פעילים. במחקר נמצא קשר בין ההשתתפות בפעילות קהילתית בצוותי הקורונה ורמות גבוהות של משאבים אישיים וקהילתיים לבין מדדי רווחה גבוהים. כמו כן, השתתפות בפעילות קהילתית מיתנה את הקשר שבין תחושת הסכנה של החשיפה הסובייקטיבית לקורונה לבין מדדי הרווחה. הממצאים מצביעים על כך שניתן להשיג שיפור ברווחת הפרט דווקא באמצעות גורמים בני-שינוי שניתן לחזק בעבודת הרווחה – השתתפות בפעילות קהילתית, ומשאבים אישיים וקהילתיים. כלומר, אם הרשות המקומית תדאג למענים הולמים עבור אנשים וקהילות, גם בשגרת היום-יום ובפרט בשעת משבר, ותעודד עשייה קהילתית – הדבר עשוי להגביר את רווחתם האישית והקהילתית של האנשים.

ספרים חדשים שיצאו לאור בתקופה זו, הרלוונטיים לאנשי מקצוע מהתחומים הטיפוליים, העבודה הציבורית, ולקהל הרחב בכלל, מוצגים במדורים "סוקרים ספרים" ו"חדש על המדף".

כתמיד, העבודה במערכת כתב העת היא יסודית ומעמיקה במידה מרשימה, בשאיפה להפיק את המיטב מכל שלבי העבודה. אני מודה על העבודה עם העורכת הראשית, פרופ' ורדה סוסקולני, עם עורך מדור הספרים ד"ר רוני אלפנדרי, עם העורכת באנגלית ד"ר דונה דלנקוף, ועם כל כותבות וכותבי המאמרים.

אני שולחת ברכות מזל טוב לרכזת המערכת הדר עיני, שיצאה לחופשת לידה, ומברכת את הרכזת המחליפה ענבר גולופ עם שובה לעבודה במערכת לתקופה זו.